קאלאס, הדיווה האולטימטיבית

מריה קאלאס הייתה פנומן קולי ומוסיקאלי, בעוד שרוב הזמרות שרות סוג אחד או שניים של תפקידי אופרה, מריה קאלאס הייתה מסוגלת לשיר כל דבר. היא שרה את וגנר, ממנו עברה לשיר את הסהרורית, תפקיד קולורטורה תובעני מסוג אחר מתקופת הבל קאנטו. היא שרה את נורמה ואת מדם בטרפלי. היא שרה רוסיני ומוצרט (מוצרט לא הכי טוב), היא שרה את דלילה ואת כרמן שהן תפקידי מצו סופרן. לא היה גבול ליכולת שלה והיא התעללה ומתחה את קולה לכל כיוון אפשרי. 

ואכן, הקריירה שלה הייתה אחת הזוהרות והכי קצרות בתולדות הזמרות הגדולות. היא אמנם התחילה לשיר כשלמדה בקונסרבטוריון באתונה ונתנה שם כמה הופעות אך על במה מקצועית התחילה לשיר ב 1944 בקולריה רוסטיקנה באופרה של אתונה את תפקידה האחרון על הבמה שרה ב14.5 65 בפריס. את המערכה האחרונה ביטלה ולא עלתה על הבמה. 
אליזבט שווקצקופף הזמרת הגרמנייה הגדולה בת זמנה התחילה באותה תקופה ושרה חמש עשרה שנים יותר מ-מריה קאלאס בהצלחה גדולה. 
היא ניסתה להחזיר לבמה אופרות נשכחות. בחלקן הצליחה אך היו אופרות שהוצגו שלוש ארבע פעמים, רק כשהיא שרה אותן וחזרו אל עולם השכחה. 
כשהופיעה ברסיטל או למדה אריות בודדות להקלטה מתפקידים שלא שרה על הבמה למדה את כל האופרה כדי להיכנס לתוך הדמות, כאילו היא הולכת לשחק אותה על הבמה. 
היא רבה עם בינג, מנהל המטרופוליטן אופרה כי לא רצה להפיק בשבילה הפקה חדשה ולעומת זאת דרש ממנה לשיר שלוש פעמים בשבוע, כשהיא לא שרה יותר מפעמיים כדי להגן על קולה וכדי לאמן אותו ולהעביר אותו מתפקיד לתפקיד.
 היא לא הופיעה בניו יורק שנים. כשחזרה לכמה הופעות השתרך תור ענק ואנשים עמדו ארבעה ימים לפני התחלת מכירת הכרטיסים בתקווה להשיג את הזכות להיכנס לאולם. 
לתוך דור של צייצניות צווחניות אשר שכחו שאופרה היא דרמה מוסיקאלית ולא מקום להפגין רק יופי ווירטואוזית קולית פרצה מריה קאלאס עם קול אפל טורד מנוחה, לעתים בלתי נשלט. היא החזירה לאופרה את המשמעות שלה. הדרמה המוסיקאלית. המשחק הבימתי האפיון והדמויות התלת ממדיות שבאופרה.
 היא הייתה אישיות בימתית יוצאת דופן. הקול שלה היה בעייתי מן ההתחלה. לעולם אי אפשר היה לדעת איזה צפרדעים יקפצו מגרונה במקום טונים. כשמראש קולה לא היה מסווג כקול "יפה". היה לה קול מתכתי ומוזר אך גם בערבים הכי גרועים שלה היא הצליחה למסמר אנשים בכוח אישיותה וכשרון המשחק שלה. 

השפעתה הולכת ונמשכת עד היום והקהל מסרב לקבל יותר זמרות דשנות המנפנפות ידיים ומסלסלות לצורך הפגנה טכנית בלבד. מי שלא יכולה להתנועע, לפחות שתשחק בקולה. 
לכל הזמרות המצליחות לפניה ואחריה היה קול יפה משלה. לכולן הייתה טכניקה מדהימה. אף אחת לא שברה לבבות ושכנעה שהאופרה למרות הספור האווילי שלה איננה אמנות שזמנה חלף.

 אי אפשר להאזין ל-מריה קאלאס בזמן קריאת ספר. קולה דורש התייחסות והקשבה מוחלטת. מי שאיננו חובב אופרה בימינו יכול לנסות להאזין להקלטות שלה. זאת דרך מאוד טובה להיכנס לעולם האופרה. האמת הפנימית שלה וקולה המוזר נשמע כאילו היא אישה השרה לעצמה במטבח את מצב רוחה באותו רגע ובמקומות אחרים כמו זייפנית נוראה או זמרת יודל שוויצרית. אך להתעלם אי אפשר, ולהפנט רק מהאזנה לתקליט זה אולי הנדיר ביכולות שלה. 

מריה קאלאס נולדה ב-ניו יורק להורים יווניים עניים. ב 2.12.23 ילדה שמנה מכוערת שאימא העדיפה את אחותה על פניה. הוריה נפרדו בילדותה. 
ב1937 היא נסעה ל-יוון ללמוד לשיר אצל זמרת עבר נשכחת, אלווירה דה הידאלגו. מהר מאוד התחילה להופיע בקונצרטים במסגרת הקונסרבטוריון..
 לו הייתה נוסעת לאיטליה יש להניח שלא הייתה מתקבלת ללימודים עם קול בעל גוון מוזר כל כך כמו שלה.
 אחרי המלחמה שמע אותה מנצח האופרה האגדי טוליו סרפין שבא ליוון לנצח בפתיחת האופרה החדשה שם. הוא התרשם והזמין אותה לשיר תחת שרביטו באיטליה ומאז הכל סיפור אגדה. 
מריה קאלאס הקדישה את כול כולה למוסיקה. סרפין הפך להיות למדריך ולמורה הרוחני שלה. כפי שסיפרה, הוא זה שלימד אותה להקשיב קודם כל למוסיקה. כל תנועה קיימת במוסיקה אמר לה. כל מה שאת צריכה זה להקשיב ולעשות מה שהמוסיקה מכתיבה. אם תשכחי את עצמך ותשרתי את המוסיקה תשרתי את עצמך בסופו של דבר.
בשיאה היא חידשה אופרות נשכחות שלא בוצעו עידנים, היום מוכנים לבוא לשמוע אותי בכל דבר אמרה וצריך להחזיר יצירות פחות פופולאריות את המקום שלהן. 
בזכותה חזרה האופרה "נורמה" שנשכחה מלב והפכה להיות פופולארית וכך הפוריטנים ועוד כמה. לעומת זאת אופרות שנשכחו מזמן כמו פוליוטו ו-הוסטאלה לא נטמעו מחדש ברפרטואר. גם מריה קאלאס שרה אותן מספר מועט של פעמים. 
ב1951 זכתה לכבוד הגדול ביותר שהיה שמור באותם ימים לזמרת אופרה באירופה, פתיחת העונה בסקאלה ב-מילאנו. תפקיד שהיה שמור שנים לרנטה טבאלדי המתחרה הגדולה שלה. אישה עם קול פעמונים שנחשבה ליריבתה הגדולה. 
שנים אחר כך נשאלה מה דעתה על התחרות בינה וטבאלדי ו-מריה קאלאס ענתה "אתם משווים שמפניה לבירה. שניהם צהובים ותוססים אך בזה נגמר הדמיון. סליחה, הוסיפה, אמרתי בירה, התכוונתי לקוקה קולה אבל האמת שהיא איננה בת תחרות. הרפרטואר שלה קטן. ביום שבו תוכל לשיר באותו שבוע ווגנר ונורמה אחד אחרי השני יהיה מה להשוות" טבלדי הגיבה בבכי כששמעה את המשפט ובדמעות אמרה שלאישה ההיא אין לב. 

היא התחתנה עם גבר עשיר מבוגר ממנה בהרבה שנים שניהל את עסקיה ודחף את הקרירה שלה. היא מצידה הוסיפה את השם מנגיני, שמו, לשמה ובמשך כמה שנים הופיעה בשם מריה מנגיני קאלאס. 

בשלב מסוים הגברת הדשנה בנעלי גולדה נעלמה לשנה. ויום אחד חזרה אישה חדשה, רזה בארבעים קילו חטובה יפה ואלגנטית.דבר שהגדיל את יכולת התנועה החופשית שלה על הבמה אך לדעת רבים הרס עוד יותר את קולה.
 יש סיפור בו הרופא שליווה אותה בדיאטה הציע לה להשתמש בקוקאין כשדי לרזות מהר. היא פחדה להרוס את מיתרי הקול והעדיפה לבלוע כף של תולעי מעיים. 

הסקאלה מחדשת עבורה הפקה של "לה טרוויאטה" ומזמינה את ויסקונטי, גאון בימתי וקולנועי לביים. הוא לימד אותה את עדינות התנועה על הבמה. עידן את המזג המתפרץ שלה וגרם לה להתייחס ביתר רצינות גם למלים שהיא שרה. 
הוא אמר עליה, שהיא השחקנית המדהימה ביותר בעולם, יש לה תריסר טרויאטות שונות בגרונה וכולן משכנעות באותה מידה. אם תפסיק לשיר תוכל להיות גדולת השחקניות, אמר.
 בהקלטות שומעים את המלים המפוסלות שלה. איך היא מתייחסת לכל הברה במבנה הדרמטי. השלוב המהמם הזה שבין המוסיקאליות המופלאה שאותה לימד אותה סרפין ובין האישיות הבימתית ששכלל ויסקונטי הביאו אותה לשיא. 

בהפקה מפורסמת של לוצ'יה דה למרמור היא דורשת להחליף לה את הפאה לסצנת השיגעון לצבע אדום לוהט המתאימה לדעתה לאופי הרגע הבימתי. 
בסיפורים מהסוג הזה אפשר למלא ספר. הצגות שהפסיקה באמצע, כולל המפורסמת ב-רומא בנוכחותו של נשיא איטליה באולם. הוא אחר למערכה הראשונה והיא סירבה לצאת לשנייה. אחר כך אמרה שהפסיקה בגלל כאב בגרונה.
 
היא דרשה פרפקציוניזם של כולם סביבה. מכיוון שהייתה קצרת ראיה ולא היו עוד עדשות מגע היא הייתה צריכה לזכור הרבה יותר פרטים מכל אחד על הבמה כל מה שקבעה עם המנצח היה אמור להישאר מדויק כי לא ראתה את מקל הניצוח. תנועה שלא נקבעה מראש הוציאה אותה מהריכוז ובלבלה אותה. היא למדה את כל התפקידים באופרה לא רק את שלה כדי שתדע בדיוק מה קורה בכל רגע. 

והנה, האישה הגבוהה הזאת מתאהבת באמת בגבר נמוך. הפעם איל הספנות אונאסיס. היא מתגרשת ממניגיני. אונאסיס, גבר מבוגר ממנה בשנים רבות ועשיר. לאיש הזה, שאולי אהב את מריה האישה לא הייה שום יחס לקאלאס האמנית. ההפך, הוא ממש לא העריך את אומנותה ובגללו פרשה מן הבמה לכמה שנים. 
היא בלתה במסיבות ונשפים ולא אימנה את קולה, החלק הזה בחייה לא עניין את אונאסיס וקאלאס המאוהבת כמו הדמויות הרומנטיות שלה מהבמה קיבלה עליה להיות בת זוג לרצונו. 
מנגיני דחף אותה לעוד ועוד הופעות, אונאסיס היה צריך אותה ליחסי ציבור וככרטיס ביקור בחברה הגבוהה ששם היא הייתה מקובלת והוא לא. אונאסיס נתן לה חיים מחוץ לבמה.
 היא נכנסת להריון והיא כבר לא ממש נערה צעירה. הוא איננו רוצה ילד והיא מפילה. טוענים שאילולא הייתה מפילה היה מתחתן אתה, כגבר בעל כבוד ומסורת יוונית. ביוגרפיה אחרת טוענת שילדה ילד שמת אחרי יום. אונאסיס לא הכיר בו והוא נקבר בשם בדוי. כשרצה לחזור אליה אחרי שנפרדו שלח לה תמונה ליד קבר הילד. 
היא שומעת דרך רכילות בעיתון שהוא מנהל רומן עם ז'קלין קנדי וקצת אחר כך הם מתחתנים. קאלאס שבורת לב סגורה בדירתה הפריזאית.
 היא מחליטה לחזור לבמה אך קולה אינו נשמע לה יותר. היא משנה כיוון ובמקום לשיר תפקידי סופרן היא מאמנת את קולה ושרה תפקידי מצו כמו כרמן, אותה רק הקליטה ולא הסכימה לבצע על הבמה. 
יותר מדי רעש ומהומה, מאוד לא מתאים לליידי התפקיד הזה, צחקה. צריך לקפץ על שולחנות לרקוד לירוק ולהרביץ. כששאלו אותה למה איננה צועקת כשדון חוזה דוקר אותה, מה שרוב הזמרות עשו לפני זמנה היא אמרה, אבל זה לא כתוב בתווים, ואנשים חכמים מבינים. 

היא חיפשה לה דרך התבטאות אחרת. היא מבימת בלא הצלחה אופרה. פזוליני הזמין אותה לשחק בסרט "מדיאה" שהיה אחד מתפקידיה המוצלחים ביותר באופרה. זה לא שהסרט היה רע. אבל לא הייתה שם שום סצנה ארוכה מספיק כדי לתת לה אפשרות להפגין את כשרון המשחק שלה. סצנות בנות שניות הפכו לתערוכת הבעות ופרצופים מתחלפים אך למשחק אופי כמו שהייתה רגילה אליו לא היה מקום. כמה חבל. תמיד אמרו שכשיאבד קולה תוכל לפנות למשחק והנה לא הצליחה. 
בית ספר ג'וליארד ב-ניו יורק מזמין אותה לסדרת שיעורים. יש אלבום בן 3 דיסקים שנערך לאחר מותה מאותם שיעורים. מה שהיא מלמדת פחות חשוב. אך ההדגמות שלה לזמרים אחרים מראים שכוחה עדיין רב. באחת ההדגמות היא מלמדת בריטון לשיר את ריגולטו ושרה את האריה של ריגולטו טוב יותר מרוב הבריטונים שהקליטו את התפקיד. ורק כדי לעמוד על גודל החשיבות. לסמסטר הראשון שלה בג'וליארד הוזמנו כל המקומות על ידי גדולי זמרי עולם שביטלו הופעות כדי לשבת בכיתה. אליזבט שוורצקופף ישבה עם פישר דיסקאו. בשורה הראשונה. ועוד רבים. 
היא קליטה את כל הרפרטואר שלה והוא היה ענק. מלבד אותם ארבעים וכמה תפקידים אותם בצעה על הבמה הקליטה כמה רסיטלים ומבחר אריות מאופרות אותן לא שרה במלואן. 
באופן די מפתיע התחילו להופיע המון הקלטות פיראטיות שלה אחרי שהפסיקה להקליט. אפשר היה להשיג הקלטות כמעט מכל יום בו שרה והרכילות הפנימית אמרה שהיא זאת שמכרה את הקלטותיה הפרטיות. ידוע היה שהיא מקליטה את עצמה מדי ערב כדי לחזור ולשמוע כיצד נשמעה.
 לא היה זרם מוסיקאלי באופרה שלא התנסתה בו. החל מ-מוצרט ו-גלוק וכלה ב-פוצ'יני בן המאה העשרים. 
טוסקה הייתה אחת מפניני הרפרטואר שלה. אך היא טענה ש-טוסקה וטורנדוט מודרניות לקולה. היא העדיפה את תקופת הבל קנטו, שירת המאה התשע עשרה, וקולה היה מאומן לקולורטורות של בליני ו-דוניצטי. 
היא הרבתה לשיר ורדי וכששרה את לידי מקבת שינתה את קולה ושרה בקול מרוסק מתמיד. כשנשאלה מדוע אמרה, ורדי כתב שהוא רוצה שהליידי תשיר כמו עורב חולה ומה שהמאסטרו רצה זאת פקודה בשבילי. 
בהקלטות בחרה תמיד את ההקלטה בה הצליחה להציג את הצד הרגשי בצורה הטובה ביותר ולא הקלטה שהחניפה לקולה. כשהקליטה את מדיאה יצאה להקשיב לאחת האריות ושאותה שרה נפלא. היא בקשה להקליט אותה מחדש. כי אני שרה כאילו אני כבר יודעת שארצח את הילדים וזה לא נכון. היא מחליטה רק באמצע האריה. הקליטה מחדש ויש להניח שאיש חוץ ממנה לא היה יודע את ההבדל.
 רודולף בינג, מנהלה של המטרפוליטן ב-ניו יורק נשאל בראיון הפרידה מהמוסד אותו ניהל על מה הוא מצטער וענה שהדבר שהכי מצער אותו הוא שניו יורק שמעה את קאלאס רק אחת עשרה פעמים. הייתי צריך לקבל את כל דרישותיה. לאמן כזה אסור היה לי להעמיד גבולות, אמר והדרישות שלה לא היו כספיות בדרך כלל אלא אומנותיות. הפקות חדשות למענה או ימי מנוחה ארוכה יותר בין הופעה להופעה.