שמש מסריחה

 שמש מסריחה / לבנה מושון
(עוד קטע מתוך "גידמת", רומאן בכתובים) 

צעדתי עם אופניי לאורך הדרך שהובילה לביתי, מרחק שתים עשרה דקות הליכה. ופתאום השתנה היום. אולי השמש נסוגה מערבה. רוח גדולה וטובה נשבה על פניי, נחשול של אוויר מבורך שהיה בו יובש במינון הנכון, וקרירות נכונה, לא חם ולא מעיק ולא דוקר, ואלמלי האופניים הייתי שולחת את שתי ידיי ומנשקת את הרוח מהתרגשות, אבל היא הקדימה ונישקה את שערותיי ושתי לחיי וכרכה עצמה סביב צווארי ובלבלה וערבלה את השובל המפוזר שעל גבי ונרעדתי מתענוג. לא ידעתי שסתם רוח מקרית וטובה יכולה להבריא אותי באבחת תנועה ופתאום חשתי שמחה. ומלמעלה התענגו איתי העלים והענפים של שורת עצי האילנתוס ונסחפו מעלה כילדים שובבים הנתלים על שבכות. ושאלתי מה התחלף מהבוקר, ולמה סבלתי במשתלה, ומה אני מתאמצת להראות שאין בי, מה אני מתאמצת להוכיח שהוא מעל לכוחותיי, ומה אני מבקשת שיהיה כשאין בי וספק אם יהיה לי. ולאחר מכן סבלתי בדרך מהמשתלה לשיעור- מה באו זרמי הקיא ללמד אותי על עצמי? חולשת הרגליים מה אמרה? אחר כך הישקה אותי הסטודנט החיוור מים חיים, ודולגין השקתה אותי נחמה ועכשיו הרוח באה והשקתה אותי פיוס. נעשיתי רפויה ונינוחה וקצת אהבתי אותי. אכלתי את אחד מהתפוחים שהיו בתיקי. כל היום לא טעמתי דבר למעט הקפה שהבאתי איתי בתרמוס ושתיתי במשתלה. הנחתי לצדו מעט קפה בכוס זכוכית ולא נגע בה. שאלתי אם הסוכר מספיק, והפשיסט השיב, מספיק, תודה, ולא הביא את הכוס לפיו אפילו פעם אחת, כאילו יהיה חייב לי את חייו בעד המעשה. המדרכה הייתה מרובבת במעשי ציפורים ובמעשי כלבים ובשיירות נמלים ובעלים כמושים וזרדים יתומים וחשבתי למה פועלי הניקיון אינם רואים את מה שרואות כעת עיניי. ודאי שרואים, אלא שאינם מוטרדים כמוני. ולמה אני מוטרדת ממעשי כלבים וציפורים הרי שמחה נכנסה בי? כי אין שמחות שלמות, ניחמתי את עצמי. מדדתי את הדרך על פי מספר תחנות האוטובוס שנותרו לי לחלוף עליהן. הבטחתי שמעתה והלאה אסע במכוניתי, ורק לפעמים אתיש את עצמי על האופניים. שמש של שעת הערביים שרפה קמעה את עורי. אין הבדל בין השמשות של שעות היום. כולן שורפות, כולן דומות ברשעותן. אמרתי שלא אתן לה לקלקל לי את מנת השמחה שהוגשה לי כשם שסירבתי להניח למעשי הכלבים הציפורים להשביתה. גם סשה תיעב אותה. תמיד היה מושך אותי מתחת לסככות ושמשיות. ובבית היה סוגר את חרכי התריסים ובוהה בתקרה. אחר כך ישן. שעות ישן. לפעמים היה ישן בתוך גופי, ילד לבד.
" …בסוף אמר לי, מותק, אל תספר לאימא, בסדר? אמרתי לו, כן, מה פתאום?! לא אספר לאימא. מה יכולתי להגיד לו? רציתי לעוף משם, לעוף ממנו. רציתי לנשום אוויר, לשכוח, להיעלם. שנים לא סיפרתי. מאה שנים שתקתי. אני זוכר איך הגעתי לבית הספר. הלכתי ודרכתי על צואת כלבים. הלכתי מצואה לצואה ודרכתי חזק. הסרחתי עד האוזניים. איחרתי לשיעור הראשון. עליתי במדרגות לקומה השנייה, נכנסתי לפרוזדור, אני מרגיש אותו, כרגע, את הפרוזדור הנורא. הפרוזדור היה ריק, כולם היו בשיעור, שקט מוחלט, כמו שדה ריק, כמו בית קברות. הפרוזדור גדול, ארוך. מימין קיר ודלתות. הרבה דלתות. משמאל חלונות. חלונות גדולים, ענקיים, עם סורגים. על הרצפה צל מהסורגים. קרני השמש היו על הרצפה ועל הקיר. שמש. הרבה שמש. שמש ששורפת אותי. שורפת את העיניים. שורפת את הריאות. קשה לנשום. צינור האוויר לא מעביר נכון. חם לי. פרוזדור ריק כמו מנהרת בטון חלולה. כולם שם בפנים לומדים, לא יודעים מה עשיתי קודם, מה עשו לי קודם. שקט גדול, מפלצתי. אני רמאי. כל-כך קטן, כל-כך בודד, כל-כך זר… והשמש, שמש. השמש המסריחה הזאת…"
עץ בוהנייה יתום זרק כתמים של צל על הכביש. ליד מוטות הגדר גלגלה הרוח הטובה ניירות צלופן, פיסות מכווצות של נייר טואלט, עטיפות מסטיק ועטיפות של סוכריות ושקיות פלסטיק. לצד המדרכה היו פזורים איים קטנים וזנוחים של אשפה. ברגעים שנישקת אותי, מלאכי, אמרתָ לי שהעולם נפלא, והריסים טשטשו לי את הנוף ולא ראיתי שאיים עצומים של ייאוש כבר נסעו עם הזרם אליך ולא היה לך חֶבֶל בדרך, לא ענף להיתלות עליו, הם התקרבו מאיימים וסוחפים. השענת את גופך על גפי השסועה ונישקת אותי. לא ראיתי את קוצר ידך, ריבונו של עולם, איך לא ראיתי. המחשבה הזו גרמה לי להפסיק באחת לשמוח…