הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מחר אספר לחיה (1)
מאת: לבנה מושון
בכל יום אני מבטיחה, גם נשבעת, שמחר אספר הכל, אבל הכל לחיה. היא במרחק נגיעה ממני, ואני מתעכבת. הדרך אליה ארוכה. בת שלושים שנה. תחילה חיכיתי שתהיה אשת איש, אחר כך הפצרתי בי שאמתין עד ללידת בנה הבכור, ואחר כך סברתי שעשר שנות נישואים ירככו את לבה, ובכל פעם שידעתי כי קרובה אני, עוד פסיעה ואני אצלה, שופכת את סודי, הפניתי גב. השנים שהיכו בשערותיה שיבה ובלחיי חריצים, לא הטיבו עם מצפוני.
בכל יום אני מבטיחה, גם נשבעת, שמחר אספר הכל, אבל הכל לחיה. היא במרחק נגיעה ממני, ואני מתעכבת. הדרך אליה ארוכה. בת שלושים שנה. תחילה חיכיתי שתהיה אשת איש, אחר כך הפצרתי בי שאמתין עד ללידת בנה הבכור, ואחר כך סברתי שעשר שנות נישואים ירככו את לבה, ובכל פעם שידעתי כי קרובה אני, עוד פסיעה ואני אצלה, שופכת את סודי, הפניתי גב. השנים שהיכו בשערותיה שיבה ובלחיי חריצים, לא הטיבו עם מצפוני.
לחיה היה תפקיד במנהלה, לא פחות-ערך אך גם לא חשוב במיוחד. בעיר בה נולדה קראו לה חיה-סורל. היא היתה גבוהה ודקה כקנה סוף, עיניה חתוליות ושפתיה דקיקות. שיניה היו סדורות בפיה כשיני בת שבע, זעירות ונעדרות משמעת. היא קיפלה את חגורת חצאיתה שלוש פעמים כלפי מעלה, גלגלה את שרווליה בהתאם ונעלה סנדליים תנכיים ללא גרביוני צניעות. בעיירתה נחשבה חיה למורדת במלכות שמים, רחמנא ליצלן, בת ישראל שאצבעות רגליה גלויות כערווה בחוצות, טפו, לא עלינו ולא על ילדינו. כשהגעתי לעבוד כפקידה זמנית וזוטרה במנהלה, נעם לי חיוכה. אהבתי איך הייתה מרצינה כשדיברה עם עובדי המחלקות מהקומה העליונה, חלקם בעלי זקנים שחבשו כיפה שחורה, ואיך עקצה את יהודה, הצעיר שזרק רגל הצידה בצליעה בוטה וחבש כיפה סרוגה. בגיחוך קל תיארה עצמה כמי שנופלת בתפר הדקיק של היותה בת זקונים מבית חסוד וקפדן להיותה נערה שנהנית ממנעמי החולין אך עטופה בצעיף שמרני דקיק, כלומר, נוסעת בדרכים, מטיילת בואדיות, משרכת דרכיה עד אילת ובחזרה, מפתחת תמונות ממצלמתה, רוכבת על סוסים, שוחה בים ומשכשכת בבריכות, קוראת ספרי תועבה מקוריים, עורגת לבחורים, מתעבת שידוכים, רוקמת גבולות מחדש בחוטים מסוג גמיש במיוחד, מוסרנית במושגים השמורים לה. לא כך חשבה אמה, גם לא אביה, שלבו נשבר ושבק כשהפנתה עורף ללימודי החובה שלה. בשעות הפנאי הסתובבתי עם חיה=סורל בחוצות. יצר ההרפתקאנות שלה היה לרוחי, אבל יותר אהבתי את לבה המכמיר. היו בה רחמים לדל ולעני, לעשוק ולנגזל, לאומלל לרעב ולחסר. היינו בנות עשרים ותל אביב קראה לנו אליה. ופעם כששאלתי מתוך התעניינות מנומסת, לחשה חיה בחצי קול סדוק ובלחיים אדומות, כי לבה שמור לאיש אחד, וסירבה לפרט.
כשהתפתיתי לבקר בביתו של המציל גדל הגוף שחייך אליי על חוף הים, התעקשה חיה ללכת איתי, סקרנית ומגורה, כדי להשגיח על טוהר גופי. צחקתי, אהבתי את דאגתה. הוא פתח לנו את שער חצר ביתו בבגד ים זעיר שבקושי הסתיר קוצו של יוד, סיגריה מגולגלת בין אצבעותיו, עיניו נצצו בממזריות. שפתיה של חיה סורל היו חיוורות, וכל זמן ישיבתנו בסוכה הפורחת ליד בריכת דגי הזהב ביקשו עיניה לסגת מהביקור הנועז. לאחר פרק זמן לא ארוך קמנו ללכת, ברגליים כושלות נשרכה החוצה ואני אחריה, כל המעמד היה מעבר לכוחותיה של חניכת בית יעקב גם אם חצאיתה התקצרה. היא הלכה בבהילות לעבר תחנת האוטובוס וניערה את ידיה בתנועות שביטאו שאט נפש והטיפה לי מוסר בלשון רכה ורחימאית.
לימים לא הצטרכו לי במשרד ונשלחתי משם. הסתערתי על לימודיי הגבוהים מחדש. עם חיה דיברתי בטלפון, נפגשנו מעת לעת. היא שאלה על אהבותיי והמתינה לתשובה, ואני שאלתי על מועמדיה ולא המתנתי לתשובה, מפני שפסלה שידוך אחר שידוך בקצב של עשרות בשנה, מה שלא עצר את אנחות הצער שלה. כה עז היה רצונה לאחוז בזרועותיה שלושה עוללים וכרס הריונית, אך אהובה רדום, אמרה, ואינו בא. וככל שהעמקתי לשאול על טבעו ומהותו, הסתגרה בסודה. לאחר שנתיים של התרועעות, ברגע של וידוי לא צפוי, כשישבנו על אם הדרך בין ג"אסר אזרקא ומעגן מיכאל, מחכות לטוב לבו של נהג אקראי, כשפניה לוהטות ועיניה מושפלות, הסגירה חיה-סורל את שמו…
(מפאת אורכו של הטקסט וקוצר רוחו של הקורא ההמשך בוא יבוא בעזרת השם …)
לא יפה מה שעשית!!
לא היה קורה כלום אם היית ממשיכה עוד כמה שורות
מרתק וכתוב היטב מחכה להמשך
חנה, ההמשך מחכה לקריאתך.
כמה שורות, גיורא? שתיים-שלוש? זה הרבה ארוך ממה שאתה חושב, ממש לאין ערוך…
או.קי. שחרזאדה.
הלילה כבר לא אשן מרוב ציפיה להמשך סיפור חיי כמו שאיני ישנה כבר שלושים שנה, אמרה חיה ללבנה שמיעדת לה חיי עד בלתי פתורים
היא לא ישנה, ואני לא ישנתי, וגם אתה כנראה לא תישן גם הלילה… תודה לאהוד.
זו הוכחה שעובדיה יוסף צודק:
מי שסוטה מחינוך חרדי……
(טוב – מספיק לעשות פרסומת לפרחח עם הפה
המלוכלך).
כתוב מעולה, לבנה.
גמאני מחכה בקוצר רוח להמשך.
מה מבין עובדיה במרד הנעורים? האם הוא קרא את איין ראנד? תודה חנוך.
מקסים, אבל לא הוגן, מחר את תספרי לחיה אבל מתי תספרי כאן? אם בסוף לא סיפרת לחיה אז אולי גם המשך לא יבוא? אחח..הסקרנות, נגעת בה ביותר.
:0)
חושבת שכבר הגיע אותו מחר, סיגל? חושבת שהוא יגיע? ואיך אספר את מה שאני עוד לא יודעת ואולי לא אדע לעולם?
לבנה, את חייבת להמשיך, מענין ומותח!
לחני וליעל, לאביטל ושחר מריו, תודה שקראתם והנה עוד מנה מחיי סורל.
יפה. מחכים להמשך.
מעניין.
התגעגעתי, לבנה, לכתיבה הסוחפת שלך. ועכשיו אני הולך שבי אחר חניכת בית יעקב. אחכה לה, שתשוב.
השארת אותנו במתח, לבנה. זה מה שחינוך טוב עושה:)
למרות שלי דווקא היתה התנסות מרעידת גוף ונפש עם חניכת בית יעקב אחת…
מרעידת גוף ונפש, אמיר אור? רק מלחשוב על הגרביון…שובב.
מחכה להמשך.
טסה לקרוא את ההמשך