הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מחר אספר לחיה (2)
המשך מפוסט קודם
מאת: לבנה מושון
כשפניה לוהטות ועיניה מושפלות, הסגירה חיה-סורל את שמו… היא אוהבת אותו בכל לבה, אמרה בבייישנות, את יהודה, הבחור הצולע מהמשרד. נשימתי ניתקה מבית החזה שלי ובקושי חזרה. "חולמת כל לילה איך אני הולכת איתו יד ביד בחוצות עירי, והאנשים נדהמים מבחיר לבי, לחשוב איך הם נופלים על ברכיהם מהפתעה," ליהטה בשחוק מרדני, ואני מולה שומעת ומסרבת להאמין. "כן," אמרה, "כן, כן, כן, הוא." אמנם מתפקרת הייתה בדרכה, אבל איך יבוא בחור, נגוע בציונות לאומית דתית, מוקצה מחמת מיאוס, בסף ביתה החסידי? שלא לדבר על חסרונו הבולט. המועמד נאה, נעים הליכות, משכיל, אבל כלום צולעים בונים בית בישראל? הרגשתי חבטה במוחי נעדר החמלה, אותו מוח צר ואומלל שחשק באהבות ללא רבב.
המשך מפוסט קודם
מאת: לבנה מושון
כשפניה לוהטות ועיניה מושפלות, הסגירה חיה-סורל את שמו… היא אוהבת אותו בכל לבה, אמרה בבייישנות, את יהודה, הבחור הצולע מהמשרד. נשימתי ניתקה מבית החזה שלי ובקושי חזרה. "חולמת כל לילה איך אני הולכת איתו יד ביד בחוצות עירי, והאנשים נדהמים מבחיר לבי, לחשוב איך הם נופלים על ברכיהם מהפתעה," ליהטה בשחוק מרדני, ואני מולה שומעת ומסרבת להאמין. "כן," אמרה, "כן, כן, כן, הוא." אמנם מתפקרת הייתה בדרכה, אבל איך יבוא בחור, נגוע בציונות לאומית דתית, מוקצה מחמת מיאוס, בסף ביתה החסידי? שלא לדבר על חסרונו הבולט. המועמד נאה, נעים הליכות, משכיל, אבל כלום צולעים בונים בית בישראל? הרגשתי חבטה במוחי נעדר החמלה, אותו מוח צר ואומלל שחשק באהבות ללא רבב.
מאותו יום בכתה חיה סורל על כתפי, ואני התעקשתי לשמוע מה היא יודעת עליו. יודעת היא שהוא רוצה, אמרה, הרגישה שהוא אוהב, ממבט עיניו, כשהוא מדבר לעמיתה במשרד, מיועדים דבריו לאוזניה שלה, הכל ניכר מההתרגשות שאוחזת בו כשהוא לידה, מהדרך שהוא פונה אליה, ממספר הפעמים שהוא מחפש תואנות להיכנס למשרד שלה, מהבדיחות שהוא חולק באוזניה, מרמזים שהיא שומעת בקולו, מניד ראשו, מתנועות ידיו, מהאופן שבו הוא מזמן אותה לישיבות עבודה, ניכר בבירור, הכל מעיד ש- , ואומר כי, ואין ספק שרק הוא, והוא היחיד, ורק איתו תיבנה את ביתה האהוב, ולו בלבד תלד את חמודיה. האם אמר במפורש? כלום הבטיח? חיה השתתקה.
יום אחד קראה לי בבהילות. חנוקה מהתרגשות סיפרה: "הייתי אצלו בבית." עיניה הבריקו. היא צחקה במבוכה. הוידוי שלה נשמע הזוי. ביום שישי האחרון הייתה לה התפרצות זעם, כמעט התמוטטה. אמה האשימה אותה במצבה העגום, איך קורה שהיא דוחה את מחזריה, מנין סרבנות מתנשאת זו, למה אינה יכולה להיות כמו גיטל ונחמה ורוחלה, הבת של נפתולי? במה היא שונה? והצעקות עד לב השמיים. "ואז, כמו עיוורת, יצאתי מהבית, יום שישי, שתיים בצהריים, לא חושבת לאן אני הולכת, בידיים ריקות, ללא פרוטה בכיסי. לבית אני לא חוזרת. הוציאה אותי מדעתי, עצרתי טרפים בכיוון הקיבוץ בדרום, לחברתי גיטל הנשואה. ידעתי שתקבל אותי, בכל תנאי," סיפרה חיה. לצד הדרך דהרו המכוניות על פניה, למי היה פנאי להסיע עלמה חסודה למחצה. אחרי שעה קידם אותה נהג לעבר גן יבנה, ונהגת נוספת הרחיקה אותה לצומת קסטינה, כבר הייתה השעה ארבע, קרוב לכניסת השבת. למרבה הפלא והתדהמה, הייתה קרובה אליו, ליישוב שלו. טוב לא בדיוק קרובה, הייתה נחוצה עוד נסיעה קצרה. מבולבלת עמדה באמצע הלא כלום כשהוא בטווח הושטת היד. היא תיגש ותסביר, הוא יבין. כמוה שומר שבת וערכי ישראל הקדושים. יהודי לא עוזבים ברחוב עם רדת החמה ועת ידלקו הנרות, על אחת כמה וכמה בת ישראל כשרה, שאינה אוכלת טרף ואומרת ברוך השם ואדושם, הוא יאסוף אותה לביתו, משפחתו תרעיף עליה עונג שבת. היא הגיעה ליישוב הקטן, שאלה על בית המשפחה, ותושב המקום, בבגדי חג, הוביל אותה לכתובת המדויקת. יהודה פתח לה את הדלת נדהם, נוטה על רגלו הפגועה, ידיו פרושות לצדדים בחוסר הבנה. ודאי, איזו שאלה, קורה, כן הוא כבר שמע שהיא נוסעת בטרמפים, נכון, לא הכל הולך תמיד כשורה, תכירי, אלה הוריי. היא התנצלה והסבירה, חזרה ותיארה, לא את כל האמת, מקצתה, כלומר אותה אמת שהייתה מוכרת לה. אמו חייכה בהכנעה מתחת למטפחת הבוהקת השמורה לסופי שבוע, מישהי הגיעה לבקר את מחמדה הפנוי, עמיתה מהעבודה, חמודה, ברוכה הבאה, אביו הגיח מהחדר תוהה, הם הנהנו בראש, כמובן, מצווה.
הכל עבר כשורה, השיבה מבית הכנסת, הקידוש, הארוחה הנפלאה, ובלילה, עת שכבה במיטה שהקצו לה, ידעה שהבחור שלה מעבר לקיר, לבה גאה על גדותיו. שבת קסומה. למחרת, עם צאת הכוכבים, סירבה להיעקר משם, הלוו לה כסף לנסיעה באוטובוס. כל הדרך הלם לבה במארש החתונה. ביום ראשון, כשנפגשו במסדרון, הסמיקה והתנצלה על התקלה, שוב הודתה על האירוח האדיב, ותודה להורים הנפלאים, לאוכל המצוין, תודה שהצלת אותי מחילול שבת.
בימים שלאחר כן לא ידעה חיה סורל את נפשה. איך עד כה לא שאל אותה היכן תרקוד בשמחת תורה? שמא ילכו יחד לתשליך? אולי תבוא עמו להרצאת הרב בנושא חוזק האמונה? שמא תשתה עמו קפה בקפיטריה במקום העבודה? גם לא שלח אליה שליח, ולא מכתב, ולא דיבר אף מילה ב"רחל הקטנה", כאילו לא היו דברים מעולם. ואני הקשבתי ושאלתי עד כמה ביישן יהיה העלם, כלומר עד מתי? האם יתייסר שנה אחר שנה? ולאן מועדות פניו? שאלי אותו, חיה, שאלי, די לסיוט! היא הביטה בי המומה. נפלת על ראשך? כך לא נוהגים אצלנו. היא לא אהבה את תמיהותיי. היא כעסה. הטלתי ספק באהובה.
והשנים חלפו. אולי חמש. חיה סורל הייתה בת עשרים ושש…
והשנים חלפו. אולי חמש. חיה סורל הייתה בת עשרים ושש…
מרתק לבנה קראתי בנשימה אחת, והשפה מותאמת לדמות, ויוצרת אמינות
תודה חנה, עוד נפגש.
השפה יוצרת הזרה, כאילו הכל ממקום וזמן אחרים – אבל אולי זה הרקע החברתי תרבותי שבו גדלתי.
ובכן, מקץ חמש שנים..?
הנערה חרדית (ממשפחה חסידית)ומשלב השפה מותאם לעולמה (משלב גבוה ומליצי משהו עם מושגים דתיים: תשליך אדושם ועוד) כך התרשמתי
הי לבנה, עכשיו מתחיל אצלי שלב הניחוש, אם לא תדעי מה את מחר תספרי לחיה אשמח לעוץ לך אם כי את מחוננת בכתיבה ויודעת כי המשך בוא יבוא לך.
נראה אותך, סיגל, מה את מנחשת?
טוב. (רק שזה באמת בסדר ואני לא אקלקל)…אז ככה, מנחשת שהמספרת התערבה באופן זה או אחר בין יהודה לחיה. אולי היא שוחחה איתו במקומה, אולי היא שחיברה ביניהם ואולי היא שהפרידה. מכיוון שחיה דתיה ומאמינה שהשידוך מאלוהים אולי היא לא תסלח אם תדע שיד חברתה התערבה בגורלה גם אם יצא ממנו שידוך. בצד השני, בלי הבדל בין מידת האמונה, אף אישה לא תאהב לגלות שהתערבו לה בענייני הלב ומנעו ממנה קשר שרצתה.
כך שאני נוטה לנחש שהראשון יכול להיות הכיוון המתאים יותר.
אז?
:0)
נחיה ונשמע, סיגל.
מרתק, אני מרגישה כמו ילדה שמספרים לה בהמשכים, נו!?
נו, תזמיני סוף חני, מה שתרצי לפני שאני סוגרת את הדוכן.
ממשיך לקרוא. ומה הלאה?
מחר, איציק, כשחיה תשמע.
אוי, אוי, אני כבר מרגיש איך לבה של חיה-סורל הולך להישבר. צליעתו שלו תהא כאין וכאפס לעומת צליעתה הנפשית.
אבל לא לי להתנבא. אחכה למחר.
🙂
לבנה, את כותבת בחסד.
את יודעת לספר לבנה
מתחילים להקשר אליה לחיה סורל
וגם למספרת כמובן
ספרי עוד
בבקשה
מחכה להמשך בקוצר רוח.