שחר-מריו מרדכי
שחר-מריו מרדכי, משורר.
מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר.
מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר.
אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר.
בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור.
שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.
מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 .
ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.
שחר-מריו מרדכי משורר
שיר יפה שחר, מתאר יפה ומדויק את הנעשה שם
תודה, שי.
נגן לי "ניגון אביב" "על שפת מים קדושים".
"אֲבָל כָּל זִכָּרוֹן, שֶׁמְבַקֵּשׁ עַל חַיָּיו, נוֹרָה בְּעָרְפּוֹ."
כך זה בחיי היומיום, שחר מריו, בתקווה שמדי פעם מחטיאה היריה את העורף.
כן. זה יכול להחטיא את העורף, אך בתנאי שהלב הזה עוד פועם אלֵי זכרון ולא קְשה-עורף בעצמו.
תודה, חנוך.
בוקר טוב שחר מריו
יופי של שיר
מזכיר לי בנושאו את השיר שלי "פכחון לילה" במחזור "רוח הבית"
אבל אני חייב להודות שחר מריו, שלך יותר גדול
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7814&blogID=236
אנחנו משווים גדלים, גיורא?
🙂
בשיר שמתחיל: "שוכבים באותה מיטה"?
:-))
קראתי שוב את "פכחון לילה". הוא מצמרר. והגדולה שבו נובעת מהיכולת שלך לדבר את האשה (זה דורש עוז, כמו במקרה של חנה. ההיא ממיכאל. חחח…). אני עוד לא הגעתי לזה (וכשעשיתי זאת ב"פנגיאה", זה היה מזווית שונה לגמרי ולחלוטין). אז איך אמרה דליה רביקוביץ? "אחרי שכולם הולכים/ אני נשארת עם השירים/ חלקם שירים שלי/ וחלקם של אחרים/ שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר".
כלומר: מותק, שלי התכווץ.
🙂
לשחר מריו
תודה על מה שכתבת ועל הציטוט היפה והמתאים מדליה רביקוביץ.
ועל "מותק, שלי התכווץ" יש לי ספור מהחיים. אני מרשה לך למחוק אותו אם הוא יראה חסר טעם או פוגע במרחב הוירטואלי.
לכל זוג או משפחה יש את מילות הקוד הפרטיות שלה. ש"זר לא יבין".
לי ולאשתי יש את מילת הקוד "ד"ר ברוקטו"
מעשה שהיה כך היה:
נישאתי לאשתי פעמיים. פעם אחת בנישואין אזרחיים בארה"ב -מקום מגורי הוריה ,ולאחר שלושה שבועות אצלנו במושב בטקס דתי יהודי.
כדי לקבל רשיון לנישואין בארה"ב (לפחות כך היה ב1978) יש צורך לקבל אישור מרופא על כך שאין לחתן מחלות ,בעיקר מחלות מין. הסבירו לי שזה בא בעקבות החיילים שחזרו ממלחמת קוריאה עם מחלות מין.
הרופא הזמין ביותר היה
רופא המשפחה של אשתי שהכיר אותה מאז שהייתה בת ארבע.
נדרשתי להתפשט בפניו כדי שיוכל לעיין בממצאים.
אוי לאותה הבושה!!
בגלל הבושה והפחד , המותק שלי התכווץ כאילו היה בטמפרטורה של מתחת לאפס. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא איך הוא בודאי מרחם על אשתי.
אשתי חכתה לי בחדר ההמתנה וראתה שאני על סף העילפון.
נאלצתי לגלות לה את הסיבה.
יש להניח שד"ר ברוקטו כבר לא בין החיים
אבל הבושה שלי נושמת עד היום הזה.
עובדה.
להתראות
גיורא
גיורא, אני מקווה שלא בגלל זה ד"ר ברוקטו כבר לא בין החיים…
🙂
לקח לו 30 שנה לעכל את מה שראה.
ואז קבל התקף צחוק ומת מזה.
יפה! ברגישות ובפכחון תארת, שחר מריו היקר, את שעת בין השמשות במערכת יחסים שיבשה, ואיזו התכתבות יפה עם ביאליק ("אחד אחד ובאין רואה") ועם לאה גולדברג(ולא היה ביננו אלא זוהר)
תודה, חנה.
הרגישות, שבה את מנסחת את תגובותייך, מעידה על הנשמה הגדולה שאת.
שיר מצוין ושם טוב לספר.
יש זיכוך בשיר הזה.
תודה, שולמית.
דבר מזכך, כתיבת שירים.
לפעמים.
(ולגבי השם, זה עדיין שם זמני, אבל מוביל בינתיים).
אהבתי מאוד את השיר"כמו מתבגר הנעשה זר להוריו" הזרות המרחק של מי שהיה כל כך קרוב, ופתאום התרחקות והכאב, המילים שלך אמרו את זה .
תודה, חני.
שחר-מריו, רק עכשיו ראיתי. הרשה לי להצטרף לשי. שיר נפלא ומרגש, באִבּו של השיר זוהר נושא מוכר, ואתה מצליח לרעננו בדימויים מרגשים ובקצב כתיבה כל כך נכון. קראתי אותו שוב ושוב. מה אומַר, אתה באמת עשוי שמש. רני.
ומה אני יכול לומר, רני?
תודה!
"בין השמשות", גם אני ממתינה לספר בשם הזה..שחרמריו.
תמי, תודה.
ספר בשם זה? ההמתנה עלולה להתארך מהמשוער.
שיר מצוין. מתאר היטב הדרדרות במערכת היחסים ארוכה. כל מילה מדויקת ופוגעת.
כרמית, תודה! כפולה, אני חושב.
הי שחר. עושה לי חשק לבכות. בחיי. מהמם.
מהממת את בעצמך.
תודה. גם על הרגישות.
אנחנו שוכבים באותה מטה,
והמרחק בינינו גדול מהמטה.
אנחנו כבר לא שואלים: איך
זה יכול להיות. (לרגע מבליח זכרון בחשך:
פעם ישבנו צמודים ברכבת מתל אביב לחיפה
ולא היה בינינו אלא חשק).
כמו מתבגר שהופך זר להוריו, אנו מזהים בבקר
את הפנים; מכירים יותר טוב את הגב ויודעים
שגם משם פועם לב ויש
היכרות מפנים שלא בדרך אגב.
אחד אחד ובאין רואה
אנחנו קמים ליום חדש. מתארגנים חרש
ומהר ליום עבודה; עוברים כצל. לבד, בצל ואפשר.
השמש עורכת חיפוש בחדר,
ולוכדת חיבוק מתועד מטיול בגליל העליון;
כל זיכרון נאבק על חייו ואנחנו נכונים
להגן מיריה בעורפו,
כל אחד מאתנו באמת פה.
מתנצלת. לא עמדתי בפיתוי…
למתנצלת:
כולם רוצים שירים פשוטים ושמחים.
לשים משקפיים ורודות על המציאות.
המשורר האמיתי שם זכוכית מגדלת.
או מקטנת
בכל מקרה הזכוכית הזו מרכזת אליה את קרני השמש
השורפות.
אף פעם לא מלטפות
אופס.. יצא לי שיר
גוצ לי
אנחנו לא שוכבים באותה מיטה
כל אחד במיטה אחרת במקום אחר.
השמש עורכת חיפוש אחרי המחאת דמי המזונות הבוששת.
הפנים של מי שיבוא לישון במיטה שלנו
יתחלפן וימסו כמו התמונה באתר
מלפני עשר שנים.
אחד אחד ובאין רואה
נקום בבוקר.הזר כבר סולק באמצע הלילה
את פרעות מראנו בראי – לא יראה.
שום חיבוק לא נלכד.הילד חולם את בדידותו בחדר.
ראשו בכר להגן מיריה של זר בעורפו.
מתנצל.לא עמדתי בפיתוי להיות מצורר כמו כולם פה
ההתנצלות שלך לא מתקבלת. ניכר שהכוונה זדונית. אבל גם לך תודה על ההשקעה. ניכר שהשיר בכל זאת נגע בך והניע אותך להגיב. תודה! זה שכרי (עזוב אותך מדמי מזונות).
🙂
ההתנצלות שלך מתקבלת. רואים שהכוונה טובה. אבל אני אעמוד בפיתוי.
ותודה על ההשקעה!
על העידוד.
שלך,מצורר.
שחר, הרשיתי לעצמי להשתעשע באופציות קריאה: שני לבבות שרים בדממה את הרהוריהם. ללבבות בוסר זו התחלה של פרידה וניתוק, ולכן יאה להם השורה האחרונה המכריעה. לבבות שהבשילו לא נבהלים מהמרחק ומהגב, כי ההשקה והחיבור מתקיימים באופן פנימי ואחר (זכרון, רכבת מחיפה). השורה אחרונה לא סופנית. כך נראית השגרה, היא יכולה לחלוף אפילו בנשיקה.
השתעשעת יפה, לבנה. והאכפתיות שלך נוגעת ללבי פעם אחר פעם. ממני יש לך נשיקה.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹרֶכֶת חִפּוּשׂ בַּחֶדֶר
איזו שורה משחר שכמותך
שיר טוב וכואב
שיר שהוא זכוכית מגדלת על החיים
וקצת ממליגה בשביל הטעם,גם
פאפאליגה, לא נמאס לך לזרוק את אותם כדורים? גם בליגה ז' השופט בן זונה. חפש טעם לחיים. לא תציל את מה שעבר. אבל לא חבל על מה שנשאר?
איריס, יפה בעיניי הגדרתך: זכוכית מגדלת על החיים.
תודה.
שחר-מריו,
החזרה על המילה 'מיטה', ממיטה שיממון-מה על פתיחה של שיר, שאחר-כך מתפתח נפלא. למרות שב-YNET ציטטו את השורה השנייה, אני חושב שהיא פחות חזקה ויכולה לעבור וואריאציה מעין-זו: "וְהַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ גָּדוֹל מֵאורך האלכסון" (הנה פרדוקס גיאומטרי שאחריו אפשר לתהות באופן דו-משמעי "אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?").
לחילופין, כל מה שמבטא אותו רעיון אבל במילים קצת אחרות יחזק את הפתיחה.
חוצמזה, כרגיל עשית עבודה מצוינת.
ארז.
אני חייבת לחלוק על דעתך פודולי, בעיני החזרה על המילה דווקא מחזקת. דווקא הצרימה לכאורה בחזרה מגבירה את תחושת הניכור וגם יש בה משהו כפייתי, טורד מנוחה, כמו מארש נידונים (תקשיב למוזיקה של השורות, לקצב שלו, בנדרס אלוף בזה).
מזונות מזונות תביא ת'מזונות!
טראח.באה גאולה לעולם
שלוש תגובות ממך בעשר דקות?
אובססיבי קצת, הא?
ואתה אומר שבאה גאולה לעולם…
היא כנראה פסחה עליך, יא מסכן.
תודה, סיגל.
אם בנדרס מגלה סימני כפייתיות, זה לגבייך.
🙂
ארז, אני משוחד קצת, אז אני מסכים עם סיגל (בתגובה העוקבת לך), שמסכימה איתי.
🙂
אבל כל הערת עריכה שלך שווה בדיקה. מניסיון. אז תודה.
(ושמתי לב שמציק לך האלכסון. יש ים קוזינות בסן פרנסיסקו).
🙂
שחר יקירי
שמחה לקרוא שיר חדש שלך
אוהבת את השמש שלך ואת מה שהיא עושה בחדר 🙂
ומקווה שהמיטה היא לא קינג סייז אמריקאי !
ריקי, מת על ההסתלבטויות האלה שלך. אני חושב שאני כפיל שלך.
שחריו יקירי
ברור לך שהכל מאהבה ובאהבה 🙂
מה נסגר איתך, ריקי?
🙂
ברור שברור!
שחר-מריו,
כתבתי לך גם בוואינט – שהשיר יפהפה בעיני!
כי אם לא היה בעולם ווינט,איזו תקומה היתה לשיר?
והנה יש ווינט. ולך עדיין אין תקומה.
איך אמרת קודם? טראח!
עדנה, תודה! על שתי התגובות.
השמש בשמך הולמת כאן יותר מתמיד.
🙂
שני הבתים הראשונים (למעט האמור בסוגריים) נשמעים כמו חימום העט לפני השיר עצמו שהוא לדעתי הבית השלישי שאומר הכל ובקול חזק ומקורי . נראה לי שדיאטת מילים תחזק את שרירי השיר –
בין השמשות
(לְרֶגַע מַבְלִיחַ זִכָּרוֹן בָּחשֶׁךְ:
פַּעַם יָשַׁבְנוּ צְמוּדִים בְּרַכֶּבֶת מִתֵּל אָבִיב לְחֵיפָה
וְלא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָא חֵשֶׁק).
אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה
אֲנַחְנוּ קָמִים לְיוֹם חָדָשׁ. מִתְאַרְגְּנִים חֶרֶשׁ
וּמַהֵר לְיוֹם עָבוֹדָה; עוֹבְרִים כְּצֵל. לְבַד וְאֶפְשָׁר.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹרֶכֶת חִפּוּשׂ בַּחֶדֶר,
וְלוֹכֶדֶת חִבּוּק מְתוֹעַד מִטִּיּוּל בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן;
אֲבָל כָּל זִכָּרוֹן, שֶׁמְבַקֵּשׁ עַל חַיָּיו, נוֹרָה בְּעָרְפּוֹ.
אִישׁ מֵאִתָנוּ כְּבַר לא בֶּאֱמֶת פֹּה.
אהוד, תודה.
הצעתך מעניינת. אני מבין את הרציונל שבהצעת העריכה הזאת. אני עדיין לא מאמץ, אבל יש לי זמן לחשוב על זה.
שיר יפה שממחיש משהו מן הג'ונגל ההוא גם למי שחי, כמוני, בחממה.
תחי מונוגמיה עילית, סבינה.
בפראפראזה על מה שאמר פוליטיקאי ישראלי: אם בנית וילה בג'ונגל, אל תתני לג'ונגל להיכנס לוילה.
שיר חזק ונהדר. ומאד מעציב.
והכוח שלו הוא בתיאור המדויק והנקי הזה שאין בו טיפה אחת של מלודרמה. פשוטים הדברים כמו שהם. ומלאי עוצמה.
אליענה, תודה לך על התגובה הזו. נזקקתי למילים שלך בדיוק.
השיר הזה החזיר אותי אל "שני חדרים בפלורנטין, איני ואת" ("שונאת. סיפור אהבה?"/שחר-מריו. הועלה ב'בננות' ביוני השנה). כאן ושם, שחר, אתה מפליא לתאר את קץ האהבה באיפוק רועם, דרך 'אובייקטים סביבתיים' – סכינים, מיטה, תמונה וגם בהתמקדות בגוף האנושי – כאן, הגב, דרך אגב 🙂
ואת הציטוט מלאה גולדברג כבר הבאתי אז.
למקרא תגובתך והזיקה המעניינת שיצרת בין השיר הזה לבין הסונט (סיפור אהבה) ההוא, לא נותר לי אלא לחזור ללאה גולדברג, אל "השחר הענוג כורד" (אולי מסומק שעלה על לחייו).
🙂
ועל ראשי יורד מטר צחור.
תודה, תלמה.
יפה ועצוב.
אני מחפשת במה להיתלות כדי שתהייה תקווה ולא ימות הקשר. היה בו משהו טוב…מה כשנגמר החשק, גם ניגמר?
ואז מצאתי שיש
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹרֶכֶת חִפּוּשׂ בַּחֶדֶר
שתחפש! שתמצא ותראה!
🙂
לוסי, תודה (גם כאן וגם שם).
אבל השמש עורכת חיפוש כמו שוטר שבא לזירת רצח כדי לגבות עדויות ולגלות מה היה פעם לפני שנגמר. ולכן השיר ממשיך עם תיעוד של חיבוק (תצלום ממוסגר) ופעולות כמו לכידה וירייה בעורף והתרוקנות מהדירה.
אבל את מתוקה, מתוקה!
אמנם מאוחר כדי להגיב אבל,
השיר מתמצת את הדילמה האדירה (שגם אני צריך לתת הדעת לגביה).. הפתרון בעיניי המתבונן (וגם הוא לא משהו)..
יישר כוח
צחי,
אף פעם לא מאוחר להגיב, אבל לא להתאחר מדי עם פתרון הדילמה.
תודה!
הי שחר, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב,…. אין על השירים שלך, אתה מדייק את את הרגש בין שקיעה לזריחה לשקיעה לז… מקסימים שיריך, כמו תמיד גם אם איני מגיבה אני מתבשמת.
תודה, אורה!
אני שמח לשמוע/לקרוא שאת עוקבת, גם כשאת לא כותבת. ובאמת, לא תמיד יש זמן להגיב. ומאד רצוי להשקיע את זמנך ומרצך בספר (הבנתי שספרך צפוי לצאת השנה), ואני ממתין לו.
אני מודה לך על כל קריאה – בין אם הדמומה שבלב בין אם המלֻווה בתגובה.
משום מה פספסתי את הפוסט הזה, אבל עכשיו קראתי את השיר העצוב והמדויק הזה, הזיכרון מהרכבת והניגוד בין האז לעכשיו לופתים את הלב. ונזכרתי גם ב"שירי אהבה מספר עתיק" של לאה גולדברג, כאשר היא מתעוררת ובידה מוטלת יד זרה.
תודה, לי
בכל זאת עלית על הרכבת. לא פספסת אותה. ויצאתי נשכר מכך. תודה!
שחר-מריו, אתה חמוד לאללה!
בלי להכיר אותך אני יכולה לומר שאתה בן אדם טוב, אופטימי (על אף קץ האהבה)חיובי ואוהב!
אני
אז לא הגיע הזמן להכיר?
מרגע שקראתי את תגובתך, נהייתי חמוד יותר.
🙂
תודה!
פנתרס, באחת התגובות הגועליות שהגיבו לך על השיר (ואני באמת לא מבינה את האינטרס הדפוק של אותם אלה שממהרים להקליד ארס אל מסך המחשב שלי, שלך, של כולנו) כתב מישהו שארבע השורות האחרונות הן הטובות בשיר. אני מסכימה עם אותו ארסון קטון. הלב של השיר עבורי נמצא בשמש המחפשת בחדר. היא לא רק מחפשת – היא עורכת חיפוש (שזה אפילו יותר יפה ונוגע. איזה דימוי מרהיב לאותה שמש מאירה) זה מזכיר לי את לאה גולדברג האהובה שמדברת על השמש שמגלה את חרפותיה. אצלך היא מאירה זכרונות. והירייה על העורף. הגילוי ש"אנחנו לא פה" – דובדבן אמיתי.
יש לי השגות על תחילתו של השיר, אבל אני לא בטוחה שזה המקום לפרט אותן.
מאירה אליך ולא בחושך, תלביבית. (מוחלטת. מבחירה)
"אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" (לואיס ברנדייס).
– ולכן משלחי הארס (שחלקם דווקא חושפים עצמם בסגנונם) פועלים בחשיכה, אבל האנטרס שלהם ברור כשמש, יקירתי, ואפילו מחמיא לי. אסביר לך את הסוגייה על קפה, באור השמש.
– ולכן ארבע השורות האחרונות הן שיא השיר. מסכים. אבל כדי להגיע לשיא, צריך להתחיל לטפס היכנשהו, לא?
– ולכן את יות ממוזמנת לפרט את השגותייך כאן (או על קפה, באור השמש או בין השמשות).
🙂
(ואת חומרי החיטוי שלך אני קונה).
אגב, שאלה "קטנונית":
אם כבר מדברים על אור השמש כחומר חיטוי, למה את כותבת בעילום שם? זה לא שאת משתלחת כאותם עלומי שם נוטפי ארס. את כותבת ומבקרת באופן מכובד. מה עוד שאת יודעת שאני (ועוד כמה) יודעים את זהותך. (אגב, האם ידעת שארז פודולי הזכיר אותך בגרסה הראשונה של הביוגרפיה שלו במטע?)
🙂
פנתרס יקירי, כפי שכתבת, עילום השם שלי הוא לא ממש עילום שם במובן הטהור של הביטוי (מאחר ויש כאלה היודעים את זהותי), אבל יותר קל לי לכתוב דרכו. (הפרסונה המשתנה, המוזה אוהבת אותה יותר, אפרופו מוזיקה ומוזיאונים…)
באשר לפירוט השגותיי, אכתוב לך בפרטי, בין השמשות הלא זוהרות.
ככה עושים?
ככה שוברים לי את הלב?
שיר מצוין
בריאות ואושר
אה…שלומית….
אם את בונה סוכה, תבני מחדש את הלב השבור.
תודה, יקירתי.
חברותא במיטותא או בדידות ומיתותא?
🙂
הפקולטה לבדיחותא? במטותא ממלכותא, שֶׁתְּצַחְקִי אותה…ואסותא.
SHACHAR
YOFI
הארמית לא מבטאת באמת,
סתם פדיחא פסבדוהומוריסטית.
השיר שלך,שחר
מיוחד בדימוייו
מרגש בישירותו
לא חושש מלומר את האמת הכואבת
של ניכור וזרות גם באותה מיטה.
תודה, מיכל.
איזה יופי ,שחר
עד כמה עורר השיר שלך גלים סוערים והדים מגוונים
לא כל אחד במטע זוכה להתיחסויות כה רבות. זכית!
שחר,
חזרתי לקרוא כאן בשיר עכשיו.
אני לא יודע למה, אולי השעות הללו של של יום שישי גרמו לי בקריאת השיר לחוש ביתר שאת את תחושת העזובה שבו, מעין בדידות ממארת המודגשת מתמיד כשנמצאים יחד אך לחוד (בלי "שנינו"…).
השמש כאן היא יסוד מארגן ואופטימי, אבל גם היא רק מדגישה את העזובה. אכן – בין השמשות, השעה הקשה מכולן. מאידך, זוהי גם שעת תפילה ועת רצון.
לו יהי. חן
חן, תודה. אני אמנם מגיב בשעה הראשונה לשבוע חדש, אבל גם עת קריאתך – ביום שישי, לפני כניסת שבת המלכה – היא עת רצון.
השמש – יסוד מארגן ואופטימי, אתה מאבחן, חן, יפה. אבל לפעמים (גם בספרות) היא זרז לטירוף ולאובדן. אני דווקא סומך על החורף הממשמש ובא, שימשמש ויביא משב של אופטימיזם. מאורגן.
🙂
לאן נעלמת שחר לא-צר?
האם זה המרחק הצר
מרוחב המרחק בין גוף לגוף?
האם הצרצר
שר סרנדות?
איפה אתה?
שיר צררר צררר בבקשה,
אפילו צרוד יתקבל בברכה.
מי החמוד/ה שמצרצר/ת לי?
מתנצל. עיסוקים אחרים תבעו את תשומת לבי, וחשבתי שלא נאה להעלות פוסט, ולא למצוא זמן להתייחס לתגובות, אם תהיינה.
אשתדל לשוב בקרוב.
ותודה!
🙂
לגנוב את המשפט האלמותי של לאה גולדברג
"
ולא היה ביננו אלא זוהר
עניו של השכמה ברחוב כפרי
ולבלובו של גן בטרם פרי
בלובן תפרחתו יפת התואר.
"
זוהי גניבה בזיונית ומכוערת.
אתה לא משורר אתה גונב מאחרים
ומקבל על זה דיפלומה.
וזאת האמת.
וזה בהקשר למשפט אחד מתוך רבים בשירך
שגנוב ממקורות אחרים
"ולא היה בינינו אלא חשק??????"
מה לך ולזה?
לזועם!
לא קוראים לזה גניבה ,קוראים לזה ארמז ספרותי. תחבולה ספרותית שבה היוצר שולח את הקורא למקור ספרותי אחר כשברצונו להוסיף רובד נוסף ליצירתו,או כהומז' ליוצר שאליו הוא רומז.
לך ולמד ספרות!
איזו גאונות. איך עלית על זה?
ושמת לב איזה יופי גנבתי גם מביאליק את "אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה"?
אבל בוא נשאיר את זה ביננו, טוב? שאפ'חד לא ידע.
נו? לא מגיעה לי על זה דיפלומה?
🙂
הנחבא, הקדמת אותי בדקה.
🙂
תודה!
אבל השתמשת במילים יותר מדי מסובכות בשביל "הזועם". אני לא בטוח שהוא יבין את תגובתך.