הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
הסיפור הפשוט של הצער
מאת: לבנה מושון
אני יושבת בעשב, מסביב עצים ושקט, הרהורים שקופים כנייר אורז מטפסים מכפות רגליי, אֱלוהֵי הפרטים הקטנים יורד אלי, הוא ואני והעשב הרך. שכה אחיה, בכל מקום יער, עצים מחטניים ושרכים, מי נחל מפכפכים, ושקט של פרחים מחייכים ולחש של צמחים וציקדות שורקות וריח של מקום שמבקש עוד. רך ומשוחרר העורף, הנה תחילת החורף, עננה מחפה עלי, איני חייבת דבר, רציתי לשכב תחת אורן ולבקש את חיי, לעצום עיניים ולומר שירת הים, שומעת עפרוני דוגר ושר, יש לו סלסול מצויץ כפעמוני רוח על וו, ובשמיים למעלה עַקָב, מסתכל מסתכל בלי די, מחכה שאמות מתענוג, מנוול. אני מתיישבת בעשב, מסביב עצים ושקט, ולי אין סולם ולא נֶבֶל, לאן אברח, ויש את המנגינה הבלתי שפויה, נשרפת לאיש הזה, נשרפת באש הזאת, נשרפת מאשמה, נשרפת משממה, אני שבויה ואין אשנב.
וזה הסיפור הפשוט של הצער.
בימים אלה אני קוראת את הספר של יהודה קורן ואילת נגב
"חייה ומותה של אסיה ג.", ולא מאמינה כמה אפשר להיות כלבה.
ומתוקה. הספר מספר את תולדותיה של אסיה גוטמן, "הישראלית" שחמדה את לבו של המשורר האנגלי טד יוז ו"אולי" הביאה להתאבדותה של רעייתו, המשוררת סילביה פלאת, וקיפדה כמוה את חייה בייסורים רוע והלקאה, כשהיה נדמה לה שרוחה רודפת אותה. עבודת חקר מרתקת ומקוממת, שמלמדת עד כמה יכול להיות היופי הרסני והתאווה נעדרת גבול בעוד הריקנות מצליפה מבפנים.
ניגוד כזה שבין עוצמת היופי לעוצמת השריפה המוחלטת – אכן יכול להוביל לאסונות.
כתיבה מרתקת, לבנה.
תודה, חנוך.
אני שעסקתי בהם שנים, מתרחקת מחמרים כאלה.
התכוונת, סבינה, שעסקת בתרגום שירי יוז?
צריך להזהר מלשפוט:
מילים כמו "כלבה" "לחמוד" "יופי הרסני" אולי גרמה להתאבדות" הם צדקנות של החברה המוגבלת בה אנחנו חיים. רגשות אשם ויסורים הם תוצאה של השפיטה הזו, של החברה המקובעת השופטת. ציד מכשפות עכשוי.
לא קראתי את הספר, אינני בקיעה בפרטים הביוגרפים של כל הנוגעים בדבר, אך חיטוט כביכול ביוגראפי בנפשם של יוצרים מרתיע אותי ומיותר בעיני. כל יצירה עומדת בפני עצמה ללא קשר ל"סיפור" שלה. לכל אחד יש סיפור. גם לך אולי, לבנה. אז מה?
לא לשפוט ספר שלא קראת, איריס, אבל בה בעת לשפוט אותי – "החברה המוגבלת" (צדקנות, מקובעות)זה לא הולך ביחד.
הכתיבה שלך, זהו. כי את הסיפור אני יודעת על קצה המזלג ואת הספר לא קראתי. אבל מה זה משנה. אני קוראת אותך. ודרכך לכתוב על הצער ועל שבי ללא אשנב.
היי לוסי, רציתי רק להעביר תחושה. תודה.
בלשון לירית ורגישה תארת ,לבנה, את הספור הלא פשוט של הצער, הייתי מעמידה קטע זה בפני עצמו לא קשור לשום ביוגרפיה
כמשהו יותר אוניברסלי
שבוע טוב לבנה
תודה, חנה, יש חוטים שכופים עלי קשירה בין מחשבות ודמויות ורגשות ומקומות, וכך זה מתהווה, ואם אני מרשה זה יוצא החוצה.
לבנה אהבתי את כתיבתך, את עוצמת הרגשות שאת מעבירה בקטע כה קצר…בלי קשר לביוגרפיה של משולש האהבה כואב…
תודה על ההתבוננות נטו, תמי.
הסיפור הפשוט של הצער
משפט כל כך יפה שמתאים כל כך למה שכתבת…יפה
ואשר לשלישייה. יש כזה דבר קינאה ורוע וריקנות . לא בטקסט שלך. כך נראה לי.
הלוואי שהיה מדובר בשלישייה, מירי. הרבה הרבה יותר סבוך וחולני. אמרתי סיפור פשוט?
"רך ומשוחרר העורף" – אין סימן טוב מזה לסיפור המורכב של האושר 🙂
יפה ההתבוננות בטבע ופתאום באני, אהבתי
תודה, ריקי. לרך ומשוחרר העורף, נסי דמיון מודרך.
לבנה,
הסיפור הקצר הזה יכול להיות גם שיר לירי, כואב, עדין ויפה, וכך אני קורא אותו, טורים טורים…
עקיבא
תודה עקיבא שאתה רואה את הסיפור שמאחורי הדברים.