בננות - בלוגים / / חזי איציק ושולמית
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

חזי איציק ושולמית

                           חזי איציק ושולמית 
שולמית. מלכת הפיות האלכוהול והסמים. תמיד שמלות רחבות שרוול, כנפיים כחולות, טורקיז ותכלת. תמיד חורי סיגריה שנשרה מהאצבעות.
 כשהקרקע מתחת כפות רגליה החלה לצנוח למעמקים ברחה להולנד.
 בהתחלה לפריס. הן לא אהבו אחת את השנייה. לא היא את פריס ולא פריס אותה. היא הצליחה להגיע לאמסטרדם.
 חזי היה בהאג. למד אמנות. חיפש את דרכו וקצת את עצמו. עוד לא היה משורר. העלה כמה מיצגים שלא ראיתי. שמעתי טובות. 
בהולנד החל גם לגלות כיוונים חדשים בתוך עצמו. למגפיים נוספו מכנסי עור. 
אני לא קורא יותר ספרות יפה, אמר לי. רק ספרי עיון. פילוסופיה ואמנות. בסוף אני אדע. 
איציק היפה. גבוה מכולנו. יפה להפליא. עיניים מונגוליות צחקניות. מעיל עור כבש שתלתליו הארוכים הכהים של איציק התחברו לתלתלי הכבש הלבן. 
מסעדת פועלים – מזנון בפינת רחוב באמסטרדם עם חדר קטן מעליה למגורים.
 שניהם סבו סביב שולמית.
 מושי, משה, שכר חדר אחורי אצל שולמית. נער רזה, כמעט שקוף, שעבד בלילות כזונה בנמל של אמסטרדם. 
הסתיר את בקבוקי המשקה של שולמית. כשהבטיחה להוריד מהשתיה. 
אמסטרדם עם מועדוני הגייז הגדולים ושולמית מלכת המועדונים.
 לא אחת נפלה שם חסרת הכרה ואין לדעת איך הגיעה הביתה. 
חזי מצא מישהו ואיציק גם. 
מישהו הביא את שולמית הביתה.
 חזי חזר לארץ. אנחנו יודעים מיהו ומה קרה לו. 
כשחזר יחסינו התרחקו. הוא הפך להיות בן בית בחוגי יוצרים. היינו מדברים בטלפון. בעיקר סיפרתי לו מה קראתי ואיך זה. ולעתים מתייעצים על מה שקשור לחיי הקהילה. 
שולמית השתויה עד כלות נרצחה על ידי נהג מונית סורינמי שנכנס אחריה הביתה כי לא הייתה לה פרוטה עליה. מה קרה לא נדע לעולם. מתישהו מצאו אותה עם חוט טלפון כרוך על צוואה. 
הלוויה הייתה בקיבוץ שלה. היא חזרה הביתה. 
איציק מת מאיידס. חזי גם. 
שנה שנתיים אחד מהשני. 
לחזי היה קשר עמוק עם עמוס גוטמן. גם הוא מת מאידס.
איציק המשיך לבשל. חזי נעשה חשוב. משורר מבקר וכוריאוגרף בדרך. 
שולמית ואיציק מונצחים בשיריו של חזי. לפחות במשפט. 
חזי מונצח בלב כל ידידיו החדשים. בספריו. 
שולמית חיה בעולם המתים כל עוד ישנם אחד או שניים שזוכרים אותה.
 ואיציק? כמה זוכרים אותו ומי בעצם יודע באיזה איציק מדובר, חוץ ממני, כנראה. 
מושי לא נכלל במצבה. הוא בא לאמסטרדם כשחזי כבר היה בתל אביב. כמו האחרים, גם הוא מת מאידס. 

                                 יצחק 
לפני שנים רבות 
איציק
 היה
 ידיד נפש שלי.
 הוא מת מאידס.
 פיטר מת מאידס ( המגפיים, הריקודים)
 הנס מת מאידס (האופרה)
 ארט מת מאידס ( אמנות על גבי גלויות)
 דיוגנס מת מאידס ( יפן)
 אוליסס מת מאידס ( מוזיאון פרטי)
 
את שולמית 
חנק נהג מונית אחד, סורינמי.
 ( חוט טלפון)
 נדמה לי, סורינמי.  אינני בטוח
 בכך.
 כל אלה אנשים אמיתיים.
 
לפני שנים
 טיילתי עם ידיד בני ( ברנהרד)
 לאורך אחת מתעלות אמסטרדם.
 ( הו תעלות נערצות)
 ואמרתי לו: יש לי הרגשה
 שהמטוס שהפציץ את הירושימה
 עבר כאן וחסל
 את ההומואים הצעירים
 של אמסטרדם.
 
כעבור רגע הכתה בי מחשבה
 כרעם, כן כרעם:
 שם המטוס או הפצצה ההם, אני לא
 מצליח להיזכר אם היה זה המטוס
 או הייתה זו הפצצה
 מכל
 מקום
 השם היה : 
אנולה גיי
 ( הו תעלות נערצות.) 

                                                    חזי לסקלי. 
                                                  מתוך סוטים יקרי

ועוד מלה. הפצצה מחקה לא רק את צעירי אמסטרדם גם בישראל הקטנה שכולה עיר נמחק בשקט ובסוד גדול דור שלם.

10 תגובות

  1. עצוב, וכתוב נוגע, כאילו ממרחק לכן נוגע

    • מכמיר לב ,איזה סבל ואיזה אובדן!עמוס גוטמן דיבר על כך בראיון בעיתון
      ובסרטיו הרגישים נתן לחוויה הזאת ביטוי(החריגות ,האובדן, ההחמצה)
      לו רק נגלה אמפטיה וחמלה

  2. כמה עצוב.

  3. "הפצצה מחקה לא רק את צעירי אמסטרדם גם בישראל הקטנה שכולה עיר נמחק בשקט ובסוד גדול דור שלם."
    ממש מכאיב בבטן המשפט הזה.

  4. הכתיבה ה"רזה" והמצומצמת הולכת טוב עם הכרוניקה העצובה הזאת.
    כל כך הרבה מוות.

  5. דן, כתבת רשימה מרגשת ביותר. הן כמשהו העומד לעצמו והן כמשהו החושף את בטנת השיר המוכר של חזי לסקלי. מתוך רשימתך באמת עולה הכאב של סוף שנות השבעים וכל שנות השמונים – דור האיידס. קשה מאוד, אך אותנטי. אודה על האמת, עם שירת לסקלי יש לי בעיה. לא עם השיר שהבאת, הוא שיר חזק כמובן, אבל בכלל. אני אינני מאמין שהמוות הוא נס. אני מעדיף את האף-על-פי-כן הברנרי על פני הדקדנס. אני חושב שזה נורא שמישהו אומר על מישהו בחיים, בתקשורת, בכל מקום – ממילא לא הייתה לו תקווה, אז טוב שהוא התאבד. רני.

  6. דן, השיר הזה הוא מן הקובץ "המשפחה הקדושה" שנכתב במקורו לקובץ "משפחה" ותחת הכותרת הזו – כסוג של הומאז' חתרני מסוגו. אבל לא שאלתי מעולם את חזי על הנפשות הפועלות. אתה מכיר גם את שאר המשפחה?

    • שלום אמיר
      אם אתה שואל על משפחתו של חזי התשובה היא לא. לא הכרתי.
      אני חושב שהכרתי אחד או שניים המופיעים בשיר. פגשתי אותו עם מי שהביא באמסטרדם. אינני זוכר יותר את שמם.

      • לא, דני, משפחתו הביולוגית לא נזכרת ב"משפחה הקדושה" אבל הרבה דמויות אחרות (חוץ מהשיר הזה) כן.

        • אני לא זוכר את השירים במשפחה הקדושה.
          אני בטוח שפגשתי שניים שלושב מאלו שמוזכרים בשיר הזה אבל אני לא ממש זוכר.
          לפעמים הביא אתו ידיד מהאג. את הידידם מאמסטרדם לא פגשתי.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן