לאהוב את גיל פרק ד ואחרון

                  ************************************
 
תמיד ישנו מישהו שתוכל להישען עליו. אבנים מתגלגלות. בקבוק וודקה או אגדות האחים גרים. חיוך אוהב. מיטה כפולה בחדר ריק. מצנח שמוט ובלה התלוי על התקרה בחדר הריק. בלי כלום. רק מתח. זיכרונות יפים רק משחר יקיצה מטריפ ובד הודי תכלכל מתנועע על הקיר ברוח המוקדמת. צל פרפר על הקיר. לילה של האפלה ואני חולה ואין אפילו מספיק נרות להדליק.
 גיל עושה העוויות ותנועות של נגינה לפי האבנים המתגלגלות. גיל רוקד את הפינק פלויד בטריפ. מעשנים כל הזמן. אני משתדל להיות שקול כל הזמן ולובש בגד רפוי הגורם לי להראות מבוגר הרבה יותר. חיוך אוהב כלפי ספר. אף אדם אינו זוכה בזאת. 
לקבל את גיל בפתח הדלת כשהוא בא בחצות ליל וכולו רופף וחסר הכרה מעישון. אתה יפה ולא ידעתי שאתה כל כך יפה, לא ידעתי, אמר לי. 
אני אוסף את שפתי, מכווץ אותן. אני נראה מעשי ומבוגר מאוד כיאות למטפל ואני מכווץ בכורסה ואינני רוצה כלל להיות אחר. לא להודות שאני פוחד. הרבה זעקות מתוך שינה ונשימה נקטעת וגופי מתכווץ כבעת אזעקה.
 יורים בתעלה יום יום. אבל איתן בבקעה עכשיו. נסעתי לבקר אותו שם ונרגעתי לזמן מה. ורנייה עצוב ולפעמים מאשים. הוא מגן ומטפח את אהבתנו. של גיל ושלי. 
אחר כך היו פרחים בחדר והיה חשוב שיהיו. היום זאת הצגה. לא חשוב מה יש. גיל עקוץ פרעושים. יהושוע הנהג שלו מצלצל ושואל מה למסור. אמור לו שיבוא. זה הכל? כן, אמור לו שיבוא. אסור להגיד שום דבר נוסף. ברחוב אני עובר לצד שני כשאני רואה מי מיפקודיו שאני מכיר. הם ינסו ללמוד אותי. וממני אותו. 
רנייה מתבונן בי בחשד מכיוון שראה אותי במכונית זרה. חוסר ידיעה גורם פוטנציאלי לאסונות. וזה בסך הכל ההוא שלקח אותי טרמפ לבקעה ורוצה לעבור במיטתי. אבל אני כבר גדול ויודע לדאוג לעצמי כשחשוב במיוחד. 
כאבי ראש הם תירוץ נפלא להרגיש רע. אין זמן לכאבי לב. הם שייכים לתמימים, אשר ירשו את הארץ ואת מלכות השמים. 
גיל מגדל ספיחים על פניו. הוא רוצה להיות כמו כולם וזה גם חוסך גילוח. זה מכאיב. אסור לו להיות כאחד האדם לחשוב על חיסכון גילוח. גיל בכה. נעצתי אז עיניים בשולחן הזכוכית כדי לא להשמט מדעתי. כאן יש רק הצגות, ואין מטפל אמיתי.  גיל נבוך יותר ממה שחשבתי. עכשיו ישבתי בכורסא וביליתי ערב לבדי בשתיית וויסקי ליד התנור. לא שיכולתי להרשות לעצמי מבחינה כספית אבל גיל איננו ואני צריך להרשות לעצמי משכך כאב יקר יותר. קראתי ספר בלשי. אין חיוך אוהב לשכאלה. 
רנייה רוצה איש זונה, כדי לא להיכשל ולהפך שוב ממאהב פוטנציאלי לאבא. רנייה, שובר את לבי. זונות אינן זקוקות לאבא. אין כישלון כשאתה בוחר בזונה ואתה שובר את לבי משום שתרגיש טמא אחרי כן. 
גיל היה זונה. זונה טובה ביותר. הוא רק התחמק. כעת הוא נזיר בלית ברירה. רק שיוריד את משקפיו הכהים. החידוש הלא נחמד הזה. רק אנשים שחשים שאין להם מקום תחת לשמש חובשים משקפיים כהים כל הזמן, אמר בזמנו תדיאוש שידע מה הוא אומר. 
פינק פלויד, באך ואלבינוני. שמעתי פתאום את הלחישה הסמויה בצעקה של המזדיינת בפינק פלויד, וכן, אפשר לנחש שהיא מסופקת, ורק טריפרים כמונו מכירים את ההקפצה הלחישתית ההיא בסוף הקטע. פחות אבנים מתגלגלות.
 על הכסא של שמואל יש ג'וקים ענקיים ואין שום רגש אנושי. רק בדידות וטירוף ונירוונה של אדם שחייב להסתפק בעצמו. 
רנייה נוטש את המפסידים. הוא מעדיף להיות עם המנצחים. אנושיות עגומה מאוד וגשומה. אתה גאוותני מאוד, משום כך אתה מנסה להיות תמיד בצד המנצח, למרות שהפסדת. אתה שחקן טוב מספיק כדי להתחפש למנצח בעוד אתה מפסיד. 
פחד הבדידות ויהירות תורשתית. זה אני. אתה חייב להשיג את כל הגברים שאתה רוצה בהם. יהא זה רנייה או גיל. והכיבוש הוא לא תמיד במיטה. 
המלחמות והכיבושים נערכים מסביב לכוס קפה תפל. דדי חלש. כמו חתול חולה. דדי היה נושא ומושא מתאים ביותר לפרנויה. לחוסר בטחון. כל שלב גבוה יותר של פחד שאגיע אליו, דדי כבר שם. קומדיה של טעויות אנחנו משחקים. 
גם עם דייויד. דדי באמת בעמדה של עליונות עלי במשחק ההפסד. הטעות לגמרי שלי. הוא בעמדה גבוהה יותר של פחד, רדיפה וחוסר ביטחון. ואין לי אלא להעריץ מישהו העושה בשלי טוב ממני. 
מעניין איך אני מצליח בעת ובעונה אחת לדעת את זה ולהתכחש לזה. מחשבות נוסח צילומים של אלאן רנה. לבסוף עוד יתברר שגיל הפך לזונה בגלל חוסר בטחון בגבריות שלו ולא בגלל בריחה מקשר אנושי. מצחיק. 

                    ********************************* 
אתמול התפרצתי בצורה קולנית בפעם הראשונה מאז התחיל העניין הזה שגיל הלך לצבא. 
אחרי העבודה הצטנפתי לי בכורסת שוק הפשפשים שלי וניסיתי להבין את מה שקראתי באיזה ספר לגמרי משונה, ופתאום חשבתי לי כמה משונה שהמקום שאני חי בו השתנה, השמות השתנו הפרצופים השתנו התפאורה השתנתה ורק הכל נשאר אותו דבר כאילו כלום לא השתנה. 
אנשים נכנסים ויוצאים בחיי כאילו הייתי דלת מסתובבת בתחנת רכבת כפרית באנגליה. 
דרור בא עם הגיטרה שלו ומנחם ישב במטבח עם הבעה של קברן, כדרכו בקודש, מאז התחילו מחדש ההרעשות שם למטה בתעלה, ודדי בא עם עצבים איומים כי הוא התחיל לפחד בימים האחרונים שמא אני לא רוצה אותו בבית. ולא דיברתי עם אף אחד מהם כי לא יכולתי לגייס מספיק אנרגיה ורצון לזה. 
רק אמרתי לדדי בקול אדיש לגמרי שאני כן רוצה שהוא יישאר בבית שלי, והבן זונה העשיר הזה לא חשב לרגע שהיינו יכולים כולנו לגור בבית שלו, מסביב למקרר שלו ולתנור. ושהיינו שותים את הוויסקי הטוב של אביו והעוזרת הייתה מנקה סביבנו. 
כאן אין לו אלא לשאת את ההתנהגות שלי, אמרתי לו, כי אין לי כוח בכלל, אפילו לשכנע אותו שאני מתכוון ברצינות שהוא יישאר. כל זמן שיש מקום על השטיח. כי למיטתי לא יכנס אפילו להצטנף בפינה. אולי הוא הבין והשתכנע ואולי לא.
 לא אכפת לי, אני עייף. ודרור ראה שאני במצב גרוע מאי פעם, והוא הרי כבר ראה אותי במצבים שפופים ושפוכים באמת, אבל אף פעם לא היית כל כך חסר חיים, זה הביטוי שלו. אז הוא ניגן ולא דיבר. רק ניגן בשקט על הגיטרה.
 ניסיתי לחייך אליו כדי שיראה שאני מבין שהוא מתאמץ לשמח אותי אבל כל כך כאב לי הראש. היה קשה מדי לחייך, אבל ראשו המתולתל היפה התחבר לו עם תלתלי מעיל הכבש שלבש וחשבתי שאולי אכניס אותו הלילה למיטה ללטף את התלתלים האמיתיים ולזרוק את הכבש המסריח, אבל אז הוא קם וארז את הגיטרה כדי ללכת להופיע באיזה בית תה שניגן בו בלילות וכל הזמן פחדתי שיפיל את צנצנת השושנים שלי עם הגיטרה. המהוססות שלו בלהיפרד מכמירה את לבי. הוא לא יודע ללכת. רק לבוא.
 וחשבתי שהגיע זמן לתלות את תמונת השושנים המגוחכת שקיבלתי בשוק הפשפשים יחד עם הכורסה במחיר מבצע. אז אמרתי לו לתלות אותה והיה לו עוד רגע להיות בפנים ולא לצאת. ואחר כך שוב יצטרך לעבור את כל תהליך הפרידה שהוא לא יודע איך לעשות אותו. 
מנחם נכנס מהחדר שלו לשלי ואמר, נו, קיבלת את הטלפון מגיל, אז קפצתי ושאלתי על איזה טלפון הוא מדבר לעזעאל. והוא אמר שגיל צלצל אחרי הצהרים והוא אמר לו שאני בעבודה וגיל אמר שיהיה לו קשה לבצע עוד שיחה מהמקום בו הוא נמצא. ובדיוק אז דרור התקרב להגיד שלום אחרון והפך את השושנים על הרצפה. כמו סיוט שהתגשם פתאום. 
התחלתי לצחוק ואז רקעתי ברגלי וצעקתי עליו שאם לא יצא מיד אשבור לו את הגב או משהו, אבל אני אשבור. אז הוא יצא מיד והלכתי למטבח למלא את הצנצנת במים חדשים ומנחם שישב במטבח מנסה להתרכז בעיתון שאל אותי, מה קורה אתך.
 אז פתאום לא יכולתי והלכתי לחדר וסגרתי את הדלת והתחלתי לבכות חזק. 
כשיצאתי ידעתי שמנחם ודדי יראו שבכיתי וינסו לנחם אותי ולדבר איתי, אז תקעתי בהם מבט אדיש, יחסית, עם נצנוץ קטן של הבעת רצח והם קלטו את הרמז ולא הוציאו מלה. 
אחר כך הצטנפתי שוב בכורסה והמשכתי לקרוא. אחר כך בא שמיל והמלים הראשונות שלו היו אתה נראה נורא, מה קורה אתך, אז חייכתי אליו במתיקות ואמרתי לו זו המלחמה. שלא יחשוב שזה אני. המלחמה, זו שעכשיו אני מריח אותה מתקרבת נוראה יותר. הוא אמר שלפני כמה ימים נראיתי טוב יותר אז הסברתי לו שיש ימי שפל כאלה, ושני העכברים הקטנים ישבו ופחדו שאתפוצץ אם ימשיך. 
יש ימים שהכל נעשה שחור צעקתי ואני לא יכול להחזיק את עצמי בכבוד. לא מתאים לך?. הוא נבהל והשתתק. ישבנו ושמענו מוסיקה ודיברנו כמו כולם, כמו גדולים, כמו תינוקות מפוחדים על המלחמה .
דדי חזר מטיול הערב שלו לגן ודרור אמר שהוא רוצה לישון, שלחתי את כולם מחוץ לחדר שלי והרשתי לעצמי חצי כדור שינה, ובכל זאת התעוררתי כל כמה דקות ומדי פעם קמתי ושוטטתי במטבח מתוך חצי שינה והפחדתי את השניים שישנו על השטיח בחדר הפנוי. זהו. אני חושב, הו אלוהים, הלוואי ומחר יהיה יום טוב יותר. הלוואי ולא ארד כל כך עמוק. אני לא רוצה.
 רוצה את גיל. רוצה את גיל. ונמאס לי מהקומונה הזאת של הדפוקים שכולם מתרוצצים סביבי ומנסים פתאום לחפש זהות כללית ולהיות מעונינים בקורה, כמו כולם
 
                    *****************************************.
כשנישאתי בפעם הראשונה עם המוסיקה הזאת ראיתי את עצמי מיושב בדעתי באופן מוזר ביותר. כעין אל בית ומשפחה עתיק יומין. אל בלונדי נישא השומר על יורדי הים ובני משפחתם על החוף. אל נורדי מאוד. 
לאחר מכן סיפרו לי את הסיפור עצמו, והמוסיקה הפכה למיתוס של אחרים. זרה לי מאוד, עם כל עצמתה ויופייה הנדיר, המוסיקה הזאת. כעת היא נותנת לי הרגשה של לבה לפני התפרצות, של ים רע לב וזדוני מאוד, חלק על פני השטח וזומם נוראות מבפנים. עם זאת בור וגס וערל לב, הנאלץ להעריץ את עצמו.
 כזאת בעיני המוסיקה של ואגנר. הגלים שבה היו יפים כל כך עד שלא שמתי לבי שהדברים העדינים והמרוממים באמת הם שוליים בעיניו, כמו מין אמן שניתנו לו בידיו שני חומרים לעשות מהם פסל, והוא עשה את ציפורני הרגליים של הפסל בזהב ואלו את כל היתר מנחושת פשוטה, אך מצוחצחת ונוקשה עד למאוד. 
נראה לי שגם כאן יש ביטוי, אם כי מרומז במקצת, של הטווטוניות הזועמת, המרובעת שצצה בכל פעם ביצירה גרמנית כלשהי. אולי היו פני הדברים שונים אם הרומאים היו כובשים בזמנם את גרמניה, ולא מסתפקים במערכה הגדולה בעמק הבתולות, ליד הריין, כפי שקראתי באיזה מקום, בו היה כתוב כי פני הדברים היו שונים היום בגרמניה ובאירופה אם היו הרומאים כובשים אותה. 
אסור היה להם להשאיר אותה כמות שהיא, ארץ מיוערת. בארצות השפלה נעשים האנשים נוחים ותרבותיים מעצמם, מעצם אופי הטבע והסביבה. בגרמניה היו תמיד יערות פראיים וחשוכים בהם חיו בני אדם לשבטיהם, ואופיים נתעצב בהתאם. 
במזרח היו תמיד אנשים מסוכנים, אך פיתחו תרבויות ענק מהיותם בתוך השמש, באור, בחילופי הירח והשמש במלואם, ובמגעם התמידי עם ארצות שכנות. עם שודדים בני עם שמש אחר. 
בגרמניה תמיד היה שונה. שבטים פראיים כמו הדובים גדלו שם ביחד עם הצמחייה הקודרת והטבע מפיל האימה ורכשו להם אופי גס ונוקשה, פרוע כמו הדובים מאותם יערות. גם הירוק של היער הגרמני הוא כהה וקודר. לא משתקפים בו זוהרי השמש. 
אין פלא שכשהגיעה לשם התרבות, היו אלה הגרמאניים שאימצו אותה בשקיקה דובית שכזאת, נאחזו בה ובנו עליה תדמית כפולה, של האמן הרגיש ואצבעות מוחו הדקות, הרגישות המתחננות ומאחרי מסווה מאומץ זה רובץ לו הדוב האפל, הגס, שאין לו מקום התבטאות ברגישות הזאת ומחכה לתורו הוא לקום, לזקוף את ראשו ולרצוח. גיתה העדין, הרגיש המופלא, רוצח את וורתר. חוסר ריאליות מובהק וגסות רוח פילוסופית.
 הדוב המסכן רצה לרצוח את הנקבה הסרבנית, ומחוסר יכולת להיות דוב הרג את עצמו. כביכול. אלא שאינו יכול באמת להרוג את עצמו, אין זה מטבעו. 
לוקח הוא נקמת מסכנות בתרבות שסירסה את מהותו הדובית בצורה כה חריפה. החינוך הקפדני, האוניברסיטאות, והצעידה החיילית האופיינית לגרמאנים, שבאה להם כה בקלות, לכל אותם יוצאי אוניברסיטת היידלברג, בבוא העת. 
נדמה לי שהפחדן מכולם היה מוצארט, למרות שלא היה גרמאני של ממש. אלא שהוא ברח לשמש האיטלקית והציל ושינה חלק מנפשו. אבל הכפייה והמשמעת והסירוס המוחלט מתבטאים בו בערך כמו בשירים של שילר. מפחיד ממש. הם אינם ילדים שלא התבגרו. כמו רוב האמנים בארצות אחרות, אלא ברברים שמעולם לא תורבתו באמת ומידי פעם עולה ומציץ מאחרי המלים הענוגות והמוסיקה המופלאה מין דוב גדול ואפל ומרושע שעוד שעתו בידו לקחת נקם, ואכן, ייקח. 
מוטב אולי לא לדעת אף פעם למה התכוון המחבר כשכתב את המוסיקה. בדרך כלל הם כולם גרמנים או אוסטרים. מצחיק. 
האם כל זה אומר שיש לי יום טוב. כי גיל טלפן והבליע משהו דמוי אהבה ופינה לי פנה במוחי לשקט. 
            *******************************************
חסרי תכלית היו ארבעת הימים הללו של חופשת ראש השנה. תכננתי שיהיה מיוחד ומרגש יותר. לנסוע לאן שהו עם גיל ופשוט בלי תכנון של ממש ליהנות מכל רגע ומכל קפריזה שתצוץ בנו. אבל היה אחרת. ריק ומכביד. 
כמו בימים שהייתי " במקומות המקומחים של עצמי" גיל מסרב להיגרר לתוך קשר עמוק יותר איתי. לפעמים נדמה לי שטוב יותר עם אגמור את כל העניין אתו ואחכה למישהו שיתן לי להיכנס עמוק יותר לתוכו ולבנות יחסים בסיסיים יותר.
 נכון הוא שלפעמים אני גורר את עצמי למשחק הישן והמטופש של לנסות להרגיש, להגדיר דברים שאינם מתרחשים בי ולנסות למכור לעצמי ולגיל רגשות הדדים. אבל זה לא תמיד כך ועבורי זאת התקדמות מה, לפעול למען שנינו, להבין מה קורה לנו ביחד ולא כל אחד בנפרד ולנסות ולפתח כל דבר חיובי. 
אתמול חזרתי מביקור אצל דודתי באוטובוס, הייתי די המום ממערכת זיכרונות שלמה שהועלו לפני על גבי ניר ותמונות. כל הדרך דמיינתי לי איך יהיה כשאגיע. איך תימחק זוועת העבר המצהיב כשאצלצל לגיל ואומר שהנה, הגעתי, שיבוא אלי מיד. 
כשהגעתי צלצלתי. הוא לא היה בבית. התחלתי להרגיש רע כי חשבתי הרבה על הפגישה אתו במשך יומיים תמימים ובאמת ציפיתי לרגע שיכנס בדלת ויחבק אותי. את כל מה שרציתי להגיד לו והצטבר בי במתיקות משך ימים. 
והייתה איזו חרדה נלווית בזווית מוחי וצלום מטושטש של איזה אני אחר שהוא היה צריך למחות ומהר, ואז באו אנשים והלכנו לסרט ובאה שכחה לשעה. 
אחרי הסרט הלכתי עם חבורה שלמה של אנשים למסעדה ומשם צלצלתי אליו. רציתי שיבוא, והוא אמר שאינו יכול, שאלתי אם אוכל לבוא אליו והוא אמר שהייתי צריך להבין כבר לפני כן. שאלתי מה עלי להבין והוא אמר שהוא במיטה עם מישהו אחר וזו הסיבה שאינו יכל לבוא.
 אולי בגלל שהייתי שתוי לא אמרתי כלום. הייתה לי סחרחורת פתאום ומין אי אימון למה שקורה לי, כאילו זה משהו רע אבל רחוק ודמיוני שידעתי שיגיע יום אחד, אבל לא לגמרי האמנתי. 
תליתי את השפופרת על הכן וחזרתי לשולחן מסביבו היו כולם ודדי שאל אותי מיד מה קרה לי, שאני נראה אפור וכאילו חש ברע. ואז התחלתי לעשות קרקס מכל העניין, כדי שלא יכאב, כדי שלא אתמכר לדמיונות מה קורה שם, כדי שלא אחוש בריקנות ובאכזבה. 
סיפרתי לכל שנים עשר הידידים שהיו שם מה קרה. איך שסיפרתי. במשפטים צחקניים ועוקצניים. בארשת ייאוש מבודחת, כאלו כל העניין רחוק ממני ואני מדווח על עוד הרפתקה רגשית שקרתה לי אי אז ועכשיו פורט אותה לחברים. 
והאנשים השתתפו בקרקס, כולם, חוץ מדדי ורנייה. הם חיבקו אותי משני הצדדים ורנייה ליטף לי את הראש ברכות של ממש והתבונן בי בעיניים עצובות, ואני רציתי לבעוט בשני המיטיבים הללו. ידעתי שעוד ליטוף ואני מתפרץ ומתמוטט. 
ורנייה, הלא תמיד היה שותף לציפיות שלי לגיל. היה יושב איתי שעות כשהייתי מחכה לגיל שיבוא בלילות, והיה מדבר עליו ומשתתף בציפייתי. כאילו גיל חשוב לו כמו לי. 
כל היתר הרעישו ואחר כך הלכו לצלצל לגיל כדי לפתח ולמשוך עוד את הקרקס. 
אחר כך הלכנו כולם אלי הביתה כי חשבתי שלא אוכל לשאת להיות לבדי. חששתי מהרגעים שאהיה לבד והכל עוד טרי כל כך. 
רנייה הלך למיטה אחת והתחיל לבכות חרש. היה לו עצוב באמת והוא ידע שאני עצוב הרבה יותר ממה שכולם יוכלו לדמיין לעצמם, ולכן בכה ואני לא רציתי לראות אותו בוכה, הוא בכה על האכזבה, על הריק שנעשה פתאום ריק מתוך דבר שבכל התפתלות שלו היה מלא ושהוא ידע. הוא בכה בגלל אהבתו שלו לגיל שלא תתממש לעולם. 
ניסיתי כל הזמן לא להרגיש שהוא בוכה, לא לדעת על העצב הפרטי הנוסף בחדר. אך לבסוף נאלצתי לדעת וביקשתי אותו שיחדל, שאין טעם. שאת זכות הבכי יש רק לי ואם אינני מקיים אותה שיפסיק גם הוא. שאהיה בסדר כבר למחרת. אני באמת מעריך אותו. נכון שזאת לא טרגדיה, אבל אלוהים, כל כך ניסיתי לבנות משהו עבור עצמי, ונאבקתי כל כך הרבה לנסות להוציא מגיל את כל מה שאני רואה שיש בו והוא מתכחש ושובר כל הזמן. 

          ****************************************
 
אתה מתרגם מילים של אהבה לתנועות. מתרגם תנועות למלים. אתה מתרגם תנועות של אהבה לחושים. אתה מסבך הכל בכל. לחוש אותך, כמו לנוע אתך איננו אומר עדיין אהבה. מה דמותך באהבה. אינך יודע. מעולם לא חשבת על זה. קבלת הכל כמובן מאליו. כמגיע לך. זה לא. האמן לי. אינך יחיד ומיוחד, אולי רק לגבי כן. 
השמדת. אתה משמיד הכל. כל מה שהיה. כל מה שהיה צריך להיות. אתה משאיר אחריך אדמה חרוכה. אך דבר אחד אינך יכול. אינך יכול לקחת עמך דברים שבתוכי. זכרונות. 
אתה יכול לשאת אתך חלקיקי שנאה. לגרור אתך, לאורך חיים. לזכור לימים יבואו ולהגיד, פעם אהבתי, פעם שנאתי, הרסתי. וחשוב יותר, פעם תוכל לחשוב, אהבו אותי באמת.
 אתה משמיד. מנתץ. אני מאחריך. אוסף מדביק מחדש. מה עושה צל כשעוזב האדם שלו. מה הוא עושה. כצד הוא ממשיך להתקיים. 
אני שותת את דם אהבתך, אהבתנו. טיפשון שכמותי…. התדע שפעם אהבו אותך, כמעט בלי להגיד לך.
 לא להגיד כלום. לא לבקש, לא לחייב אותך לרגע. בלי הבטחות. מה שתתן, מרצונך תיתן. אני רק להודות ולתת. אנחנו נושאים בחובנו את הסוף, אמרת לי וכאילו ירית בי.
 מדוע להשקיע כל כך הרבה בדבר העומד לחלוף ממילא במהירות. הייתי טיפש. לא הבנתי את הסימנים. ראיתי בהם חלק מהמוזרויות שלך. 
לנסות להבין אותי זה כאילו לדחוק את הקץ, אמרת. מדוע לא להשאיר דברים לוטים בערפל. הבנה גורמת לשעמום, אינך חושב? מלים שלך.