אבן הטועים (1)
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13064&blogID=26
אבן הטועים (המשך)
שלשום, אחרי ארבע שנים, נשמטה לו מחברת ולא חזר לקחתה, אולי לא הבחין. התכופפה והרימה ופתחה וראתה את כתב ידו הילדותי המשורבט, סקרן ומעוקל כאף נשרי. עבודה סוציאלית, בחזונה אינו מחבק נדכאים אל לבו, אינו מדבר ואינו מרגיע. הליכתו המכווצת אומרת שצריך שיאספו אותו, וידברו אליו וירגיעו את רוחו המפוזרת. ובכלל מה הם לומדים שם הצעירים האלה. מהרשום על כריכת המחברת קראה הסקה פרשנותית וטפול בפרט המבוגר ב'. חנן. ובתוכן – ביטויים שאין לה מושג בהם. טיפול בנושאים אפיסטמולוגיים רלוונטיים המתייחסים לתהליכים של קשב, רישום קוגנטיבי, העלאת השערות, מתן פירוש, הערכה ואשרור של פירושים. נושאים אפיסטמולוגיים זרים לה. אבל קשב מוצא חן בעיניה, איש אינו מקשיב לה שנים, וגם אינו רואה אותה מבעד לשכבת העור שעליה. קשב, זה טוב, היא חוזרת ואומרת, אבל רישום קוגנטיבי סתום בעיניה. ברישום היא בקיאה, רישום קוגנטיבי מסובך לה. השערות. היא טובה בהעלאת השערות ומתן פירושים. אותו היא מפרשת בלי קורס אוניברסיטאי, על פי יופיו שאינו ידוע, על פי גופו הממעט לדבר, על פי המרחק שבין ידיו הקרועות לרווחה בזמן שהוא הולך, על פי עיניו המסתתרות לעתים קרובות מאחורי משקפי שמש, על פי חפזונו, להיטותו. עיניה רפרפו על השורות הכתובות, יש בהן אנרכיה מצד אחד וסדר מצד שני, והערות על דרכים לפיתוח קישורים וניסוח שאלות קליניות, סולמי הסקה וכלים רלוונטיים לפירוש קליני. פירושים ופירושים, וטרדות ומחשבות יתר.
נביחותיה של אוגי במרפסת השירות החזירו אותה למטבח. הכלבה קראה לה, אבל היא לא משה מהשיש כיון שלא ידעה מה תעשה מכאן. היא תכה באצבעותיה ולא תיגע את הנגיעה האסורה.
כשהניחה שלשום את המחברת על גדר האבן, הניחה שם משהו לחכות לו. המחברת הייתה קרובה לשביל היוצא מחדר הפחים וממנו התפלג עוד שביל שהוביל לסטודיו שלה מתחת לבית, המחברת הוכתמה מבלי להתכוון באצבעותיההמאובקות, כשיחזור בדרך לחפש את האבידה, שתיהן יחכו לו. נבהלה מהמחשבה שנכפתה עליה. למה שתחכה לאיש הצעיר הזה?
מאוחר בלילה, מעט לאחר חצות, ירדה בפיג'מה אל הרחוב לראות אם שלום למחברת. והיה לה שלום, אבל היא לא נרדמה אחר כך, כי בחשיכה הייתה המחברת לבדה. אחר כך ירדה שוב ולקחה אותה משם והניחה אותה מתחת לכרית שלה וישנה עליה כל הלילה. והשכם בבוקר החזירה אותה למקומה מבוהלת.
אתמול אחרי הצהרים, כשיצאה מהסטודיו, ראתה שהיא עדיין שם, והכתמים גם. ותהתה אם לשמור אותה אצלה. והחליטה שלא.
והיום, בדיוק רץ ומיהר. טוב, לא בדיוק. היא עמדה במארב. אפשר לומר חיכתה בקוצר רוח שעות. וכשהגיח, כאילו משמיים קראה ואמרה, חנן, אולי זה שלך?
לראשונה הסתכל עליה. היסס. הוא באיחור, כרגיל באיחור לאדם מתוכנן שאינו מבזבז את זמנו. הוא חזר על עקביו, התבונן במחברת ושאל: "ואיך את יודעת? ומנין לך שמי?" מקרוב נראה שונה. עייפות נזרקה בפניו. עיניו היו אפורות וריסיהן ארוכות ומעוגלות, והיא חשבה אותן שחורות, חוטים לבנים נשזרו בשערותיו והיא ידעה אותן כהות, ושומה קטנה הייתה תלויה קרוב לאוזנו, ולחייו זיפניים וכהים. התבלבלה ואמרה, זה שלך, זה ברור, זה מובן. כאילו דיברה אליו שנים. ופתאום לא היה מובן בכלל שהיא רואה אותו שנים מחלון הסטודיו הנמוך שלה, וגם מחלון ביתה שמעל, ומהשביל היוצא מהחצר, והוא ממהר ונפתל ואינו יודע ששתי עיניה הולכות אחריו עד שהוא איננו. והיא מסתכלת בו כי אינה יכולה להימנע מכך. ככה, ללא סיבה. ולפעמים היא רואה אותו בדרך חזרה, מטפס על מדרון הגבעה. יש שהוא חסר הבעה, ותווי פניו אינם מסגירים את שעל לבו, ויש שהוא נראה כאילו משוחח עם עצמו, מציג שאלות ומשיב תשובות ומתווכח ומתדיין ולהט ניצת בעיניו שאינן מכוסות, ויש שהוא עצוב וראשו מכונס בין כתפיו, והיא שואלת באיזו שלולית שוקע לאיטו האיש הצעיר הזה ולאן נושאות אותו מחשבותיו, ולאן ייסע מכאן, ומי יחכה לו אי שם בבית שאליו יכנס. ראשה הומה מרוב מחשבות על אנשים הממתינים לו בסופו של יום.
היא קראה שוב בשמו, וסיפרה איך ראתה את המחברת נופלת ורצתה לצעוק אליו ולא צלח מפני שהתרחק מאוד, והשאירה אותה על מעקה הגדר שאולי יחזור, סיפרה, וזה יומיים עוברים על פניה אנשים שממהרים לעבודתם, ואמהות עם עגלות ותינוקותיהן, וילדים בדרכם לבית הספר, ופעוטות שחוזרים מהמשפחתונים, וסטודנטים בדרכם למעבדות, וזקנות שיוצאות לטיולן היומי, ופועלי הניקיון שמטאטאים את המדרכה ואת שולי הכביש, וטכנאים שמוזעקים לתיקונים, ושרברבים שמחפשים נזילות בחצרות, וגננים שמעצבים את השיחים, ומובילי רהיטים שחולפים ביעף, ומכוניות שיוצאות ושבות, ונהגי מוניות שמחפשים כתובות, ואיש מכל אלה לא ראה, ואף לא אחד מהם לא התכופף על מחברתו של חנן ולא ביקש לקרוא בה, כאילו רק שנינו יודעים על החפץ הזה שלך, כך אמרה בעמידה מולו וראתה איך שהוא מתאדם ואחר כך מחוויר ואחר כך בוהה בתימהון לאמור, מה היא יודעת עליו, האישה הזאת, גופו עשה חצי תפנית, ועל פניו הופיעו מבוכה ועווית ופתאום צנח ונפל לנגד פניה המשתאות.
כשפקח את העיניים שכב על הספה, ויצחק ומאיר, מנקי הרחובות הלכו ונסוגו מהסלון שלה, ולפני שיצאו ביקשו כוס מים לעצמם ואמרה להם תודה ומיהרה להפטר מהם, כי אולי הוא צריך עזרה של ממש, רופא או חדר מיון והיא מחזיקה אותו בשבי.
לאחר שסגרה את הדלת אחריהם אמרה לו שישתה, אולי התייבש מהחום, וראתה שהתבייש שהוא שוכב בבית זר, אצל אישה זרה שקוראת בפשטות בשמו ויודעת יותר ממה שהיא צריכה, וסירב לשתות ורק שאל: "מה קרה איתי? מה קרה? הילד הקטן שלי הלך, לא הצלחתי לשמור עליו, והיא גם לא הצליחה לשמור עליו, והם הרופאים לא שמרו, והשמיים לא שמרו, הוא מת התינוק שלי," ואז שאל אם יוכל לישון כי כבר לילות אינו ישן, חודשים אינו ישן. וכמעט שאינו רואה בעיניו ואינו יודע מי הוא ולאן הוא ואיך הוא, והיא עמדה והקשיבה והנהנה, לזה ייקרא ידיעה, אמרה לעצמה, ולידיעה יש יסודות ויש מגבלות, ומה ערך לידיעה אם אין בכוחה להחזיר אבידה, והלב אמר לגשת אליו בפשטות ולתת לו חיבוק ואותו לב אסר לתת חיבוק למי שאינו אומר אם רצוי לו הדבר. כשהייתה עסוקה בידיעה הברורה מהצד שלה ובהיעדר הידיעה מהצד שלו התבוננה רחוק מהמרחב שלו וראתה איך השליך את ראשו על הספה ועצם חזק את עיניו, והניחה לו.
ועכשיו, במטבח, היא שואלת עצמה שאלות ומסתכלת במחברת ומהססת. עם השאלות ירדה אל הסטודיו, ודלת הפח יללה בהיפתחה. התיישבה ליד האבן ולפתע ידעה כל מה שהיא צריכה לדעת כדי לחצוב באבן את הבלתי גלוי מבלי שתזדקק בכלל להתבוננות. ענן אבק גדול ומהיר כיסה את משקפי המגן שלה.
הוא לא היה בבית כשחזרה בערב. גם המחברת נעלמה. באותו כתב ילדותי שרבט על דף שתלש, גברתי היקרה, שאיני יודע את שמך, תודה שהיית במקום ובזמן כשהחיים הורגים, בשקט כזה לא ישנתי מימיי. חנן.
ולא הצטערה שהמודל שלה הלך, וגם לא הצטערה שלא ידע שלא רק אינו יודע את שמה אלא את כל קורותיו וקורותיה בשנים האחרונות, כי למטה, בסטודיו שלה, נכבשה היצירה.
סוף
הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
לבנה, מערכת יחסים טעונה ומלאת עניין הולכת ונבנית כאן בין האמנית לבין המודל שלה, בין היצירה לבין מקור ההשראה שלה.
האם אני מגלגלת את אבן הטועים לחור הנכון ?
אחכה בענין לפרק הבא 🙂
ריקי, את בדיוק בנתיב הנכון, אבל לא יהיה פרק הבא כי זה מה שקצבתי לסיפור, כי מכאן ואילך הנוסחה אינה משתנה: המודל ימשיך ללמוד, יבוא ויילך, והיא תמשיך לעקוב, ואולי תחכה לעוד מחברת שתאבד, היצירה תושלם, וכמו בחיים הזמן יחלוף עד לסיפור הבא.
אחבר אם כך סוף משלי לסיפור 🙂
מאחלת לך לבנה שנה של יצירה ומציאה 🙂
לבנה, כתוב מעניין. אני נהנה לקרוא.
מרתק לבנה, אוהבת מאד את השפה . אמתין להמשך.
אורה, תודה על אהבתך, אך כפי שהשבתי לריקי, נכון לעכשיו אין פרק נוסף.
תודה לנעם ר. על הביקור ועל הקריאה, שנה טובה.
נכבשה היצירה, והיוצרת כבשה את תשוקותיה.
ומהי האבידה? המחברת? היצירה באבן? חנן? מי שאבד לחנן לבלי שוב בחיים ההורגים?
מי עומד ומכריז, ומי עומד ונותן סימנין ונוטלה…
סיפור ענוג ונוגה, לבנה.
שנה טובה ומאושרת!
איך לענות לתהיותיך, שחר, ברמת הפשט או הדרש? אבל תודה שקראת.
ספור יפה מאוד , לבנה, עם קול יחודי
אהבתי את המפגש בין היוצרת ,היצירה וההשראה, שנה טובה לך
לקוראת הנאמנה חנה, שירבו זכויותייך כמספר התווים שעינייך רואות.
תודה ,לבנה, על ברכתך הטובה היית אתמול בתערוכה בבית הסופר? חיפשתיך ולא מצאתיך
כן, חנה, הייתי עם בן זוגי. הגעתי כמה דקות לפני הטקס, ויצאתי לפני שהסתיים. הספקתי לשמוע את סבינה.
הי לבנה, חיכיתי בסבלנות לסוף הסיפור סקרנית לראות איך הציטוט שלך מתחבר (אם את זוכרת אני אוהבת לנחש סופים והפעם התאפקתי:) ולא תארתי לעצמי שהיא תהא לו לאבן שאצלה מחפשים אבדות, ועוד פחות תארתי לעצמי שמעבר לאובדן המחברת נמצא אובדן של ילד. ולאיזה אבן אפשר לפנות עם מצוקה שכזו. טוב שהוא ישן ונפלא הסיפור שלך שגם אם הוא לא ידע, היצירה אכן נכבשה ושתהיה לך שנת יצירה מפוארת ביצירות מהנות לך ולקוראייך.
סיגל.
לסיגל, הארת את עיניי בעוד תובנה או שתיים, וטוב שקוראת כמוך רואה ומנסלת דברים מהכיוון שלה מה שלא תמיד צף בבירור מהכיוון שלי. תודה. חתימה טובה.
לסיגל, כמובן שצריך להיות "ומנסחת דברים".
יפה איך בסיפור כה קצר בנית סביב הסצנה הזו רקע טעון כל כך. שנה טובה, לבנה.
תודה, אמיר, נדמה לי שטשרניחובסקי היה זה שאמר שכל "חלון" בבית הוא ספר, ןאני ממשיכה אותו ואומרת שכל הצצה מבעד לחלון היא עולם.
סיפור מרגש. אהבתי את הכתיבה.
"ואף לא אחד מהם לא התכופף על מחברתו של חנן ולא ביקש לקרוא בה"- זה העציב אותי מאוד, צבט בלב חזק.
שניהם סגרו פרק: הוא ישן סוף סוף והיא הוציאה מהאבן.
היא הוציאה מהאבן, אני חושבת שהגדרת יפה את תמצית הרעיון הנרטיבי, וכל זמן שהיוצרת התבוננה מרחוק היא התקשתה בזיהוי המוקד של היצירה. תודה לוסי על דברייך.