בננות - בלוגים / / לאהוב את גיל פרק א.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

לאהוב את גיל פרק א.

 סבישי זה עצב ביפנית. איזה מתנדב לימד אותי. לפעמים אני מאוד סבישי. אני הולך ברחוב וסבישי לי. בעבודה אני סבישי כל הזמן. אני מזדיין וסבישי לי. אני כל כך סבישי. באמת לא יודע למה.
 אני מתבדח כל הזמן. אני חד לשון בעל חוש הומור. לעתים ציני לעתים מקברי. ואני סבישי שאף אחד לא יודע. כולם קצת סבישי בסביבה שלי והם לא מדברים על זה. כולנו סובלים מסימפטום הסבישי הסמוי. זה המחלחל כסרטן בגוף. 
בזמן האחרון יותר משאני סבישי אני מדובלל. סבישי אתה עוד יכול להגדיר מדובלל זה קשה. זה כמו אוסף של תלתלים פרועים שהתמקמו לך בבטן. הם כבדים ופרועים ונתלשים וסותמים אותך מבפנים, אבל לא נורא, הם רק כל הזמן שם ואני כל הזמן מדובלל. וזה יותר קשה אפילו מסבישי.
 מדובלל זה אוסף של דברים קטנים המתיישבים מסביב ללב. סוג של התנחלות מכבידה ומעורפלת בקצות המוח. בערפול העיניים. זה לא פה ולא שם. זה לא כבד אבל נוכח. לא מטריד אך משדר את נוכחותו כל הזמן. אי אפשר להתעלם ממנו. מטרד פנימי. 
לא הצלחתי להסביר לתדיאוש מה זה מדובלל. אפילו את המלה הוא לא מכיר אז איך יבין. ובפולנית? את מי לשאול בפולנית. ברוסית הייתי יכול לשאול, פולנית זה עולם אחר בשבילי. 
הפולנים. גם אלו שנולדו לפולניות מתכחשים לה. תדיאוש פולני. אבל רק במוצא שלו. הוא מתנהג כמו צרפתי זרוק. ומדובלל, כמו שהוא הצליח להבין בסופו של דבר היא סתם חרמנות. אבל היא לא. הוא מדובלל חרמן כל הזמן, זה כן.
 אני מדובלל נורא. המדובללות הזאת כשהיא מתחברת לסבישי כבדה לי בבטן. מושכת לי את האגן לכיוון המדרכה. אני כל כך מדובלל ועיני כל כך מצועפות. המדובללות הזאת זולגת מעיני. 
התחברתי לי לאיזה בקבוק לכמה ימים, וזה טשטש אותי קצת. לא שזה עבר. אני מדובלל בתוך אדי הוודקה. אני חי על מיץ תפוזים ווודקה. 
חיים יפים בניתי לי. סוף השבוע יהיה גשום אמרו. הלכתי לתדיאוש שהוציא מחיי את הקוניאק הזול והכניס אליהם את הוודקה המתקבלת יותר על הדעת. 
אלוהים! מי המציא את השם הזה, קוניאק מדיצינאל, אנחנו קראנו לו קוניאק פטישים על שם כאב הראש שלמחרת, מדיצינאל מצחיק עד מגוחך. רפואי כמו סטריכנין מעורב בציאניד. 
היה יום ששי. היו אנשים ושתיתי קצת יותר מיצוודקה. הצלחתי להשכיח את המדובללות. הרי לא פורשים כביסה נקיה בציבור מלוכלך. 
בשלוש בבוקר התנודדתי בעצמי בדיזנגוף לכיוון הבית. הגשם פסק מזמן. האויר היה צלול. מרחוק ראיתי מישהו יושב על המדרכה. התקרבתי והפנים היו מוכרות. מישהו שכבר ראיתי אותו מסתובב פה ושם. 
הצחיק אותי כובע הלבד החום שהיה תלוי בשרוך על גבו. הוא ישב מול גלריה רוזנפלד. העופות של קראו כבר לא הסתובבו על הגריל והריח נעלם ברוח עד למחרת. 
בחלון הייתה תמונה של פרה כשגופה היה משורטט בקו דק ופניה מופנות קדימה. מרכז התמונה היו עיניה הגדולות. חייכתי אליו. מפיץ אדי וודקה. מה אתה עושה שאלתי אותו. מדבר עם אימא שלי. תסתכל על העיניים האלה. בדיוק המבט של אימא שלי. עכשיו אני יכול להכריח אותה להסתכל ישר עלי.
 הוא היה מעושן לגמרי. יכולתי להגיד מיד. ומה אתה אומר לה? סתם, מספר לה על התעלה. על המלחמה. כל מה שלא רצתה לדעת. עלי בעצם. 
הרגשתי את המדובללות שלי נדחקת לכיוון העור הפנימי שלי. התחייכתי מבפנים. והתחברתי למדובללות שלו. בוא נטייל קצת אמרתי וירדנו יחד אל החוף. 
כמעט שלא היו גברים על הטיילת. פה ושם עוד הסתובב איזה בעל תיקווה למצוא זיון אחרון של לילה. ישנה עוד שבת ארוכה לו לפניו. הלכנו לאורך הטיילת כשמישהו מזדנב מאחרינו מקווה אולי להצגת מציצנות. 
אבל החול ניסה לברוח מהים והגדר עצרה אותו. הים בלע והקיא את החול. 
העננים התפזרו מעט ובתוכי נפער פתח יותר רחב בין הסבישי והמדובללות. אני והעננים, המדובללות וגיל. 
דיברנו. לא חשוב על מה. פטפוטי זרוקים. לא אמרנו משהו חשוב. סוג של שיח שהנסתר בו הוא העיקרי.
 נתתי לגיל להיכנס לרווח הזה שבין הסבישי והמדובללות. וכמו שנאמר כבר מזמן המדובלל מוליך את המעושן או להיפך. 

                              *************
 

הייתה היסטריה של שקט אתמול. בתחילה, אחרי שמיקי עזב חשבתי שאיחנק מבדידות. כתבתי בבהילות ושרבטתי מלים היסטריות על פיסת ניר, כדי לצאת מהפחד. אחרי כן צלצלתי לאיתן כדי שיבוא ויוציא אותי מזה. 
אחר כך הפכתי פתאום שקט. לא פחדתי יותר, וזה היה כמו להשלים עם מצב אבסורדי ודמיוני, אבל אתה חי ואין לך ברירה אלא להכניס את עצמך לתוך ההרגשה עצמה, ולוא יהיה זה פחד, כדי להפסיק לפחוד. 
זה כמו להיכנס לעיגול שקט במרכז הסערה. נכנסתי אל תוך העיגול ואז הפסקתי להשתולל בתוכי. היה בי שקט גדול. 
שמתי לי דיסק. סידרתי מנורת נפט של סבתא על הרצפה, בצורה שיצרה מעגל אור בטוח והתיישבתי על הרצפה להקשיב. ידעתי שמיקי לא יבוא שוב היום, ידעתי שגיל יבוא יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר ממה שהבטיח והפסקתי לכעוס עליו. לא היה על מה בעצם. אין לי על מה לכעוס עליו. הוא בלתי ניתן לאילוף במצבו הנוכחי וכל מה שעלי לעשות זה לחיות עם כמה אנשים בוגרים יותר ולהרגיש טוב אתם. 
יבורכו הזרים המציפים את תל אביב. הם מביאים אתם אווירה קלה יותר, עניין אחר בחיים, רוח שונה קלילה בניגוד לכובד הראש והסגירות הישראלית.
 יצרתי קשר עם דיוויד, וזה טוב. הוא בא אתמול ישב כמה שעות בזמן שגילי, ממוטט מעישון יתר התמוטט על המיטה ונרדם. 
דיוויד יודע ששנינו יכולים להיות יחד בטוב, רק בטוב. כמעט בלי המתח הרגיל וכל ההצגות הרגילות. 
אמרתי לו אתמול בטלפון שאנחנו שנינו יכולים להרוויח אחד מהשני. מסתבר שהוא יודע. אבל ישנו גיל וישנו מיקי וישנה איזו נאמנות  בסוף. לפני שהוא הלך, כשעמד בפתח הדלת, אמר לי תודה. 
אין לי כוח להתרגש ממה שגיל מעולל כל פעם. אולי הוא רוצה שאראה לו את הדלת, שאגרש אותו. שאז הוא יפסיק לפחוד כל כך שמא, חס ושלום הוא מתקשר ליצור כל שהוא. 
לא ילך לו ככה. לא אתי. אין לי כל כוונה להפסיד דבר יפה שכמותו בעבור כמה שערוריות.
 תמיד יש לי את שקית הגראס הירוקה שלו בארון, כדי שיחזור, יש את רובי כדי לקלל אותו, את אילי כדי להתגעגע אליו ואת דיוויד כדי לרצות מישהו בצורה קצת שונה.
 דבר מצחיק הגיל הזה. לא תמיד אני יודע מה לעשות אתו. הוא בנוי קצת אחרת, שונה ממה שאני מכיר. 
כך חלק ממני הולך לאיבוד כשאני נותן לו מקום בחיי. הוא פשוט לא רואה, או רואה בצורה שונה, הרבה פחות אפקטיבית.
 אני יודע שאם אשקה אותו לשוכרה ממש אקנה חזקה עליו, חזקה גדולה מאוד יחסית לעכשיו, אבל אני רוצה אותו פיכח ובועט ולא שתוי מחוק. אבל זה יעבור. 
אנחנו נשכח את עצמת ההבנה משום שחיקת חיי היום יום שלנו כך שזו לא תרופה. כמו מורפיום לחולי סרטן. משכיח לרגע את הכאב. טוב, אלך היום עם דיוייד לסרט ולא משנה לי עם גיל יעלם או לא. לעזעזאל אתו, אסור שזה יפריע לי ליהנות עם האנשים שלי. 
חוץ מזה אני חושב שהוא משקר אותי. הילד הזה. 

               ********************** 

משכפל את הבלבולים שלי ומחלק אותם בין אנשים. שידעו להם כולם. הידועים והזרים. שידעו שהוזהרו ממני. 
מותר לך לפרק לאלפי חתיכות את נשמתם הכתובה של אנשים אחרים, ולפעמים את נשמתך הנסתרת של ידידך כולם אבל את נשמתך שלך אתה חייב לשמור שלמה, אפילו לא חצויה פעם אחת. כי פעם אחת היא פעמים הרבה ופעמים הרבה מסגירות. 
איך אני נראה בתור נשמה חצויה שאיש אינו יודע עליה. לא טוב. זה לא יפה לראות פנים מתכווצים לתוך עצמם פתאום, לאחר שראית אותם והיו פני ישו או האיש שרצית להיות תמיד. והנה הפה קפוץ וקצותיו מושפלים. הקמט בין הגבות. והעיניים שאינן זורחות. סתם עיניים אפורות. לא כצבע, כמבע האטום. 
עיפרון ג'ירפה לא הולך למסיבת סטודנטים של ראש השנה הזאת כי חלק ממנו חייב לשחק משחק אחר באותו ערב. 
לא עשיתי כלום בסוף. יכולתי לקחת את היד הגבישית שמושטת לי לעתים דרך הטלפון אלא שמישהו אמר לפתע, עכבר, והוא היה שתוי, או מעושן או שניהם. 
ואני אינני רוצה לראות יד גבישית ושקופה כל כך נהפכת לעכבר. אילו עיניים יש לעכברים? בספרים שהיו לי תמיד כתבו שיש להם עיני חרוזים קטנות נוצצות ומתרוצצות. ומרתה של אלבי מגלה שלאביה עיני עכבר לבן והן ורודות ואני שונא את הורוד ואני כמעט מפחד מווירג'יניה וולף. ואינני זוכר צבע של אבי. על כל פנים בעניין עיניים. הכוונה לא הייתה לעיניים של ילד גלותי משוק הדגים.
 אני יודע לזהות דברים לכשאני רואה אותם. אני לא תמיד מביט מספיק לראות. ולוואי והיו הדברים מסתדרים מעצמם כמו שרציתי שיהיו, ולא היינו שוקעים כל כך הרבה בכלום. כי אם לא הולך לנו אנו מסרבים להתאמץ ומוותרים מראש, ואז שוב רוצים לישון, והרבה יין ולא עוזר לחיות טוב יותר.
 מה גבי עושה? שאני לא עשיתי. אני מרגיש כמו דלת מסתובבת בתחנת רכבת. אנשים נכנסים לתוך חיי והחוצה. נוסעים תחנה ונעלמים. מסוממים כולם. 
כעת אני משכפל את הקמטים החדשים שלי, משום ששעת הצהרים עכשיו וסבלתי הרבה משך הבוקר. היסטריה מאופקת שכזו תואמת אותי מאוד. 
מעולם לא הייתי פחות עייף, ואני עייף כל כך. פעמי אביב הם אלה. אתה יכול להרגיש בדמך איך פני החיים עולים מעל לרגילות שלנו וגורמים לי להתאהב בסיגליות. בעצם הרעיון של סיגליות. בפיות. שוחחתי עם רובי בנידון קניית מדבקת פיל וורוד, להדביקה על דלת הכניסה שלנו.
 כן הוא עבר לגור אתי בינתיים. מאז הוא בהיסטריה. המרובע הזה לא חשב שאני כמו שאני. מלא זוויות ועיוותי קו והוא מיטלטל אתי ואחרי ומנסה לגעת. 
אתה חושב שאתה בא אחרי? אתי?. זו תהיה הפעם הראשונה? לא, השניה. בפעם הראשונה באת אחרי שהפכתי לארנבת לבנה עם חוטם וורוד מכרי הדשא של אנגליה. זה יותר טוב מעכבר לבן עם עין ורודה ובכלל בלי משקה. 
אבל אני יודע שאני אכן אוהב בטהובן. ואתה תחזור. הכל יחזור, גיל. גם אני. רק עניין של עוד זמן קטן וקצת דברים נכונים, אלדוס האכסלי כתב אתמול בספר שקראתי שבטהובן. ולפני שאיבדתי את אמונתי בעצמי גם אני חשבתי בטהובן. 
אל אלוהים, עד כמה אני יודע להכביר מלים לריק. אבל הן טובות המלים. הן המגינות עלינו מלטבוע. מלהרגיש. מלדעת את האמת. אני זקוק לעשות אותן כך. אני מה שנקרא רב מלל.
 ובערב ישבה פיה על קצה ארון הבגדים והביטה בי. ראיתי אותה זוהרת בפינה.
 בעצם יש לך הכל מה שאתה צריך. אמר לי דודי. הכל. חוץ מעצמי יש לי הכל. אני איש מאושר. הפסקתי למות בגיל צעיר מאוד, יחסית ולמדתי להתקיים מבלי לחיות ובלי למות בתחתית של בקבוק או זנב מעושן. מדי פעם אני עושה הפסקות כדי לחיות וכדי למות והכל טוב ויפה. 
זה לא ילך. זה לא ילך אהובי. זה לא מספיק לי. אני לא עיוור אהובי. אני באר ללא תחתית. דמוי נדוש, אך אמיתי. ויש הבדל.
 אני לא חסר אמונה בך. אני חסר אמונה בעצמי וזקוק שתעמיס עלי טונות של אהבה ותשומת לב ללא הפסק, כדי להתקיים. חמש דקות שאינך אתי ואיבדתי את הידיעה שאתה אכן איתי. ככה זה. יקירי שלי האחד.
 מחמדי, כמה מטופשים כולם. כמה נדמה להם שהם מיוחדים בעלי יחוד והדר וסיפור משלהם. איזה שטויות עלובות. כולנו כל כך דומים. אנחנו מוצאים את עצמנו והשתקפויותינו אחד בשני. אין להפריד בנינו מלבד אולי בקצוות המשחקים שאנו ממציאים כל אחד לעצמו לפי כשרונו,
 ואם אני הורס, אז לפחות רק את עצמי. מעולם לא עזרתי לאיש להרוס את עצמו. אם כי הרסתי כמה שרצו בזאת ממילא, ואחרים למעשה אינני מכיר. אני אוסף את הנהרסים. בית מחסה לנדרסי החיים. מעולם לא הייתי זה שהציע ראשון כוס משקה לפיכח סם לפחדן. תמיד חיכיתי שיושיטו יד קודם ויבקשו. השקה אותי. סמם אותי. הרוס אותי. אהוב אותי. והסכמתי, כי אני הרי טוב מטבעי. **************************

4 תגובות

  1. הכתיבה נהדרת וההומור מתנה משמים. כל הכבוד!!!!

  2. היי דן
    זה מעורר מחשבות, היכולת התבוננות בעצמך… הסבישי הזה הוא התחלה טובה לסיפור, מתחיל ביפן וניגמר קרוב קרוב לרקות…
    להתראות טובה

  3. מיוחד ורגיש. בייחוד הפרק הראשון.

  4. אוסף של הרהורים דכאוניים הוא מעניין ומעניין עד שמתגלה שאין לו מטרה, ולא התפתחות, ולא עליית מדרגה, ולא נפל דבר, ומכאן הולך הכתוב ונעשה טרחני ומבוזבז והקורא קורא לכותב להתחיל להתמקד.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן