חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
שביעית בהוצאת הקיבוץ המאוחד
"שביעית" זו אסופה של שבעה ספרי שירה מ1989 ועד 2008 . שישה ספרים פורסמו במהלך השנים והספר השביעי "אין לי מקום" פורסם לראשונה כחלק מאסופה זאת. זהו אינו "מבחר" שירים אלא, כל השיריםעד כה. הספר יוצא לאור, בשנת תשס"ח, שהיא שנה שביעית ושנת שמיטה, שנה של הפסקת העבודה החקלאית ושמיטת האחיזה בקרקע ובכספים, שנה של הפוגה. "שביעית" מזכירה את עובדת כינוסם של שבעה ספרי שירה ואת עובדת היותה של שנה זו, שנת שמיטה מכתיבה ושנת שמיטה מכל שיגרה ואחיזה בחיי הכותבת שנערכה ונאספה לספר.
הספר הינו רטרוספקטיבה ביוגרפית וספרותית של חוה פנחס-כהן המלווה בעבודות אומנות של האמנים נחמה גולן, מרים גמבורד, סמיון בלו פיינרו וחוה ראוכר שליוו את ספריה ואת כתיבתה והם שותפים ליצירות המשלבות אומנות פלאסטית ושירה כחלק מתפיסתה פנחס-כהן הרואה את השירה והספרות חלק מהותי מעולם בינתחומי.
הספרים נעים מנושאי ה"בית", כלומר שירי משפחה ופנים הבית. ניסיון להבנת האינטימיות בתוך חיי המשפחה ובין גבר לאישה בין אם לבתה. לנושאים ארט פואטיים ולהתבוננות בלתי פוסקת ב"מקום" הטעון הזה שאינו רק רקע לחיים, אלא, הוא אבר מאברי הכותבת.
שירתה של פנחס-כהן פורשת את עולמה האינטימי של אישה, לנשיותה. שירים רבים בקובץ הנם שירי "גוף" כלומר, הגוף הוא הציר ממנו נפתח העולם וגוף האישה בדיאלוג עם העולם. בספרים השונים יש
סדרות שירים בדיאלוג עם אמנות פלאסטית כגון, ב"נהר ושכחה" עם הפסלת מרים גמבורד, או במחזור שירי ה"כלבתא" בספרה השישי "הגנן הכלבתא והשרמוטה" מחזור שירי הכלבתא מנהל דיאלוג עם התיירת הדרום אמריקאית, פאולה רגו המציגה את הצד המושפל והחייתי שבאישה. בסדרת השירים "הגוף שאין לו שיעור" בעיקבות ציוריו של המשורר הבריטי לוסיין פרויד, נפתחת השירה לדיאלוג עם גוף האישה דרך עין גברית מהחוץ אל הפנים.
ספרה השביעי "אין לי מקום", המתפרסם כאן לראשונה, מברר באופן אישי מאד את היחס של הכותבת אל ה"מקום" כלומר, הגוף, הבית והארץ אל שאלת השייכות הילידית והמיתית מול תחושה עמוקה של עכשוויות ארעית ותחושת חוסר ודאות.
נקודות המפגש הביוגרפיות וההיסטוריות המפוזרות לאורכם של שבעה ספרים, יוצרת מתח בלתי פתור, אי ודאות ויחס מלא שניות אל ירושלים ואל הארץ .
שָׁלֹש דְּרָכִים לִקְבֹּעַ
טֶרִיטוֹרְיָה:
לְהַשְׁתִּין לְדַבֵּר וְלִקְבֹּר
שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת בְּשׁוּלֵי הָעֵמֶק מְשַׁנֶּה אֶת הַמִּלָּה
בָּהּ תַּעֲשֶׂה דִּבּוּר
שְׁבִי הַשְׁתִּינִי וְחַכִּי לְיַד הַצָּהֹב עִם הַלֵּב הַגַּרְעִינִי
לְשָׁם אָבוֹא. אֲנִי הוֹלֵךְ אַחַר נוֹזֵל הָעוֹבֵר אֶת הַגּוּף
מִפֶּה לְפֶה
(מתוך: אין לי מקום)
מסתכנת בסינתזה גדולה
"אין זה משום שפנחס-כהן פורצת – כעמיתה אדמיאל קוסמן, המוכר יותר – מתוך גטו סתגרני. משוררים יהודים בכל הלשונות עשו זאת הרבה לפניה, אף לא משום שהיא מפירה כל טאבו המקובל בעולם שממנו היא יוצאת, או מפני שה"משיח" שלה מתואר כהומלס חסר בית, "ללא אוכף, לא על חמור ולא על גמל" ודובר אליה (מתוך מסך מחשב!) כשהוא "רכוב על מלה/ לפעמים מרובעת לפעמים ערבסקה סתומה/ פעמים בקירילית", ומוטל "מרוקן מדמו" על מדרכת הרחוב – אלא משום ששירתה היא הראשונה, לפחות בעברית, המסתכנת בסינתזה הגדולה: "…ואפילו אברי הגוף רבים הם, כולם גוף אחד/ כן המשיח וכן חרבו נקודה קום/ גם אנחנו נטבלנו ברוח אחד לגוף אחד אדונים ועבדים/ יהודים ויוונים יהודים ומוסלמים/ כן המשיח…"". נתן זך, "הד החינוך " על ספרה "משיח".
נָגַעְתִּי לוֹ בַּפַּחַד הַגָּר בַּבַּיִת
וְהוּא נוֹגֵעַ לִי בַּשְּׂפָתַיִם
וְעוֹבֵר בַּסַּף מִשָּׂפָה לְשָׂפָה
אֶל תּוֹךְ הָאַיָּלָה הָרַכָּה
(מתוך אין לי מקום, שירי האילה הכחולה)
במאמר שהתפרסם ב"הארץ, ספרים". לאחר צאת ספרה השישי "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" כתב ד"ר דרור אידר :
ספרה החדש, השישי במספר, של המשוררת חוה פנחס-כהן מאפשר לעמוד על עומק השבר הזה (של העדר דיאלוג עם העולם והשפה היהודית) דרך הניסיון הנועז של המשוררת להתמודד אתו, ניסיון שהופך את שירתה לאחד האתרים המרתקים בספרות העברית כיום. היכולת הווירטואוזית של פנחס-כהן להכיל בשיריה טקסטים משכבות היסטוריות ותרבותיות שונות, ואפילו קוטביות, של הקיום הלשוני היהודי, אינה מעשה שבשגרה. פנחס-כהן עושה בטקסטים השונים כבביתה ומשום כך אין תפרים גלויים בשיריה, והסינתזה שלהם, … מושלמת.
מי כותב היום ביטויים כמו: "להביא אותי ממקום בלי דעת, מקום טלטלת הריק, למקום מנוחת המים"; או "אביא לך מהיין/ ברך על ברכיך/ ושתה תוכי כמו קוצר"; או "אשה לכולם, קדושה כמו כיור/ שולחן וכסא בלשונה ושפתיה כמזבח/ שרמוטה קוראים לה/ אם לתחתונים".
שירתה של פנחס-כהן מתאמצת להכיל בתוכה כמה עולמות, ולפיכך היא נכתבת כתיבה דו-שלבית, גלויה וסמויה. בחלק הגלוי היא מפוררת "פרות קדושות", מרחיבה את גבולות השיח של החברה הדתית, נענית לצו-השיח ההגמוני של הספרות העברית החדשה ומקעקעת עמדות דתיות שמרניות. אבל הרובד הסמוי בשיריה עושה את ההיפך הגמור: בקריאה מעמיקה מבקשת פנחס-כהן להשיב לספרות העברית החדשה את מה שאבד לה מזמן – את היכולת הטבעית לשוחח עם הטקסטים היהודיים העתיקים ולהכיל אותם בתוך מחזור הדם העכשווי של הישראליות, להפוך אותם לטקסטים רלוונטיים ומחייבים, להשיב להם את המעמד המכונן שהיה להם בתודעה הלאומית אך לא מזמן, ולחזק עמדות דתיות ופוליטיות המודרות בדרך כלל מן השיח התרבותי המרכזי בחברה הישראלית בכלל ובספרות העברית החדשה בפרט."
חוה, רעיון נפלא "שביעית", שיהיה לך בהצלחה…
את המשפט:
"שָׁלֹש דְּרָכִים לִקְבֹּעַ
טֶרִיטוֹרְיָה:
לְהַשְׁתִּין לְדַבֵּר וְלִקְבֹּר"
גם בשנת שמיטה אזכור אותו…:)
זו הדרך שמצאתי.. לקבוע טריטוריה. והיום היתי מוסיפה: ולכתוב
חוה, זה נכון, נראה לי שה"לכתוב" יותר אפקטיבי. למעשה הדיבור מתאדה והכתובים אם הם לא נשרפים הם נשמרים..טוב אולי לא כולם…
בבורותי לא מכירה כל כך את שירתך, הקטעים מהשירה שהובאו במאמר, שניהם, נפלאים מאוד בעיני ומצריכים ספר כזה ליד המיטה שלי, שיגע לי אולי בפחד הגר שם, ויעביר משפה לשפה טריטוריה של שירה.
שיהיה במזל, חוה
תודה רבה תמר, נשמה לי שזה הבר שאני הכי זקוקה לו. קצת מזל.
מזל טוב, חוה ובהצלחה
אורה יקרה, תודה רבה
חוה, בשעה טובה ומוצלחת ולעוד שתי שביעיות לפחות.
זר פרחים.
מוישלה, תודה רבה. ניפגש על כוס ייןונברך לחיי הספרים שבדרך