הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
יד ענוגה
מאת: לבנה מושון
אהבתי את ה"יד ענוגה" של יגאל סַרְנָה, זו המציירת במברשת עדינה וענוגה את קורות משפחתו. את סַרנה צדה עיני מלפני עשרות שנים בעיתון המוביל במדינה, ואמרתי לעצמי שהאיש הזה הוא כוח ספרותי מבוזבז. סרנה כעיתונאי ידע ויודע לקחת כל כתבה בנאלית ולהפוך אותה לפואטיקה מרטיטה ומפעימה, ואם אהבתי לקרוא משהו בעיתון הזה, היו אלה הרשימות המיוחדות עם טביעות העין והצבע הרגישות שלו. פעם אחת, וזה היה ממש מזמן, לא התאפקתי וכתבתי לו מכתב שהסופר שבו עולה על העיתונאי שבו ושעליו לכתוב ספר. וזה לא מעשה שיגרה אצלי שאני פונה לאנשים ומייעדת להם תפקידים בחיים. אבל זה היה חזק ממני, והוא אכן כתב, ולא רק אחד, ולא בגללי. ואולי אפילו כתב לפני שכתבתי אליו. קטעים קצרים מ"יד ענוגה" פרסם בתפזורת בעיתון. "מעייפים מאוד. הוידויים. שנים כה רבות היו הדברים קבורים: אמיל בעלה הנעלם של אמא, רוזה אמו, אביו המורעל סמי. התינוק המת. כל סודות הבית שהושתקו בדיקטטורת השכחה של המשפחה עד שנפתח בעת שאבי, שומר החותם, נחלש ואני התחלתי לדובב את אמא, שכבר היתה מפורזת. אני זוכר את עצמי בתור ילד מקשיב ללחשי הוריו, לדיבור המהוסה מעבר לדלת, לצעקות חרישיות, מאזין כאילו כל חיי תלויים בהם" (יד ענוגה, הוצאת כתר). האם מעבירה את סיפורה התיעודי ביובש, בענייניות מסוגפת, בלאקוניות ובהיעדר שיפוטיות, והסופר, בסבלנות ובכישרון, נותן לדבריה נפח ונופך הומני ולוקח את נפשו הבולשת ונוסע למקומות המאוזכרים, ומחפש אנשים שהיו על הדרך, שכנים, מכרים, מלקט בייאוש כל גרגר, ובונה את הפסיפאס של חייה, אולי מבין את הטלטלות של הנפש היוצרת והחופרת-פצעים שבו . הספר אינו גדול, והוא מעט שמחזיק מרובה. ואנחנו למדים שהוא היה צריך לשבת עם מלגה באוקספורד כדי להתבונן מרחוק ומחדש בתמונות הסיפור שחייו היו תלויים עליהן.
אי אפשר, ולו למען הצדק הפואטי, שלא להזכיר רקמה קודמת מופלאה, דומה ולא דומה, של הסופר חיים באר, בספר "חבלים", שבסכין דקיקה וחדה הוריד בסבלנות של מנתחים בעלי ידי זהב את קליפות חיי אמו וחיי הילד חיים, בירושלים. נפח היצירה גדול ומקיף יותר, וכנותו של הסופר אינה יודעת שובעה ואינה מכירה גבולות. אני זוכרת את ההלם שחטפתי בבטני לאחר הקריאה בו, הייתי הפוכה זמן ממושך מהכישרון, מהחשיפה והתעוזה. מצאתי חוטים בודדים שחיפשו לולאות מקשרות בין סיפורו של באר וסיפורו של סרנה.
סרנה היה עיתונאי אהוב גם עלי כתיבתו פואטית ורגישה ,אהבתי לקרוא אותו
אכן יד ענוגה היתה לו ועט של משורר.
יפה המחווה שלך לבנה
לחנה, סרנה עדיין עיתונאי, ויש לנו אהבות משותפות. הספר נעם לי, הוא קולח וגם מיוסר, ומצאתי לנכון להנכיח אותו כפי שראוי לו, ותודה לך.
מסכימה איתך מאד. זאת התחושה שתמיד הייתה לי.
האם "איתך" זו אני או זו חנה, איריס?
איתך לבנה.תמיד מקריאת כתבותיו הייתה לי תחושה שמדובר במשורר , קודם כל, ואחר כך עתונאי. הכתיבה שלו כל כך פואטית.
טרם קראתי את הספר. הוא מצטרף לרשימת קריאה הולכת ומתארכת שלי. אבל אני לא דואגת. בסוף אגיע אל כולם…
שבת שלום ומנוחה.
איך מגיעים אליך ספרים בעברית?
הי לבנה,
קודם כל אני רק לשנה כאן, והבאתי איתי מצבור די גדול של ספרים בעברית. אבל את כולם כבר סיימתי. אבל את יודעת, משהו שהדהים אותי, זה שבלא מעט ספריות פה בבוסטון, מחזיקים ספרים בעברית. ואני לא מדברת על הספרייה בהרווארד, שרוכשת כמעט כל כותר שיוצא בעולם, אלא ספריות קטנות יותר, במונחים של ארה"ב. וזה פשוט פלא, בעיני. פלא מבורך. ככה הצלחתי להשיג את הספרים של לאה איני. שהם פלא בפני עצמו.
שבת שלום לבנה, מאד נהניתי לקרוא את רשימתך.
זוכרת את הביוגרפיה עשירת הפרטים והכתובה מרתק שכתב על יונה וולך
קראתי גם את יד ענוגה בהסתיגות מסוימת (לא הסברתי לעצמי למה)
"חבלים" של באר – חבלים על הזמן – ספר נפלא !
תודה, ריקי. אני לא מחבבת את הביטוי חבל על הזמן, אבל אהבתי את אמירתך על הספר של באר בהקשר זה. ספר מדהים.
גם אני אוהבת את הכתיבה של סרנה, תודה על ההמלצה!
תודה, חני. הוא ראוי לה.
תודה לבנה על ההמלצה, פירגונך ואהבתך לכתיבתו ולז'אנר ניכרים מאד. אהבתי מאד סדרה שכתב
מסע לאמריקה שלו. אוסיף לרשימת המחכים בתור לקריאה
סרנה הוא בעל עט שרואה רגשות ורואה סיפור אנושי לפני שהוא רואה את הדיווח העיתונאי. לא קראתי את מסעותיו לאמריקה, אני רק יכולה לנחש איך הם נכתבו. ותודה משה.
לבנה איזו שפה שירית עשירה לתאר את ההנאה הספרותית שלך. כמו מנגינה קסומה. תענוג
מירי, הרחבת את לבי. תודה.