ידיים למעלה

יום השואה עבר. בערב יום השואה הקרינו בטלוויזיה סרט על התמונה המפורסמת בה ילד מרים את ידיו בגטו ורשה. מאז שראיתי את התמונה לראשונה הנעורי היא עוררה בי אי שקט לא ברור. הרבה מעבר להתרגשות מהתמונה עצמה. 
עם הסרט שוב עלתה בי תחושה עמומה של אי נוחות אישית גדולה. אינני יודע מה החזיר לי היום זיכרון שכוח.
 הייתי ילד קטן, אולי בן חמש. גרנו בשכונת צריפים באזור שהיום הוא רחוב שוקן בערך. 
חליתי, נדמה לי שזו הייתה אדמת. אני לא בטוח. אמי לקחה אותי לרופא. למיטב ידיעתי לא היינו חברים בקופת חולים.
 היה לנו רופא ששמו היה ד"ר ברכר. סבתי הייתה צוחקת שזה לא שם מתאים לרופא. ברכר זה שובר או גורם צרות באידיש. אולי גם זה וגם זה. 
ד"ר ברכר גר ברחוב קינג ג'ורג' באזור של הסנטר של היום. היה לנו תור לפנות ערב. 
יצאנו מהבית אחרי הצהרים המאוחרות. התנהלנו לאט לכיוון רחוב הרצל ששם היה אוטובוס שנסע דרך רחוב אלנבי, משם המשכנו ברגל לרחוב קינג ג'ורג'. אז זה היה חתיכת מסע.
 כשיצאנו מהרופא כבר החשיך. עלינו את העליה של קינג ג'ורג' חזרה לרחוב אלנבי. בתחנת האוטובוס היה תור גדול. אנשים אמרו משהו על הפסקת תחבורה. ברחוב התרוצצו בעצבנות הרבה יותר אנשים מהרגיל. כולם רצו. התחלנו ללכת לאטנו, הרי הייתי חולה. בדרך נתקפתי כאבי בטן, ושלשול, ובכל כמה רגעים אמי הכניסה אותי לאחת החצרות לעשות את צרכי. 
ברחוב אלנבי ליד חנות הפרוות של סטפן בראון ישבה אישה זקנה על מרפסת וצפתה במהומה. אמי בקשה ממנה מים לילד. הזקנה הכניסה אותנו הביתה, הרשתה לאמי לשטוף אותי וציידה אותה בדף עיתון כדי שתוכל לנגב אותי אם תצטרך. את תחתוני המלוכלכים שטפה, סחטה עטפה באיזו שקית ניר ותחבה לתיקה. לא זורקים תחתונים שעוד אפשר להשתמש בהם, אם לא ללבושש אז לניגוב אבק.
 כך הגענו עד לאזור הדואר המרכזי ברחוב אלנבי פינת יהודה הלוי. היה כבר די חשוך. מיד ראינו שקרה דבר מה. בכל הקטע שבין רחוב ברזילי ועד לרחוב עליה שכבו על הכביש חיילים בריטיים עם מכונות ירייה מכוונות לכל הכיוונים. ברחוב לבונטין בער בית וניירות בוערים התעופפו מהחלונות. 
אחת המחתרות עשתה איזו פעולה. עד היום אינני יודע מי עשה ומה שרפו. עם השנים שכחתי להתעניין. 
אי אפשר היה להמשיך הביתה. ניסינו לעבור אבל קצין אנגלי עצר אותנו מיד. אמי התחננה והראתה לו שהילד חולה. שאנחנו לא שייכים למחתרת. הוא אמר לה לפתוח את תיקה, היא נפנפה מולו את תחתוני המלוכלכים והריח שעלה מהם שכנע אותו. הוא התרצה אמר לנו להרים ידיים ולעבור בין החיילים, הוא אמר לאמי שאם יעצרו אותנו בדרך שתאמר שקפטן או מה שלא הייתה דרגתו אישר לנו לעבור. 
הוא הזהיר אותנו ללכת צמודים לקירות, מכיוון שלא היו בטוחים שהפעולה נגמרה וכך נוכל להיכנס מיד לחדר מדרגות.
 הלכנו בין החיילים השרועים על הכביש וידינו מורמות מהדואר ועד שהגענו לרחוב עליה. אינני יודע מה חשתי אז. פוליטיקה לא הבנתי. הכרתי בשכונה חברי הגנה ואצ"ל אבל ידעתי מיהם הכלניות. בימי עוצר היו עוברים בשכונה במשוריינים עם הצריחים המסתובבים וחיל עם מכונת ירייה בראשו. שרנו להם מהחלון כלניות. הם כבר ידעו את המשמעות וסובבו לכיווננו את הצריח, אך לא ירו.. 
אינני יודע מה הרגשתי אז כלפי אמי, אני יודע במעומעם שההליכה הזו שינתה משהו. חשבתי שהיא גיבורה שהצילה אותנו? חשבתי שהיא חלשה וכנועה? שהפכה אותי לפחדן? אין לדעת. ללכת עם הידיים מורמות הייתה חוויה מסוג שונה. לא דומה בכלל למשחק " הנדאפ" שהיינו משחקים בשכונה.
 זו לא שואה. נכון. ושנים לא הצלחתי להבין את ההתרגשות שלי מאותה תמונה מפורסמת. השבוע נזכרתי פתאום בכל הסיפור והרגשתי צורך לחלוק אתכם את הפחד של ילד שהלך עם אמו וידיהם הכנועות מורמות מעלה.