הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
שני העופרים והמגפיים
מאת: לבנה מושון מסיפורי יקוב הסנדלר
ידעתי שלא אתאפק. חזרתי ליקוב בגלל הילקוט של בני שהרוכסן שלו נקרע. בסדר, אני מודה, חזרתי בגלל הכלה הנבוכה. רציתי להציץ אל סוף הסיפור שלה. יקוב נראה טרוד ואני חשבתי לעצמי שכרגע השתיקה יפה. הוא ראה את הילקוט בידי ואמר, חכי רגע, אני מתפנה. עמדתי בסבלנות ועקבתי אחר שתי הקנריות שלו. הן רפרפו קלושות בכלובים ולא שמעתי את זימרתן. יקוב רכן למדף תחתון וחיפש ככל הנראה זוג נעליים. "אני לא מאמין שזה קורה לי פעם שנייה," מלמל. הוא העמיד בשורה חמישה עשר זוגות מתוקנים, הרים בנפרד כל זוג, בחן בקפידה והעיניים שלו שוטטו בפיזור סביב. לעזאזל, איפה שמתי אותן, חזר ומלמל ולקח אחורה את כובע הקסקט שלו. לא הייתי בטוחה אם הוא מדבר אלי. שלשום הביאה גברת נחמדה, מרצה לתרבות צרפת, נעלי עור יקרות מפאריז. אני זוכר בוודאות שהחלפתי להן סוליות. היום היא באה לקחת אותן, והתפלאתי למה היא באה פעם שנייה. אני זוכר שהחזרתי לה אותן מתוקנות ושקיבלתי כסף בעבורן. היא טוענת: לא לקחתי, לא שילמתי, זו לא אני. ולי אין את הנעליים שלה. ממש חידה. אני לא מאמין, זו פעם שנייה… הוא תפס את מצחו בכף ידו ועצם את עיניו. אני מעכב אותך, לא? אבל זה משגע אותי…תשמעי סיפור. יום אחד נכנס לכאן גבר צעיר, שחרחר. באותו זמן עמדו אצלי במקרה ששה-שבעה לקוחות. הוא נדחף בעדינות ואמר: "עוד דקה אני צריך להרצות, ארבע מאות סטודנטים מחכים לי. זה בסדר שאשאיר אותם? צריך להחליף סוליות. מחר אבוא לקחת." הוא הניח על הדלפק זוג מגפי עור שחורים, עם צורות הטבעה, רצועות ואבזמים, כאלה שאופנוענים אוהבים לנעול. לא האמנתי שהוא מרצה. החוג שלו, התברר, נמצא מאחורי בית המלאכה שלי. הייתי בלחץ, בקושי הסתכלתי עליו, אמרתי בסדר, שאלתי איך קוראים לך? ולפני שיצא צעק לי עופר פ. שמתי את המגפיים בצד והתפניתי לטפל באחרים. הוא לא חזר למחרת. גם לא כעבור שבוע. למחרת הגיעו שלושה לקוחות והשאירו אצלי עוד מגפיים לתיקון. זה היה צירוף מקרים מאוד יוצא דופן. שלושה ימים לאחר מכן אני יושב לבד בסנדלרייה, מתקן את המגפיים של עופר פ. ואני שואל את עצמי אם לא תיקנתי את המגפיים האלה שלשום? איך זה שאני מחליף להם סוליות פעם שנייה בתוך יומיים? אני רושם בתחתית בטוש שחור את האות ע. בדיוק כשאני מסיים את העבודה עוצר אופנוע בכניסה לסנדלרייה, יורד ממנו בחור נחמד, עם שיער בהיר, מרכיב משקפי שמש, לא גבוה ולא נמוך, ואומר: יופי, אלה המגפיים שלי שהשארתי כאן אתמול. איך קוראים לך? אני שואל, והוא אומר עופר. אני מעכב אותו שתי דקות, צובע את העקבים והאבזמים במשחה מבריקה, מייבש בפאן, מצחצח בבד לבד ומוסר לו אותם. הוא משלם והולך.
עוברים עוד יומיים והמרצה מגיע. הוא מתנצל שלא בא לקחת את המגפיים ביום שהבטיח להגיע, מצביע על זוג מגפיים שמונחים על המדף ואומר: זה שלי. אני מציץ בתחתית, קוראים לך ע'? אני שואל, הוא מהנהן. אני אורז לו את המגפיים בשקית, והוא משלם והולך. למחרת חוזר המרצה ואומר לי, מה קורה כאן? אני משאיר כאן יומיים את המגפיים שלי והם מתכווצים אצלך? חשבתי שהוא מתבדח איתי. עם כל הכבוד, הצבע אותו צבע, הצורה אותה צורה, האבזמים בדיוק זהים, אבל המידה היא ארבעים ושניים ושלי ארבע וארבע. אלה לא המגפיים שלי, הוא אומר ותוקע לי אותם בידיים.
אני מסתכל עליו ומתחיל להזיע. זה עוד לא קרה לי. מה פירוש לא שלך? אין לי מגפיים אחרים בסנדלרייה. אבל הוא בשלו, זה לא שלי. הגוף שלי מתחיל לגרד. אני לא יודע מה לענות לו. הוא לקוח, מגיע שיקבל בחזרה מה שנתן. אני מגמגם. מרגיש צריבה בגרון. תן לי את הטלפון שלך, אברר ואתקשר אליך, אני מציע. בתוכי אני יודע שגם אם אתקשר אין לי מה ואיך להסביר ואין לי אצל מי לברר. סליחה, אני מתנצל, ממש סליחה, דברים כאלה קורים. הוא הולך, ואני שוקע במחשבות. מנסה לחזור אחורה לשבוע המטורף שהיה לי, מעביר לפניי את הפרצופים, מסדר אותם לפי הנעליים, ועוד יותר מזיע. עוברים עוד כמה ימים והבחור הבלונדיני מופיע. הוא מניח את המגפיים שלו לפניי ואומר, עם כל הכבוד, הצבע אותו צבע, הצורה אותה צורה, האבזמים בדיוק זהים, אבל המידה היא ארבע וארבע, ושלי ארבעים ושניים. אלה לא המגפיים שלי. אני נושם לרווחה. מתחשק לעבור לצד השני של הדלפק, לחבק ולנשק אותו. אני מספר לו, מסביר, מתנצל אלף התנצלויות, ובנוכחותו אני מתקשר למרצה השחרחר ומודיע לו שהמגפיים שלו נמצאו. קרתה טעות, פשוט טעות, אני חוזר בפעם המי יודע, שמח עד הגג. אני נותן לשני העופרים לדבר ביניהם, הם מסכמים מה שמסכמים ואחרי שהבחור הולך אני אומר לעצמי, יקוב, מגיע לך סטירה מצלצלת. הגיע הזמן שתתעורר.
עברה חצי שנה. היה כבר אמצע החורף. קור כלבים. שמיים שחורים. בצהרים סגרתי את הסנדלרייה לרבע שעה ונכנסתי למנזה לאכול מרק חם. לפניי בתור עומדים שני בחורים ומתלבטים מה לאכול. אתה הסנדלר, לא? הם מחייכים אלי והפרצופים שלהם זורחים. אני הסנדלר, אני עונה בגאווה ונזכר. שני העופרים והמגפיים. אתה מוכרח להיות העד שלנו, אומר עופר פ. עד? אני נבהל. כן, אנחנו ביחד, זוג, אנחנו מתחתנים, ואתה תהיה השושבין.
השיער שלי נעמד. תשמעי, אני לא כל כך מודרני, ויש אצלי גבולות, ואני לא מבין בדברים האלה כלום, ממש כלום. שיסלחו לי כולם עד כאן. אבל השניים מחייכים זה לזה, ואומרים לי: אנחנו מאושרים, ולך מגיעה תודה. לא תבוא לשמוח איתנו? נזכרתי בתבשיל המביך שבישלתי לנו והסמקתי, וככל שחשבתי שכל זה יצא מהסנדלרייה שלי עוד יותר הסמקתי. מה יכולתי להגיד? שהייתי לא מקצועי? שתקתי והגעתי. הם באמת היו חמודים. והאמת, הראש המיובש שלי נפתח למשהו חדש. ואגב, הקנריות האלה, קיבלתי מהם במתנה.
ומה עם הנעליים מפאריז? אני שואלת ומראשי הולכת ונמוגה לחלוטין הכלה הנבוכה.
אוי לא, הוא כמעט מתעלף, לא יכול להיות שאצל אותו סנדלר יקרה פעמיים אותו דבר, לא?
מה אני יודעת, אני עונה ומרימה את הילקוט. מה אני מבינה בדברים האלה.
מדהים! מרתק! נעשיתי מכורה לספורי הסנדלר יקוב
מה עם הכלה ונעלי העקב?
מחכה להמשך, לבנה
חנה חמודה, בביקור הבא אברר על הכלה. תודה על תגובתך החמה.
מעולה. גם המגפיים המתכווצים… כמה אגדתי.
גם אני הייתי רוצה שזו תהיה אגדה, איריס אליה.
ספור טוב
הסנדלר השדכן של הקהילה
משעשע
היי עדי, מי שמנקז אצלו סיפורי סביבה יכול להנפיק חתנים וכלות, ועוד יותר אם בית המלאכה שלו נמצא במתחם אוניברסיטאי, שזה נשמע כמעט הזוי.
לבנה
את מספרת סיפורים נהדרת . שלך או לא שלך. זה זורם. נהניתי. תודה
תודה, מירי, ותודה ליקוב שנמצא(:
מדליקים הסיפורים ומסקרן ההמשך
תודה, איריס, ההמשך יעסוק בנעלי הרקטור, ויקוב נשבע שלי שהכל אמת.
אחרי שהיו לנו המגפיים של ברוך, יש עכשיו המגפיים של יקוב – והעיקר שאנחנו לא יחפים. איזה דברים מעניינים קורים אצל יקוב. הביאי עוד, לבנה.
אם לדייק, תלמה, המגפיים של עופר את עופר.
The shoemaker is the matchmaker
איזה סיפור מקסים, לבנה (ויקוב).
את מספרת בחסד.
בסנדלרייה מצא מין את מינו (חח..), ובא לציון גואל!
(גם כאופציה של שני עופרים ששמם ציון וגואל).
:-))
בהבדל קטן, שחר יקר לי, שעבור השדכן כל זוג משמיים הוא זוג שאינו מסתדר על הארץ, ועבור הסנדלר כל הזוגות מסתדרים כאן או שם.