הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
של מי החיים האלה, לעזאזל
מאת: לבנה מושון
בלילה נדדה שנתי. אוגוסט וברכיי רעדו מקור. התמונות חמקו מעפעפיי. שוב ושוב ראיתי את הפינגווינים מהלכים כאצילים בריטים, במעילים שחורים, מתנדנדים בחשיבות עצמית, ראשיהם זקופים וצווארם קשה והשלג מכה בפניהם, לחייהם כזגוגית פריכה והלובן על ריסיהם מכביד והאדמה תחתיהם עבה כגבינת ריקוטה.
איזה לילה. לפני שנרדמתי צפיתי בסרט דוקומנטרי על חיי הפינגווינים באנטרטיקה והצטמררתי. כפות רגליי קפאו. ולמה כל כך? כי ראיתי טבע אכזרי שמתעמר במי שהיו צריכים להיות מורגלים לחיים שכאלה, במקום הזה ובאופן הזה ואין אחרים בלתם. הזכרים הולכים אחרי הנקבות, ובאקראי בוחרים בת זוג. כל עוד היא לא אומרת לא היא שלהם. למתבונן מהצד זה עדיין סביל. בעונה הנקובה מטילות הנקבות ביצה אחת גדולה, לשמחת הגבר במשפחה. ומכאן מתחיל סדר יום שהוא סדר החיים כולו. אחרי ההטלה הנקבות מסתלקות למסעות חיפוש מזון במרחקים, כל שניתן למצוא בים, מתחת לשכבה הקפואה. הזכרים נשארים על פני השטח החשוף לסערות, למפולות, לקור היורד עד עשרים -שלושים מתחת לאפס ולפניהם משימה – לדגור על הביצה, לשמור על שלמותה. הצאצא מבטיח את המשך השושלת.
ארבעה חודשים דוגרים הגברים בעמידה, ללא תזוזה, בדבוקה אחת, ברעב, בצמא, נתונים לאפרוריות ולחשיכה, לחסדי השמים, לשלג הבלתי נגמר וכסותם – נוצות ושכבת שומן בלבד. קהל של מאה או מאה וחמישים פריטים, ניצבים במעגל שחור וחרד. מי שכבש עמדה בלב המעגל – מאושר. חמים לו ונעים לו. ככל שמתרחב המעגל, קר יותר בחישוקים החיצוניים. רחמי השכנים משלחים את מוכי הגורל פנימה מעת לעת. הם מתחלפים. ארבעה חודשים, מאה ועשרים יום, באותו מקום, באותה תנוחה, מבלי לטעום דבר, והעיקר למעט בתזוזה כדי לא לאבד אנרגיה. ואז בוקעים האפרוחים השובבים, ומבקשים להתרחק מרגלי אביהם. אבל הוא אוחז בהם בכוח מתחת לנוצותיו, שלא לחשוף אותם לנזלת ואף לא לרגע. והנה, בתאימות שרק הטבע יכול לה, מופיעות הנקבות, בטנן עמוסה בשלל דגה שהובאה ממרחקים. הן מזהות מיד את בן זוגן. לראשונה הן מכירות את עוללן. הוא מסרב להיכנס בין רגליהן. הוא לא מכיר את הגברת שהגיעה זה עתה, הוא היה עד כה רק עם אבא. האם פוערת את מקורה והוא מנקר מזון מהתכולה שמתרוממת מקיבתה לכבודו, זה כן. הוא נענה לה, הוא נכנע. אמא יש רק אחת. גם לזכר – שעבד ארבעה חודשים ולא הביא דבר לפיו – הן מגישות ציד בחיבה, מתוך כיס מיוחד. המשפחה התאחדה. כל המשפחות מתאחדות. הטבע מייצר לעתים יתומים. זכר שלא עמד במשימה, נקבה שלא שבה ממסע הציד, עולל בן יומו שנעזב. וכך נולדת משפחת אמנה. ומגיע האביב, פיסת אדמה נגלית, עשב ירוק מבצבץ, שמיים כחולים, ענן לבן בודד בשמי האור.
ואני לא נרדמתי, כי רגליי הותשו למראה דבוקת הדוגרים השחורים באנטרקטיקה מטילת האימה. של מי החיים האלה, לעזאזל.
לבנה תיאור מרתק, אנושי ומעלה שאלות ותהיות דווקא עלינו על המין האנושי, האם עוד נותרה כזו סולידריות, גם אם יש כאלה שלא זוכים להיות במעגל הפנימי. וסוף סוף הזכרים יוצאים כאן גברים:)
למשה, יפה שהתייחסת למעגל הפנימי, הרכיב הזה הטריד אותי לאורך הצפייה, כי חשבתי על איך מתרחשת החלוקה לברי מזל ולמוכי גורל בעולם בכלל. ואכן הצדעתי לזכרים, והופעמתי מדפוס התנהגותם. כשילדיי היו קטקנטנים הם היו צופים בסדרה שכוכביה הם פינגווינים בשם "פינגו", ובאחד הפרקים הראו את האב הדוגר, שקם ומבקש מבנו פינגו להשגיח על הביצה בזמן היעדרו. חשבתי שהתסריטאי הוסיף את זה לשם השעשוע והחריגה, עד שהתברר שזו מציאות.
מאד ציורי איך שכתבת. הרגשתי כאילו אני בעצמי צופה בסרט הדוקומנטרי (אין לי טלוויזיה, והנה שימשת תחליף…)
איריס, לרגעים נדירים שכאלה, היעדר טלוויזיה הוא החמצת ידע ורגש. בכללי, אשרייך.
לבנה, ראיתי כזה סרט על הפינגווינים באנטרטקה, ואולי גם מדובר על אותו הסרט כי כל מה שכתבת עליו מוכר לי. ואם זכרוני אינו מטעה אותי קיבל הסרט אוסקר.
הסיפור באמת יפה, מרגש וכואב כאחד על הפינגווינים שקיבלו ככינו 'קיסרים'. החיים קשים לכל בני חיים על פני האדמה, אם-זאת אני מסכימה עם מוישלה, סוף-סוף הזכרים יוצאים פה גברים.
ליעל, הסרט הוא בדגש פינגווינים, אבל הוא גם מתייחס לסוגי ציפורים, לדוב הלבן, ולבעלי חיים נוספים. לא חוששבת שזה אותו סרט.תודה על התייחסותך.
מרתק ומחכים!
לחנוך, תודה על הקריאה.
לבנה יקירה, הלהקה המתגודדת של הפינגווינים הזכירה לי את החרדים בירושלים, מאה שערים… גם שם הגברים דוגרים והנשים יוצאות לעבודה.
אהבתי את אדמת גבינת הריקוטה…
לתמי, התלבושת אכן חופפת בצבעיה, ההליכה הכבדה והתנועתיות שלה מזכירות תפילה; הפינגווינים נראים כמו אנשים קטנים.
לבנה יקרה ,צפיתי בסרט טבע זה ומאוד התרשמתי בעיקר מהדידוי שלהם על האדמה הקפואה בדרכם לחיפוש מזון, לי הם הזכירו נזירות – נזירות ים יפהפיות. יפה כתיבתך, ומיוחדת נקודת המבט שלך על התופעה, לבנה, אהבתי.
סרט מאוד פיוטי בעיני בעיקר דברי הקרין שאמר על כלב הים האורב לפינגוינים שהוא " מודיע את תשוקתו במעמקי הים" את תאבונו לטרף – לפינגוינים. אהבתי את מאבקו של גוזל הפינגוינים הקטן שנשאר מאחור ונצחונו על כלב הים, ובנקודה זו ברכתי: "מה רבו מעשיך אלוהים כולם בחכמה עשית"
גוזל קטן סחוף גלים ,שמנצח טורף חמסן ונורא! אז ידעתי בדיוק של מי החיים האלה ומי נותן אותם ,לבנה, אפילו רציתי לכתוב על כך שיר
לבנה, שנת לימודים פוריה שתהיה לך (הבנתי שאת עוסקת בהוראה)
לחנה, הזדהנו עמוקות עם התמונות, אין ספק, והסיפור הוגש באופן מרתק, החלש והחזק, השורד והמובס. אפילו הדוב הלבן שנאבק למצוא ציד – נושך ושורט את החיה שתחת ידיו, נכשל ומנסה שוב – כשהוא רודף, הלב נגדו, אבל כשהוא נשכב באפיסת כוחות, והמצלמת מתעדת את רגליו הרופסות, תשישותו וגסיסתו מרעב, משהו נצבט. דואליות במבחן. ותודה על ברכתך ביום שמצלצל שוב פעמון חיי. לא אוהבת את הראשון בספטמבר.נקודה. ודאי לא שכחת, נכון?
תארת לחוץ ולפנים, מרתק לבנה,אני לא ראיתי את הסרט אך דרכך עברה אלי התחושה וכל הזמן המחשבה איך אנחנו לעומתם
ההבדל בינינו לבינם, חני, שאנחנו לא חייבים לגור באנטרקטיקה, אולי רק לשמוע שירים עליה.
ראיתי את הסרט, אבל אהבתי איך שכתבת את זה, כך שזה נוגע בחיינו.סוג של פריזמה.
אני שמחה לגלות שסרטים כאלה נצפים בעידן הרייטניג החולני ונוגעים ללב הצופים. תודה לוסי.
גם לי זה קרה כשראיתי את הסרט. אחר כך יכולתי לישון בלילה, בחיי.
צ"ל, לא יכולתי לישון וכו'.
מישהו מקומה אלף וקצת מותח את החוט כדי לראות מה אורך הנשימה שלנו כבני אדם, יעל.