בננות - בלוגים / / לבנון – הסרט
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

לבנון – הסרט

אם אפשר למצוא איזושהי הצדקה למלחמת לבנון הרי שזו התוצרת הקולנועית שהביאה איתה.
כמו שמלחמת וויטנאם באמריקה גרמה ליצירת גל סרטים מופלאים, החל מצייד הצבאים דרך אפוקליפסה עכשיו ועד קטר ובון וכל מה שבין לבין. 
לבנון ילדה שלושה סרטי מלחמה. כל אחד שונה. כל אחד מזווית אחרת. כולם עוסקים בשבר הנפשי שאחרי ותוך כדי המלחמה. שלושת הסרטים עוסקים בחייל הפרטי. בשבר שלו. ההתמודדות עם מה שהמלחמה מביאה לחייו ומה שהיא מנפצת.
 ב-ואלס עם בשיר הסרט רודף אחרי הזיכרון שנמחק כתוצאה מהלם קרב. ב-בופור בתוך ההתרחשות עצמה וגם בלבנון אנחנו בעיצומה של ההתרחשות. 
לבנון הוא סרט קשה. לכאורה הוא סרט "יבש" יותר מהסרטים האחרים. אין בו פאתוס. כמו בסרטי מלחמה אמריקאיים למשל. כל הסרט מתרחש בתוך טנק. כל מה שקורה קורה בתוכו. 
ארבעה צעירים. הטנק אפל, מחניק, אולי יותר ממחילות הבופור. והאנשים אינם מצוירים כמו בואלס עם בשיר. אין ניכור והרחקה מהסוג הזה בסרט.
הניכור וההרחקה באים מכיוון אחר. סרט שרובו מתקיים בנקודת מבט משתנה. ארבע זוגות עיניים ומשקפת כוונת תותח. גם כשמגיע לרגעים מפקד הגזרה מבחוץ הוא נכנס לתוך הטנק. גופת חייל שנהרג, מוכנסת לתוך הטנק. שבוי סורי, מוכנס לתוך הטנק.
 וכמעט כולם משתינים ברגע זה או אחר. אולי מפחד ואולי מצורך פשוט. משתינים קצת יותר מדי. הבנו את הרעיון אחרי הפעם השנייה. הצפיפות הלחץ וחוסר הפרטיות ברורות מיד. 
האדם הוא הפלדה. הטנק הוא רק מתכת. משפט הכתוב בתוך הטנק. משפט ההופך להיות מגוחך בהמשך. הטנק הוא יותר מכל מלכודת שאי אפשר לברוח ממנה. 
המכונה בולעת את האדם. אנשים נהפכים למשרתי מכונת מלחמה. לרובוטים שלה..
 הסרט מתחיל בצילום שדה חמניות הממלא את כל המסך. רובן נבולות, כמעט נבולות. לא מרימות ראש לשמש. לרגע אפשר היה לחשוב שזה סמל חברת ההפקה, כי על הרקע עולות הכותרות. אך לא. זה הצילום היחידי המתרחש בחוץ טבעי. 
מרגע שנכנסים הארבעה לטנק דבר הקורה מיד, אין יותר חוץ מבחינת מראה עיניים. מה שרואים מבחוץ נראה רק דרך צלב כוונת תותח הטנק או צריח הפיקוד. בצבעים לא טבעיים. צילומי לילה, צילומי אינפרה אדום. מעט מאוד צילום בצבע טבעי.
 בהתחלה הכוונת מראה לנו רק אימאז'ים. מרחוק נראה אטליז, תקריב מראה גושי בשר תלויים על ווים. מגדל אייפל, הביג בן ומגדלי התאומים. הם נכנסו לתוך משרד נסיעות. 
בהמשך תראה המלחמה. חלק מהמלחמה. רק מה שנמצא מול משקפת הכוונת. והמשקפת יכולה לנוע, להתקרב לנושא הצילום ולהתרחק. חוץ דרך עדשה. המציאות החיצונית נראית רק בגודל הכוונת, אין מציאות רחבה. גדולה.
 המציאות הפנימית לחוצה בהתאם למקום ההתרחשות. וזו ממילא רק התחלת המלחמה, עוד לא מה שיקרה בהמשך שאיננו מופיע בסרט. 
המלחמה משתקפת רק מבחוץ ודרך כלי מנכר. אין צילומי מלחמה של ממש. הסרט מתמקד בשעות הראשונות של המלחמה. אפילו לא יום שלם. שום דבר מזעזע באמת עוד לא קרה. קצת יריות, קצת הריסת בית. כמעט סתמי. 
טנק אחד. טנק שהגיע בטעות למקום שלא יועד לו. אין אף צילום חוץ המנסה להראות את הטנק עצמו בצורתו המפחידה המתקרבת למצלמה לדרוס משהו. 
כשלמפקד הפעולה, ג'מיל, ( זוהר שטראוס) האיש מבחוץ, יש מה להגיד הוא נכנס לתוך הטנק. אחר כך כבר ידבר בקשר. זה יהיה כמו טיול שנתי הוא מבטיח. 
ג'מיל מתרה במפקד הטנק לא להזכיר את המלים פצצות זרחן. לקרוא להן פצצות עשן מתפוצץ. 
מכיוון שתסריט לא נכתב ביומיים וסרט נעשה לאורך זמן ארוך, קשה לחשוב ששמואל מעוז היה יכול לנחש כבר אז את האשמות השימוש בנשק הזה. 
השעות הראשונות וכבר הם על סף שבירה מסוימת. נהג הטנק (מיכאל מושונוב) הילד הטוב, מחלק שקדי מרק. מה יותר ביתי מזה. השקדים יחזרו אחר כך שוב, בהקשר אחר. 
מפקד הטנק ( איתי טירן) מזכיר בעקיפין את קולונל קורץ מאפוקליפסה עכשיו. ואולי את מפקד המרד על הקיין. השבר אחר, אך הוא נמצא בהלם קרב מן ההתחלה. התותחן ( יואב דונט) שאיננו יכול להביא את עצמו לירות. והקשר ( אושרי לוי) שצריך כבר להשתחרר אלמלא המלחמה. השבוי הסורי הוא הזמר דודו טסה שמצליח להרשים בתפקידו הקטן.
 שמואל מעוז כתב וביים סרט המבוסס על נסיונו האישי. כך אמר בראיון. 
הוא לא מרחיב לכיוון פוליטי. הסיפור האישי הוא מה שחשוב לו. וכסרט ראשון הוא עשה מלאכת מחשבת, גם בתסריט וגם בבימוי השחקנים והמצלמה. 
הסרט מצולם להפליא. הצלם גיורא ביח הצליח לצלם את תוך הטנק. הכל צפוף. הרקע לא תמיד ברור, שחור ירוק, לעתים מזכיר לרגע בלייד ראנר או איזה סרט עתידני אחר . 
הצילומים כמעט כולם קלוזאפים. דבר המכריח את השחקנים לשמור על כל מצמוץ ועפעוף עין. רק תאורה מבהירה את זמן החוץ. לילה, החושך בפנים גדול יותר. בוקר הצילום קצת יותר בהיר. 
ובתוך כל זה הרעשים. פס הקול המורכב המתאר את המתרחש בחוץ. כנפי מסוק, פצצות. רעש. כל הזמן רעש. אם לא חיצוני אז רעש המנוע. 
אין מקום לתנועה בטנק. השחקנים שלאורך כל הסרט מלוכלכי פנים משמן, רק חלק מפניהם גלוי .  מוטל לשחק בעיקר במה שמשתקף בעיניהם. פה ושם בקולם. 
צוות מצוין. כולם טובים. הם יוצרים אווירה של צוות אמיתי, ולא אכנס לשאלה אם יש טוב יותר. איך לשפוט דבר כזה. 
עכשיו כבר יש לנו שחקנים בוגרי לבנון קולנועית. גם אשרי כהן וגם איתי טירן שיחקו בבופור. אני יודע שהסרט יעלה גל תגובות נגד שימוש בשחקנים שלא שירתו בצה"ל. לא שזה מקביל ושטחי , אבל האם אפשר להגיד ששחקן שלא רצח לא יכול לשחק רוצח. משחק זה המקצוע. גם בארץ. ערוב התחומים הזה עושה עוול לסרטים ולשחקנים.
 קראתי איזה טוקבק באיזה מקום שכל מה שצריך להצליח זה ליצור סרט אנטי ישראלי. אינני חושב שטרילוגיית לבנון היא אסופת סרטים אנטי ישראליים. השבר שעוברים צעירים כתוצאה ממה שמלחמה עושה להם איננה אנטי ישראליות.
 אין פוליטיקה בסרטים כמעט.רק מה שמייעחסים לה.  רק מי שיודעים, לדעתם, מה כוונת היוצרים יכול לייחס את מה שלמשמיצים עצמם קשה להודות. 
נכון ששתיים שלוש סצנות בסרט מיותרות גם מבחינת המבנה וגם מבחינת המשמעות. איכר שנורה נראה כשמסביבו תרנגולות ולא כלי נשק כצפוי. אישה שביתה מופצץ. לטעמי ישנם פגמים אחרים בסרט. הם לא מורידים מעצמת החוויה. חשבתי שכל זמן שההתרחשות רודפת את עצמה הסרט מצוין. כשמעוז עוצר את העלילה כדי לספר איזה סיפור אישי קצב הסרט נפגע. הדמויות כמו שהן מוצגות לאורך רוב הסרט מספיקות. כשהן חלק מהמכונה. כשאי אפשר להפריד אותם מהטנק. 
אני מתאר לעצמי שהסרט יעלה שאלות מוסריות על דרך הצגת המלחמה, אך צריך לזכור הסרט מתעד את היום הראשון. אף אחד, גם לא בעורף, עוד לא שאל שאלות מוסריות. איש לא הבין מה הולך לקרות. המוסר התעורר מאוחר יותר. אחרי ואלס עם באשיר. 
מעבר להסתייגותי הסרט מפתיע מכל הבחינות. ועד כמה שזה עשוי להישמע לא הוגן, לדעתי טוב קרה שעג'מי נבחר לייצג אותנו באוסקר. למרות שבאירופה לבנון זכה בפרסים. נדמה לי שאמריקה לא בנויה להיכנס לאווירה הנכונה. עג'מי ייראה להם ברור יותר.

3 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    דן, מאד מעניין.
    לא יודעת אם זה המקום, אבל אני חייבת להגיד שהליהוק של איתי טיראן ואושרי כהן, נראה לי טעות.ולא מהסיבות שהזכרת, (אם כי בראינות עימם הם מעוררים הרבה אנטגוניזם. אפילו אצלי, שחלק גדול מדיעותיהם מאד תואם את אלו שלי.) טעות, בגלל שהנטייה הישראלית להכניס את אותם שחקנים לפחות או יותר אותם סרטים, כוונתי לטייפ קאסט, הופך את הסרטים להרבה פחות אמינים בעיני. יש כל כך הרבה שחקנים מוכשרים בארץ, וההתעקשות להפוך אותם למשה איבגי מס' 2 כל כך מרגיזה וצפויה וחסרת יצירתיות וקונפורמיסטית. רק בגלל זה, אני מעריכה את הסרט עג'מי הרבה יותר, ועדיין לא ראיתי אף אחד מהסרטים.
    ואני יודעת שיש שיקולים כלכליים. אני חושבת שהתפקיד של היוצרים זה לנסות להתעלות מעליהם.לנסות לפחות.

    • איריס אליה כהן

      סליחה. ראיתי את בופור.

    • זו לגמרי הבעיה של השחקנים עצמם המוכנים להכנס לסוג של טייפקסטים. הקריירה שלהם היא בידיים שלהם.

      זה ברור למה במאי רוצה שחקנים שכבר היו טובים בסקט אחר קרוב לנושא. זה מקצר את העבודה.
      אני לא חושב שייעשה בקרוב סרט נוסף על לבנון. אינני יודע מה אושרי יעשה בעתיד, טירן ימשיך בתאטרון שזו הקריירה האמיתית שלו.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן