הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
אבן הטועים
מאת: לבנה מושון
"אבן גדולה בירושלים, וכל מי שאבדה לו אבידה
נפנה לשם. וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם.
זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה"
(בבא מציעא)
אחרי שיצאו הפועלים הוא שאל בבהילות אם אפשר לישון כאן קצת. ומעולם לא ישן אצלה איש שאין לו עבר ואין לו עתיד, ועוד לפני שהשיבה לו לקח ראשו אחורה בנפילה על הכרית שהניחה על הספה, והתהפך אל הצד והצטנף כעובר ועצם את העיניים ושקע בשינה ארוכה. דקות אחדות לפני כן מיהר ללימודיו, התפלאה. ומפני כבודו הביאה שמיכה דקה וכיסתה את מותניו שהתגלו. ובאה והלכה והעמידה את המאוורר, ומשכה את אוגי אל מרפסת השירות מפני שעיניה נצצו יותר מדי כלפי הזר ופיה נפתח ברטט ולשונה הורודה נשלחה בסקרנות. וכך, בתוך השקט שאי אפשר היה לו, נעמדה במטבח, בגבה לשיש, מה היה לה שבאה קרוב אליו, ומה היה לו שצנח, ומה הוא עושה אצלה, כי כבר שנים הוא אצלה מרחוק, אבל לא אצלה מקרוב. זו העת להתבונן היטב בגופו ובפניו ובידיו ובזרועותיו וברוחב מותניו וירכיו ובקרסוליו ולרשום את פרטיו כדי שתוכל לדייק בעבודת האבן שלה שעומדת אצלה למטה ואינה מתקדמת מפני שחסרה לה ההתבוננות מקרוב. כאילו משמיים שלחו אותו אליה, ולבה לא נותן לה לעשות בהתבוננות שימוש מפני חולשתו. קרובה הייתה להתפתות ולגשת אליו, ונאחזה חזק בשיש. איך היא יכולה לגשת ולרשום אותו כשהוא שרוע חסר אונים שלא מרצונו ושלא באשמתו וכל חטאו שנפל ברחוב שלה. ובמחשבה שנייה – שנתיים שהיא חוצבת ולא מגיעה לליבת הנושא, והאבן מונחת באין לה הופכין. יש לה רגש בלתי מוגדר אל האיש הצעיר הלז, רגש שאינו ידוע בכתובים ואין לפענח אותו בכלים רגילים, והרגש יותר חזק מהמחשבות הערמומיות שלה, ומהמוסר הנחרץ וגם ממה שבני אדם נוטים לכנות הגיון פשוט. כי בהגיון הבלתי פשוט היא חושבת שלא יאונה רע אם תיגש. היא פשוט מוכרחה לדעת, ומוכרחה למשש ומוכרחה להתבונן ורק אז תגיע שלמות החומר והיצירה.
כשהייתה יוצאת מחדר הפחים ומנערת את חוצנה מהאשפה בהליכה על השביל היה לפעמים מגיע בריצה וחולף ביעף. יש להניח שכבר החנה את רכבו על הגבעה, וירד ממנה ממהר כרגיל, מחבק את מחברותיו, הקורס כבר התחיל והוא כבר מעבר לאיחור האקדמי המותר בתקנון הרשמי של האוניברסיטה. את זה רואים בפשטות בשעון, גם היא הייתה צעירה פעם ולמדה, וכמוהו רצה ומיהרה ולפעמים מעדה, כי מרצים שמעירים הערות נוקבות למאחרים ניתן למצוא בכל מוסד אקדמי ראוי ושאינו ראוי לשמו. ואם לא יחצה את השכונה שלה, ולא ילך ברחוב שנחשב לכתובתה, ולא יחלוף על פני הבניין שבאחת מחלונותיו היא מציצה עליו, לא יגיע. פשוט לא יגיע. מסלול זה טווה לו הגורל עוד מלפני שנתיים. אולי שלוש. בעצם, ארבע. כבר אינה סופרת את השנים שבהן הוא לומד. אך ספרה את הפעמים שראתה את דמותו המבליחה לענייניה בבהילות מושכלת. כבר שתי תערוכות הקימה, ונערכת לשלישית. הבן התגייס וסיים שירות, והבת חזרה מהודו והלבדיות המתרוננת שלה נעשתה עובדה קשיחה, והוא עוד הולך באותו מסלול, עולה משער האוניברסיטה ויורד אל הרחוב, ומשם אל הגבעה ובחזרה, ושם מחכה מכוניתו תחת השמש היוקדת וגשמי הזעף. היא מזהה אותה בוודאות, כי אוגי משתינה ליד הצמיגים שלה. בכל פעם היא בוחרת בגלגל אחר, ולפעמים מתיישבת למספר שתיים דווקא בחזית הפגוש. אם קופץ עליה מין חטא מציצנות שאי אפשר להתגבר עליו, היא רואה מזוית העין על המושב האחורי ז'קט מושלך או ספרים, חולצה תלויה על וו, ולפעמים משקפי שמש.
שלשום, אחרי ארבע שנים, נשמטה לו מחברת ולא חזר לקחתה.
(ההמשך יבוא)
שלשום, אחרי ארבע שנים, נשמטה לו מחברת ולא חזר לקחתה.
(ההמשך יבוא)
התחלה מבטיחה, לבנה. אחכה להמשך.
לבנה, עוררת בי סקרנות, בהתחלה חשבתי שהוא הומלס, נו, מסתבר שהוא סטודנט. מושך לקריאה הלאה.
לאמיר ולאורה תודה על קריאתכם.הארה קטנה: הרבה פעמים עוברים על יד חלון ביתנו "עולמות", ואנחנו ממשיכים להשקות את העציץ או למשוך את הוילןן…
יפה תאורך ,לבנה ,ממש כמו שמנבאת הכותרת "אבן הטועים" כאילו נמצאה האבידה או המציאה לה חיכתה שנים בסיועה של יד המקרה, אף אני מחכה להמשך שנה טובה לך ,לבנה היקרה
אכן, האבידה אינה מוגדרת עד כה. תודה חנה.
סדנת אומן מסקרנת בנית כאן
מחכה לקרוא מה יתרחש בה 🙂
שנה טובה לבנה
שנה של עשייה ושמחה
יפה הגדרת, סדנת אמן, מינוח מפתיע לטקסט הזה. חג שמח, ריקי.
שנה טובה לבנה לכל הבאים לאבן הטועים, ולכתיבתך היוצרת את אבן ומראות השתיה. מסקרן בהחלט
למשה, ברוך הנמצא באבן השואבת. שנה טובה.
יש לך משפטים, לבנה, שעושים חשק לקרוא אותם בקול ולגלגל על הלשון כמו מעדן. פתיחה מופלאה. יש לך לפחות קורא אחד שיחכה לבאות.
(ונדמה לי שבמשפט הלפני אחרון התכוונת ל"חטא מציצנות").
🙂