בננות - בלוגים / / מי יחבק אותי הלילה חלק ג.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מי יחבק אותי הלילה חלק ג.

במועדון הכרתי את טוטי פרוטי, שתי הקוזינות שהיו באמת בני דוד, הם גרו יחד והלכו לכל מקום יחד והתנהגו כמו ילדות בכיתה שאמרו על ידן את המלה זין. הן היו דוחקות אחת את השניה בצלעות מצחקקות ומדברות בלשון נקבה, הן היו צעירות שהתנהגו כמו שתי סבתות, אבל היו נחמדות.
 חגי לקח אותי לגן, ובגן פגשתי את פרחי גן האמיתיים, את הבנות. או כן הבנות. מצחיקות עד דמעות, מבדרות, רעשניות. לצחוק איתן בגן הייתה אחת מחוויות המקום והסיבות להסתובב בו. 
הסיסטרס שלי היו צעקניות מצחיקות, חתולי רחוב אמיתיות עם ציפורניים שלופות ולשון חדה, לולא חגי הייתי יכול להיות אחת מהן בקלות, אהבתי לעמוד ולצחוק אתן, והיה ממה, שווסטרס.
 ודרך חגי הכרתי עוד אנשים. וספגתי מכל אחד משהו, ומעל קליפת הפרחיות שלי התחילה לבצבץ שכבת גלזורה, הייתי ספוג טוב, יכולתי כבר לבוא לאנשים לדבר ולהישמע בסדר. 
אפילו אליזבט החמישית, מלכת ורשה והסביבה, ממונה מטעם עצמה על הטעם הטוב, הזמינה אותי, לא, לארוחת ערב, לא, אבל למבחן פייו אוקלוק של שבת כן. אליזבט, בפינו, הארון, רון בפי עצמו שהוריו ברחו מוורשה ללונדון והוא למד להתנהג שם כנסיכה אמיתית.
 כן האינטגרציה בעולם ההומואי עובדת, כשאני חושב על עצמי, מי האנשים שהייתי פוגש אם לא הייתי הומו, ולאן הייתי מגיע, יש להניח שהייתי נשאר צ'חצ'ח בנשמתי, ותודה לאל שהתיידדתי עם חגי שהקפיד, ובגללו אני מדבר עברית נכונה יותר, למרות שאני משתמש בסלנג כשנחוץ.
 ודרך אגב אליזבט החמישית אב טיפוס לכל הפרודיות שעושים על הומואים, לא הזמינה אותי שוב כי לא התפעלתי בקול רם מספיק מהעוגה, וגרוע יותר, לא טלפנתי למחרת לשבח ולבקש את המתכון, והעוגה הייתה באמת משעממת. איזה חיים נפלאים.
 עכשיו כבר היה הווירוס מוכר, חולים המשיכו למות אבל אפשר היה להיבדק, ואני לא הלכתי להיבדק, אמרתי שאם אין לי זה לא חשוב ואם אני נגוע אני לא רוצה לדעת. כמה תמימות, כמה התכחשות. איזו הדחקה. 
ואיקי, אחת הקוזינות שזכתה בשמה בגלל עורה הרגיש וסימני המציצות על צווארה כל פעם, נכנסה לפניקת בדיקות ורצה להיבדק כל שבועיים עד שגירשו אותה מבית החולים, והם אפילו כמעט שהפסיקו להזדיין, הקוזינות. 
יום אחד דיברתי עם יוני והזכרתי את המחלה, הוא הסביר לי איך הוא בודק כל אחד שהוא שוכב אתו, איך הוא מלטף אותו בכל האזורים שיש בהם בלוטות כדי לבדוק אם הן נפוחות, אתם יודעים על הצוואר מתחת לבית השחי, במפשעה. הוא קרא באיזה עיתון שזה אחד הסימנים הראשונים ושזו דרך בטוחה, לבדוק, אז הוא בדק והזדיין, כי לאף אחד לא היו בלוטות נפוחות, גם לו לא היו, וכשחלה מאוחר יותר, עדיין לא היו לו בלוטות נפוחות. 
כמה תמימים היינו אז, וכמה לא רצינו לדעת באמת. איך כל אחד מאתנו התפשר ומצא לעצמו דרכים משלו להסתדר עם המחשבה על המחלה.
 (קולות הרחוב עולים, הוא מביט בשעון)
 אני באמת צריך לרדת, אבל… יום אחד התפרסמה בעיתון כתבה על ילד חולה אידס בבית ספר. כן, כבר ידעו אז שגם המופילים ואנשים אחרים שקיבלו עירויי דם חלו. ידעו כבר יותר והתחילו להכיר את המחלה לפרטיה, התחיל ויכוח בעיתונים, ושאלו מה יקרה עם ילד חולה ידמם בגן, עם הגננת תהיה חולה או מורה בבית ספר. וחגי שהיה מורה בבית ספר נכנס לפאניקה וערב אחד כשדיברנו על עתידי כמורה אמר לי, עזוב, מה אתה צריך את זה, גם ככה תצטרך כל חייך לחיות לחוץ בארון, כי אם הורים של תלמידים ידעו שאתה הומו לא יהיה חשוב איזה מורה טוב תהיה, אתה תעוף, ועם חבר לא תוכל לגור אף פעם, כדי שהרכילות לא תרדוף אחריך לבית ספר. והדברים השפיעו עלי. כי האמנתי לחגי כי היה איש חכם, שחי את החיים החלקיים שלו, כך, כמו שדיבר עליהם. והחלטתי לעזוב בסוף השנה את הסמינר. 
מה לעשות במקום עוד לא ידעתי. את יוחאי ראיתי לראשונה בגן, עומד מתחת לפסל הציפור שלא יכולה להתרומם. יוחאי אהב אופרות , בכל רגע היה מוכן לרדת על הברכיים ולשיר, אהוב אותי אלפרדו, בגלל זה זכה בשם קמליה. יוחאי לימד אותי לשמוע אופרות שקודם נשמעו לי כאוסף צריחות חסרות טעם. על זמרות היה מסוגל לדבר שעות והכיר את כל הסיפורים על כל השמנות המזמרות ובעיקר אהב את הזיפניות, כי את זה גם הוא ידע לעשות. ואם אתם מאמינים באמונות טפלות ששמות של גיבורים ספרותיים יכולים לנבא את עתיד הנושא אותם הייתם יודעים שקמליה תבול בזרועותיו של ג'ימי שחזר חמש שנים מאוחר מדי רק כדי שיוחאי ימות בזרועותיו. או אלפרדו מיו. 
והפאניקה זחלה בדממה וכילתה כל רגש אחר אפשרי, כולם דיברו על בני זוג קבועים, חגי אמר שלזקנים יש עכשיו עדנה, כי הילדים אומרים מי שחי כל כך הרבה זמן בטח לא חולה, והוא לא ידע אם זו מחמאה, אבל פתאום היו לו חיי מין סוערים, ואולי גילו שהוא נחמד אמיתי. 
בליל שישי אחד, מאוחר, אחרי המועדון עברתי עם חגי לראות מה נשמע בגן, בימים ההם זה נראה כמו חלק מהדרך שלי הביתה, לא חשוב מהיכן חזרתי, אפילו אם זה לא היה בכיוון, עברתי דרך הגן לנפנף שלום. 
רני, איך, אני לא מבין, אתה, מכונאי היית כשפגשתי אותך, קיבוצניק לא מתוחכם ובסיסי, מלא חן, וחום. מי היה חושב שמכל המקומות בעולם דווקא במוסך אפגוש בך, פועל שחור ידיים ובישנות שלא במקום. איך בעצם נתת לי סימן, אני כבר לא זוכר, באתי עם המכונית של חגי שהייתה צריכה תיקון, ואתה הרי הכרת אותה, את המכונית, וגם את חגי. והוא אפילו לא הזכיר אותך מרוב דיסקרטיות. 
וידענו ימים מאושרים ביחד. זו הייתה תקופה יפה לא? גם לך? אבל אז לקחו אותך למילואים לעזה, וכמה חודשים אחר כך להיות שומר במחנה שבויים וחזרת לי איש אחר, ולקח לי זמן והרבה כוח להחזיר לך את המבט הבהיר שכל כך אהבתי, ואז קיבלת שוב צו מילואים לעזה וכשחזרת הפעם כבר לא רצית לדבר על זה שברת את לבי ונסעת לך לפריז כי שמעת כמה יפה היא וכמה יפים הצרפתים. 
יפים כמו המוות הם היו בשבילך. וכשקיבלת תשובה חיובית מהבדיקה שלך, כשחזרת, ונכנסת לדיכאון נוראי לא היה שום מקום שיכולתי לאשפז אותך בו, כי בתי חולים פסיכיאטריים לא היו ערוכים אז לטפל בנשאי אידס. לא היה לי אפוא לשמור עליך ואז הלכת והתאבדת לך. 

                                    ***************************

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן