בננות - בלוגים / / הבדלה בקאמרי
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

הבדלה בקאמרי

שמואל הספרי בודק שוב ושוב את חיי הציונות הדתית. ולא בחיבה. עם מחזהו החדש "הבדלה" הרחיב את הטרילוגיה חמץ קידוש שבעה לקוורטט. האמת שלא מוכרחים לקשר. אין קשר ישיר בין המחזות. 

השנה 1967. מלחמת ששת הימים זה עתה נגמרה. הספרי מעמיד מראה מול חברה שיכורה בכמה צורות. 
מצד אחד משפחה ששרדה את השואה, מאמינים בנס מלחמת ששת הימים. מיליטריסטים במהותם הפנימית. מצעד צה"ל הגדול בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים הוא משאת נפש. והכול בשם ערכי מוסר עמוקים.
 מצד שני להבדיל, משפחה דתית, חסרת ערכים, שורשים ירושלמים עמוקים, שהכסף הוא מראית הכל ומניע הכל. הציונות איננה ערך עליון אצלם. הם תושבים ירושלמיים וותיקים. מושחתים. 
הספרי מנסה להקיף כמה ערכי מוסר בו בזמן. הדמות המוסרית מסרבת לקבל שילומים מגרמניה בשם המוסר, אחרי שכולם כבר קיבלו. הפחות מוסריים מלכתחילה מושחתים.
 המחזה איננו סאטירה אם כי אפשר להתייחס לחלק ממנו ככזה. המחזה הוא יותר מראה מעוותת ומגזימה אמיתויות. הוא יורד אל שורשי השחיתות של החרדים. על נצנוצו של החטא וההתמכרות אליו. יופיו של הכסף, בעיני מי שזה הערך החשוב ביותר בחייו האמוניים.
 תחילת בעיית ההון שלטון. הכל אפשר לסדר בעזרת טובות הנאה ושוחד. קציני צהל אוהבים בששששרר אומר חבויניק יבואן הבשר, לועס היטב את המלה וגם את נתח הפילה, ומשחרר את אבנר מהצבא. 
אלף תשע מאות שישים ושבע. קצת אחרי המלחמה. משפחת לבבי בחולון של הימים ההם, משפחת חבויניק בירושלים. חתונה שבדרך בנם של הלבביים בתם של החבויניקים, היא זו שמפגישה אותן.
  עוד מעט כמעט ותירקם עלילת רומיאו ויוליה בת ימינו, עלילה שהספרי עושה בה שינויי מהותי. אין רומנטיקה בסיפור.. אך יש שתי משפחות מנוגדות.
 משפחת לבבי בת שלושת הנפשות. אב, אם ובן. איננה עשירה. בכלל לא. האב מנהל חשבונות. הבן לומד באוניברסיטה בירושלים. משפחה דתית פולנית, ניצולי שואה. מהציונות הדתית. 
נתן, אב קפדן, נוקשה, בעל מוסריות גבוהה וערכים בלתי מתפשרים. שרה, אימא פולניה מוכרת. ואבנר בנם. 
המחזה מתחיל בטקס ההבדלה. הבדלה שתלך ותתמשך לכל אורך המחזה בכל סצנה, בכל מפגש בכל משפט שנאמר. 
הבדלה היא הטקס המבדיל במוצאי שבת בין קודש לחול. הקודש נגמר. מתחיל שבוע ימי החול. 
המחזה בודק לאורכו הבדלות חברתיות שונות. קודש לקודש. חול לחול. 
אצל לבבי רק כעת התקינו טלפון, בימים שחיכו שנים בתור. הם אפילו לא ממש יודעים להשתמש בו. ולראשונה בחייהם הטלפון מצלצל. נתן עונה, מישהו מברך אותו במזל טוב. זו טעות. הוא מניח את השפופרת. ושוב טלפון ושוב ברכת מזל טוב. הוא מקשיב, כך נודע לו שבנו עומד להתחתן. 
אבנר, בנם, יוצא מהמקלחת ומספר איך הכיר את שרה'לה. וכמו שמחזה יכול לאפשר, אנו רואים תוך כדי סיפור את ההתרחשות. צורה שמבטיחה המשך מעניין, שלצערי לא חזר בשום דרך.
 משפחת לבבי מוזמנת לביקור הכרות אצל משפחת חבויניק הוריה של שרה'לה בירושלים. ביקור הכרות שמכיל גם הסכם אירוסים. והעיקר להסתיר שלשרה'לה היה חבר קודם שנפצע במלחמה והפך נכה. 
יעקב חבויניק, אב המשפחה הירושלמית גס נפש. מה שסבתי הפולנייה הייתה מכנה "הגרובר מנטש" (זה הכתיב הנכון באידיש? ) איש עבה. גס. וולגרי. מוותיקי ירושלים מזה דורות, מושחת עד היסוד בלי להבין אפילו את עומק שחיתותו. סוחר בשר המייבא בשר יקר במסווה של בשר זול. משקר במסים את המדינה משלם שוחד.
 לאה חבויניק טיפשה בת משפחה בת שבע דורות בירושלים. ושרה'לה בתם, מן משפחה דתית שכזו שבה מוסר השלמונים מובן מאליו, ומתנהגת בחופשיות מוחלטת.
 הכרזת הנישואים של שני הצעירים היא הציר עליו מתרחש מאבק הערכים והחיים.
 החבויניקים שמעו את המלה שואה, אך אין להם שום יחס אל העובדות, החשוב בעיני יעקב הוא שאפשר להוציא מהגרמנים פיצויים. כסף. 
הלבביים מזועזעים כמובן, ונתן לבבי ישר הדרך והערכי מזדעזע יותר כשהוא שומע על התנהלותו המושחתת של סוחר הבשר. הקצב כמו שקוראת לו שרה אשתו. 
נתן ושרה עומדים שבורי לב מול אבנר הצעיר המגלה את נפלאות הכסף. 
בשביל מה ללמוד כלכלה אם אין שום קשר בין הלימודים ובין הדרך לעשות כסף גדול במהירות.
 ההבדלה הקשה מכולם, מעשה מלשינות המתנגד לאופיו ערכיו ויהדותו אך הבלתי נמנע לכאורה. משבר של ממש, המביא לשבר הגדול וכאב הלב. 
בניגוד לענת גוב שכתבה את המחזה "משפחה חמה" מחזה שכולו קלישאות, עליו לא טרחתי לכתוב, הספרי כתב מחזה במיטב המסורת של הדרמה העשויה היטב. 
לא שזה מחזה ענק. לו הספרי לא היה מנסה להגיד משהו על כל כך הרבה נושאים ומתרכז יותר בחלק מהדברים החשובים לו לעומק, היה המחזה הופך להיות טוב יותר. 
כמו מחזות אחרים, כאן בכל כמה משפטים משתנה נושא ושום נושא לא זוכה לטיפול של ממש. קצת יותר מנרמז. אך לא יותר. אך נראה שלקהל זה מספיק.
 מערכה ראשונה קומית במידה המציגה את הדמויות ומגחיכה את צורת ההתנהגות המשפחתית והאישית והכיוון אליו יזרום המחזה. קל להתחבר. מערכה שנייה דרמה נוגעת ללב.
 הספרי שולט במדיום וכתב מחזה משכנע מאוד בלי ליפול למלכודות של ויכוחים אין סופיים על ההבדלים המשפחתיים, כל מה שנאמר נאמר בגבול המינימאלי הנדרש. הצופה מבין שופט מקבל ודוחה מהמשפטים וההתנהגויות של האחד מול השני.
 הדמויות בנויות היטב ומאפשרות לשחקנים "לנעוץ שיניים" בדמות. כבמאי הוא שלט על הבמה והשחקנים. 
הספרי הצליח לעשות את אחד הדברים שלא קורים הרבה. אצל חלק מהשחקנים הצופה איננו מרגיש שהוא רואה שחקנים "מציגים" הכל נראה כל כך טבעי עד שנוצרת תחושה כאילו אנו גם מכירים את המשפחות וגם מציצים למשפחות של ממש וזה למרות הגזמות משחק שהוא יותר בגדר מערכון סטירי של מנהגים. 
מסכים חומים בצידי הבמה מזכירות דירות פשוטות של סוף שנות החמישים תחילת השישים. 
בקצה הבמה ארון ספרים שמאחריו מוקרנת תמונה של חולון הישנה. הבתים החדשים ולידם חולות. במרכז הבמה שולחן פשוט. זה הכל ומאוד משכנע. 
מביתם של משפחת חבויניק נראית מרחוק העיר העתיקה. במקום ארון ספרים מזנון מיושן. בית מובחן ושונה בעזרת פריט או שניים. ברקע המוסיקה של התקופה. ירושלים של זהב שהתנגן אז כל היום וכמעט החליף את ההמנון הלאומי לרגע. ושיר אחד נוסף שאינני זוכר ששמעתי אותו. השיר "שבועה לירושלים" של עקיבא נוף המחבר את הכותל עם ששת המיליונים. שיר שלא זכה אמנם לביצוע חילוני אך היה מוכר מאוד בציונות הדתית של אז.
 משפחת חבויניק מכירה ושרה את השיר באזני משפחת לבבי המזועזעת בלי להבין את המשמעות של ששת המליונים. 
מי שבשבילו כדאי מאוד לראות את המחזה הוא גיל פרנק. הוא יוצר דמות אחידה, שומרת ערכים המגיעה לנקודת שבר נוראי. פניו אפורים כבר מן ההתחלה. הוא אכן נראה ומתנהג כמו ניצול שואה כמו שבני גילי יכולים לזכור. רגעי הכאב שלו בסוף ההצגה משנים באחת את הקומי לדרמטי. 
ענת וקסמן מתנהגת קצת לפי הסטריאוטיפ הפולני, אך מה לעשות והן היו כאלה. 
שלא כמו ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" שם הצליחה להסתיר את היכולת הקומית שלה, כאן כמעט מתבקש לשחק פרודיה וקומדיה, יחד עם זאת היא מצליחה להאמין בהתלבטויות שלה, בכאב, בשינוי הערכי. זה היה יכול אולי להיות קצת יותר עמוק, אבל היא משכנעת. ואי אפשר שלא לחשוב כמה שונה הזוגיות של וקסמן פרנק היהודים ממרתה וג'ורג' במי מפחד מוירג'יניה וולף. תענוג לראות את הדמויות השונות משוחקות על ידי אותו צוות.
 לדן שפירא אין הרבה אפשרויות בתפקיד הנער הצעיר המתקלקל בדרך לחופתו. לא אחרי התפקיד שלו במחזה אקווס. כאן תפקידו הוא סכמטי יותר. אך אין ספק שאישיותו הבימתית עוזרת לו לשכנע. הוא משכנע באי הבנתו את הפיתוי שלו למולך הכסף. לעזיבת הערכים המשפחתיים וכניסתו לעולמה של משפחת חבוייניק. 
על משפחת חובויניק קצת יותר קשה לכתוב. מוטי כץ כיעקב חובויניק משחק אמנם דמות כמעט מוכרת, אפילו משכנעת, אך נראה לי שמשהו לא עובד אצלו עד הסוף. אך גם לו יש את רגעי האמת הפנימית המשכנעת.
 גילת אנקורי מהווה בעיה מסוימת. כמי שנראתה כל כך הרבה בטלוויזיה בכל קלוז אפ אפשרי נדמה לנו שאנחנו מזהים כל תנועה שלה. יש לה רגעים שהיא מצליחה להיות הטיפשונת של המחזה הזה ולא הטיפשונת המוכרת ממקומות אחרים. היא משכנעת כמי ששומרת עד כדי הגזמה על המנהג הירושלמי" וממאיסה את עצמה על כולם. רגע הכאב שלה בסוף נראה קצת מלאכותי. היא לא מצליחה לגעת באבל אמיתי. 
ליאת הר לב, שרה'לה, התפקיד הכי כפוי טובה. היא הצעירה הרוצה להתחתן, היא שוברת המוסכמות הדתיות ומחזרת אחרי בחור, מה גם שכבר היה לה חבר שנפצע במלחמה. צריך יהיה לראות אותה שוב כדי לדעת אם חלק מגמלוניות הלא טבעית היא חלק מתפישת הדמות שלה. אך כמו מכולם הספרי הצליח להוציא גם ממנה רגעים יפים. 
למרות מגרעות מסוימות אין ספק שההצגה מהנה, הקהל פרץ במחיאות כפיים אחרי כל סצנה כמעט. גם אני נהניתי במידה. לא ליקקתי אצבעות מתענוג אבל בהחלט נהניתי. וזה די הרבה אחרי כמה דברים מאכזבים ממש שהוצגו לאחרונה.

5 תגובות

  1. תודה לך על הרשימה, אתמול הזמנתי כרטיסים להצגה . עוררת את סקרנותי

    • אוהבת מאוד את מחזותיו של הספרי ,לא מחמיצה, כולל הטרילוגיה המופלאה שלו. מחזאי מוכשר הנשוי לשחקנית ותסריטאית מוכשרת- צמד אהוב עלי במיוחד.שוב תודה לך

  2. לא היה ניתן להשיג כרטיסים לקיץ ל'הבדלה'. ובאשר "למשפחה חמה", זה לא רק קלישאות (ומצחיקות), כל ההצגה בנויה על נושא קטנטן שגם מחזיק כלום.

  3. ממש ביקורת של תלמידת תיכון, פספסת רגעים גדולים וחשובים, וגם את מלאכת המחשבת של ענת וקסמן, עבודת הגוף המדויקת- גם של גילת אנקורי וגם של ליאת הר-לב- לא ראית שהן יצרו כאן אמא ובת? מדובר בשחקנים שעובדים מהנשמה ועם הגוף, וכל זה בניצוחו של במאי רגיש שלא השאיר אף פרט לא מטופל.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן