הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
עוד אושר כזה
מאת: לבנה מושון
אתמול ראיתי את יוסי בסדרה על "האושר" (ערוץ 2, רוזנטל וד"ר יורם יובל), וחוויתי שיעור בהתבזות של ילד בן 41, רווק, מובטל, חסר כל וחסר ישע, ובהשפלתה של אמו המחוקה, האוגרת בחדריה את פסולת החיים. מעומק ייאושו ואפסותו כרה לו יוסי קבר דמיוני, נשכב בחצר מנושל, מקופח, קודח מצער וצורח בעליבות את קיאו לרוח כשהוא מזמין את אמו לסתום עליו את הגולל ולספח אותו אל שושלת המתים שלה. ואילו היא עמדה מנותקת, הלומה ושדודה והביעה מחאות קלושות ומבולבלות כאשר עשו המנקות בביתה כבשלהן וליקטו את נכסי צאן הברזל שלה. היא ואנחנו ראינו בקוצר ידה, במחלתה הכפייתית האנושה ובפלישה אל עולמה הפתולוגי, וגם אם לא הסכמנו למצבורי הזבל הנערמים בחדריה חשבנו שאולי יש דרך חלופית רכה. ראה ראינו איך ניטלה ממנה מנת האושר כי יוסי שלה מוצלח רצה חלקת אלוהים קטנה ונקייה מסחי העבר, לשבת עם קפה ביד ולחוש רגעים ספורים של מתיקות בתוך ביתה, שהוא שלו בברירת מחדל. ראינו והאמנו לצער החריף של נטול התקווה, ואחזנו יד על הלחי כאשר נישק בפרץ חדווה ילדותית את איש הזבל שגאל אותו מהכאוס ומשקיות הרעל האיומות שהרסו את חייו. רק לא האמנו להגיון שאמר, שעל המובטל הצעיר לקנות אושר על חשבון אומללותה הבלתי שמחה של זקנתו מוכת היגון. ואלוהים לא היה שם כדי להתנצל.
הערה: יעל ישראל הסבה את תשומת לבי שהסדרה עוסקת במדריכים ובמטופליהם, ולא באושר. התחלתי לצפות בה דקות אחדות לאחר תחילתה, ולא ראיתי את כותרתה. אבל אין בזה כדי לשנות את תוכנה העגום ואת מושא כמיהתם של משתתפיה.
לא מבינה למה על כל אומללות יש כח עליון שצריך להתנצל.
אולי אנחנו צריכים להתנצל כי אנו שקועים בעצמנו ורואים הכל דרך מסך.
לא כולנו תורמים מעשר, דופקים אצל השכן וכדומה.
תפקיד האומלל בחברה נוצר על מנת לנער אותנו מקפיאוננו , לא את הבורא.
בכל אופן תודה שסיפרת, זאת רק דעתי.
שנה של פריחה.
אם לאומלל יש תפקיד בעולם, זה אומר שעליו להישאר כזה אחרת ימעל בתפקידו ולא יאיר יותר את עינינו?
תודה אביטל, מצאתי לנכון להאיר אומללות. אינני יודעת אם היא גורלית, העליתי תהיה אם כוח עליון צופה בה. אם יש לו מה לתרום לנושא.
לבנה, כמובן שהוא צופה, ולנו אין עיניים אלוקיות להבין מה היה לפני ומה יהיה אחרי.
אנו קצרי ראות, הכל רק בדיבעד.
בדיעבד אנו מבינים שהיה כאן מהלך.
ואם נחפש צדק, הוא היה יכול להתחולל, הרבה תלוי בנו.
לא ראיתי את הסדרה.
לפעמים מדהים כמה שהחיים מלאים סבל וצער…
הלוואי שיהיה רק טוב ואנשים יהיו בריאים ושמחים
שנה טובה
תודה גבריאלה, הצער נחסך ממך.
למה מוסדות הרווחה לא מתעוררים בזמן ומטפלים באנשים שכאלה, הרי ברור שאשה כזאת זקוקה לסיוע נפשי עובדת סוציאלית עירנית דיה היתה גואלת את הבן המסכן מיסורי אומללותו, בלי לזרוע בו רגשי אשם. מי שצריך להתנצל זה בני האדם .הטקסט כתוב יפה וברהיטות , לבנה
חנה, עובדות סוציאליות לא מתפנות לסוגיות כאלה, אלא אם יש בהן סיכון חיים. שנה טובה.
לבנה
את מיטיבה להתבונן ולחשוף את התהומות. צריך הרבה כוחות נפש לכך ועיניים צלולות.
שנה טובה יקירתי
תודה, מירי. הכל גלוי, רק העין צריכה לראות. חג שמח.
לא ראיתי, אבל התאור שלך מעולה.
שתהיה לנו שנת… אושר !
מתברר שזו סדרה, ואת המשך קורותיו של יוסי כנראה שניתן לראות ביום רביעי הבא. חג שמח.
זה היה מזעזע ברמות. אסור היה להם להראות דבר כזה. בעיני זה לא מוסרי לחשוף ככה אנשים בשיא עליבותם. גם הסיפור השני על האישה החד הורית בשדרות, לא מוסרי בעיני להראותו. יש גבול כמה תחשוף אנשים. זה שהם מוכנים להיראות, לא אומר שהבמאי צריך להראות את זה. קצת ביקורת עצמית.
אבל זה לא היה בסדרה של רוזנטל, אלא בסדרה חדשה על קואצ'רים. חמישה אנשים עם בעיות מוצמדים לחמישה קואוצ'רים שמטפלים כל אחד בשיטה אחרת, ונראה אם נעזור להם בשבוע… מבינה את הפאתט? זוועה. לעומת זה, הסדרה של רוזנטל ויובל זה ממש שיא המוסריות הטלוויזיונית, אפילו שגם היא זבל. ועוד נתנו לרוזנטל הזה פרס על הסרט הדוקומנטרי השל השנה טוב ביותר על זבל אחר שהוא עשה. חחח.
זה היה פולשני ומביש, יעל, וחשף כואבים בעליבותם. ושתהיה לך שנה טובה עם גמל חכם יותר משלמה.
אוי אוי אוי לבנה
כמה צער יש בעולם
הלוואי יהיה טוב יותר
תודה, ריקי, אנחנו מעצבים את הכאב בידינו.