הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מחר אספר לחיה (3)
מאת: לבנה מושון
והשנים חלפו. אולי חמש. חיה סורל הייתה בת עשרים ושש, נחשבה לפרדה זקנה בקרב בני עירה ונסעה לשנה לאנגליה לרפא את לבה השבור. הנסיך הפנוי שלה עוד לא היה בשל לקחת את פרץ אהבתה. בשובה היה עומק שברונה כים הרחב. היא העזה וסיפרה על חלומותיה הטרופים, שיגיונותיה הפרועים, חזיונותיה בהקיץ. שומו שמים. היא קראה אלי, היא צעקה בדממה. לא עמדתי בחוסר האונים שלה. טפחתי על השולחן, עד כאן.
יהודה לא היה מוכן אלי. בתדהמה שלו יכולתי לחוש ממרחקים. אחרי שנים מה יכולתי לרצות ממנו? כן, הוא זכר שעבדתי במשרד. מה היה לי לומר לו פנים אל פנים שלא היה יכול להיאמר בטלפון? מה דחוף? ולמה אחרי שעות העבודה? ביקשתי שאיש לא יהיה בסביבה. לא ייקח הרבה זמן, לא אעכב אותך. הוא נענה. הגעתי במכונית שלי, ואפילו הקדמתי. בניין המנהלה היה כמעט ריק מאדם. בתוך השקט נשמע רחש פטישים. לא פועלים עבדו שם, אלא לבי המבולבל. מה היה לי? מה אם אקלקל במקום להועיל? ומה כבר אקלקל שלא קלקלו השנים? רציתי לשים קץ לייסוריה של חיה. היא לא ידעה דבר, ולא הייתה צריכה לדעת. כל כך רציתי לרקוד בחופתה.
יהודה המתין במשרדו וחיכך את הכיפה הסרוגה בכף ידו. מה שלומך? חייך נבוך. במה אני יכול לעזור? הוא הרחיק את כיסאו לאחור ושילב זרועותיו. הבטתי בו בחוסר ישע ומבטי נדד לצדדים. לקחתי נשימה עמוקה. זה בעניין חיה, אמרתי בקול שלא הכרתי.
מה בעניין חיה? זו שעובדת אצלנו? הוא היקשה. נו, אל תגיד שאינך יודע. מה אני צריך לדעת? הרים כתפיו בתמיהה. שום שריר לא זע בפניו. הכל, אמרתי.
איך מספרים לאיש הזה שהוא מאוהב שש-שבע-שמונה שנים?
חיה-סורל, התכווצתי כתולעת, המלים לא שטפו, עמדתי לחשוף אותה בפני נשוא אהבתה. הוא לא בא לקראתי רק המתין קריר. למה כל המשחקים? שאלתי, כלומר, עוד לא התעייפת? זה הורס…
איזה משחקים? התקומם הבחור, באת לדבר בחידות? כבר התחלתי לכעוס. הוא מתח את עצביי באופן בלתי נסבל. אתה מעמיד פנים? חקרתי, היא לא מוצאת חן בעיניך, יהודה? אתה במקרה לא –אוהב-אותה?
הוא השקיע סנטרו ומצחו התקמר, שרבב שפתיו ברצינות תהומית, טלטל לאט את ראשו לכאן ולכאן, עיניו נפערו גדולות כאומרות מה שומעות אוזניי. לא, השיב בפשטות, מנין הרעיון?
בערתי בעלבון לא לי. הוא, במצבו, לא-?
אף פעם לא רצית בה? התעקשתי. מעולם, השיב נחושות, וגם לא היה לי שמץ הרהור בעניין. היא נחמדה, נעימה, כלומר, ביחסי עבודה, דעתי טובה עליה, אבל לא יותר.
כיווצתי גבותיי. נקבתי בו את עיניי. אני נשבע, הוסיף, לא היו דברים מעולם, לפחות לא מצידי. אתה בטוח? לחצתי. כמו שקוראים לי יהודה, השיב. היא הייתה בביתך…הייתה לכם שבת יחד… שחררתי את המלים בצרורות. כבר לא היה לי מה להפסיד. לא זוכרת מה סיפרתי לו ומה חסכתי ממנו. ומה רצית? החזיר, שאגרש אותה? קרה מה שקרה ולא התעמקתי בעניין, אירחנו אותה וזהו.
ויש סיכוי שאולי תרצה… הרגשתי שיותר מדי אני מבקשת על נפש חברתי. טעם מר טיפס בגרוני. הכל התנפץ, כל היופי התמסמס. קמתי על רגליי. רציתי לעזור לשניכם, מלמלתי. השבעתי אותו לשמור את השיחה בינינו. בטחתי בהגינותו. הלכתי משם כמי שסטרו על פניה. חשפתי אותה, ועוד אצטרך לעשות הכל כדי לייאש אותה מבלי שתדע למה.
שלושים שנה חלפו. אהבה גדולה יותר התדפקה על דלת חברתי, אכן היא מצאה את אושרה. ואני – בכל בוקר התעוררתי והבטחתי שמחר אספר לחיה, והמחר טרם בא…
איזה ספור מרתק, וסוף טוב לטעמי{אני אוהבת סופים טובים}
תודה, חני.
ומה עם יהודה , לבנה ?
ומה עם המספרת ?
אל תשאירי אותנו ככה , בבקשה
ריקי, רק בגלל שאת חמודה: יהודה התחתן, משהו לפני או אחרי חיה. מה את רוצה לדעת על המספרת? הולכת עם הסוד מי יודע עד מתי…או כבר לא?
היי לבנה
מוזרים החיים… כל כך…
אהבה לא תמיד מנצחת, באה אהבה יותר גדולה
להתראות טובה
אהבה לא מנצחת? ראי הגשרים במחוז מדיסון.
בוודאי! שם הסיפור, "מחר אספר לחיה", רומז שהמספרת התערבה במהלך הסיפור.
🙂
"בתוך השקט נשמע רחש פטישים. לא פועלים עבדו שם, אלא לבי המבולבל".
לבנה, איזו הלימה יצרת בין רחש הפטישים בלב המספרת לרחש הזה בלב הקורא.
יאסו, לבנה
(ויאסו, יהודה; ויאסו, חיה)
יאסו שחר מריו,
בגלל הפטישים האלה לא תדע חיה מה הוקרב בשבילה. תודה.
אני רואה את שתי השורות האחרונות כתחילתו של סיפור חדש.
יאללה שחרזאדה, לעבודה!
מתוך הערפל יבקע הבא, תודה גיורא על קריאתך.
מי אמר שהאהבה לא מנצחת?
קודם כל ניצחה גם ניצחה אהבתה של המספרת לחיה-סורל. היא הלכה עבורה את כל הדרך, עשתה מעל ומעבר וגם המשיכה לשמור על סוד הפעילות שלה לעולם ועד. האין זו אהבת ענק?
וחוץ מזה – גם חיה-סורל וגם יהודה מצאו את אהבותיהם האחרות.
נכון שייתכן גם המשך לסיפור, משהו בנוסח "הם חזרו, בסופו של דבר, זה לזרועותיה של זו."
קורים דברים כאלה בחיים האמיתיים, בנוסף לסיפורים.
אהבות של אתמול לא חוזרות לזרועות הנכונות, חנוך.
מתחת אותנו כהוגן, לבנה
קצת רציתי שזה יימשך עוד קצת.
למה לא אמרת? הייתי מושכת יותר…
יפה ואמיתי לבנה, וכמה טוב לחיה שמצאה לבסוף את הזווג שלה.
אני משערת שהזיות כאלה פוקדות את כולנו .
האמת ,לבנה, ציפיתי למשהו יוצא דופן לאיזה סוד … משהו, אבל הספור כתוב היטב ושמרת על מתח בעלילה, חוץ מזה אסור לספר לה,לה היא אוהבת מישהו אחר, תני לה לשמור על החלום ,לא לקלקל חלום נעורים!
לחנה המצפה, הסוד היה גלוי כל הזמן, רק מיקומו השתנה. קודם הוא ישב בין חיה למספרת, והעתיק מקומו בין יהודה למספרת. המשולש לא נסגר, וכנראה שגם הלאה לא ייסגר.
תודה אביטל, הצורך באהבה חוצה מגדרים.
הי לבנה, התערבות כל כך עדינה ו…לא הייתי רחוקה נכון?
:0)
אגב, אם הדמויות לא היו דתיות הרי שהיו אפשרויות פלונטר אחרות כמו שחיה מאוהבת ביהודה אבל יהודה נפגש עם המספרת לשתף אותה באהבתו דווקא אליה ויתרה מכך, שוב לולא הדת, היה יכול להיות ביניהם רומן סודי וזה כבר משקע ענקי לספר עליו לחברה, בקיצור…אלו הלא לא המצאות, בעולם החילוני אין גבול לסיבוכים ולכן לדעתי סיפור עם דמויות דתיות יוצא הרבה יותר עדין ובכך מדגיש את הסערה והעוצמה של הסוד, דווקא משום כך.
אכן, לא היית רחוקה, אבל הייתי מנועה מטעם מובנים מלעודד את הקו שלך. אפשר היה גם להיפתח להמשכים שהצעת, אבל אז טורקיה הייתה כל כך קרובה, השארתי את הטעם המקומי.תודה על קריאתך סיגל.