הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
החיים במלצ'ט פינת ג'ורג' אליוט
לבנה מושון
בערב אני סוגרת הדלת, בכוח מושכת ורגל נדחפת, כשיכור נטול חוש, מהסס מתלבט ונחוש אתה מתפרץ וידיךָ אלי. צא מכאן, שפתיי נעות באין קול
אל תחבק – הרחם ריק, אל תשגע – הלחם כבר יבש, לך תרחיק גם היין החמיץ, ושתדע המלח עוד על הרצפה וליד המדרגה עציץ נובל, לרגליו מתפרק עלה, שבריו עפים אלי עייפים
בין שנינו מתנדנדת הרוח
תיאור יפה של הדבר הזה בין שני אנשים שמתפרק, נשבר וניתז עייף.
מאד אוהב את המשפט החותם.
היי שחר, יש לי ממי ללמוד על עייפות, תודה על מה שאתה אוהב.
לא חשוב מה, אני אוהבת לקרוא אותך.
העלה הזה שעף, מטריד את רוחי…:)
מה את רואה לנגד רוחך, תמי? סקרנית לשמוע מה את חשה, ולמה. תודה.
היי לבנה
מה שיפה שאת קוראת לזה חיים
מה שיפה שהחיים האלה לא ממיתים
אפילו הרוח מתנדנדת ואינה משמידה
להתראות טובה
כך נראים לי החיים בתל אביב, כשהרוח הים מפרידה בין אוהבים ניצים, לא מתים, אבל לא חיים, תודה טובה, אהבתי את הופעתך אצל חנה טואג, בהשקה.
יפה מאוד תאורך, לבנה , פיוטי וקודר ,אבל זה לפעמים מה יש מעין יבש ולחם עבש
והמשפט המסיים מדהים
ברוכה השבה התגעגעתי
שבוע טוב יקירה
חנה, התאוששתי למחצה, ואני כאן, אולי עם לחם יבש ומעין יבש. תודה על דאגתך.
ברוך שובך לבנה, הוא הלך ואת שבת, עם הקצרצרים שלך מאי העצמה. המשפט הסוגר את הפרגמנט חזק,. אהבתי אותו.
ברוכה הנמצאת, אורה. צריך לדעת מתי קצת ללכת.
לבנה, איזו שירה.
זה לוקח אותי למחשבות על יחסי לאמנות תמיד מרגישה שזו מערכת יחסים, כמו מערכת זוגית. עם דרישות, עם תן וקח, עם תשוקות וסערות, אהבה ושנאה. מעשה האמנות דורש ולי אין מה לתת…הרבה שנים חיינו פרודים, אני והאמנות…
כך הרגשתי כלפי הטקסט שלך.
נגע בי במיוחד: "אל תחבק- הרחם ריק, אל תשגע- הלחם כבר יבש"
ללוסי, נפשות חושבות ויוצרות הן נפשות מסוכסכות, הכעס על האמנות והפרידה הם חלק מריקוד הטנגו, שניים קדימה ואחד אחורה . אגב, את זוכרת שפעם הכנת ציור ונתתי לו כותרת? אמרתי לך שיש לי כבר סיפור עבורו? ואכן, הוא כתוב, ומוכן, אראה לך אותו בהזדמנות.
אז זהו…בדיוק על זה פרשתי לעצמי את מה לכתבת.על אותו טנגו…
את יכולה להזכיר לי באיזה ציור מדובר? סקרנית לקרא!
נפלא. מאד אוהבת.