אפשר לאבד אגם

קטע נוסף מתוך "סיפור תורכי" מסע בנוף שהוא גם מסע של שני אנשים אחד אל השני תוך התבוננות והכרת הגבולות. בניית ציפיות והפאכתן. הכותבת מצויה בזמן הווה ביפו וההתרחשות מתוך פרספקטיבה על מסע ותהליך באיסטנבול.

1.
עוד בוקר שבאתי אל הפינה שלי המשקיפה ממרומי סלע הכורכר אל לשון הים המלחכת את חוף יפו.

מרגע שישבתי ופתחתי את פנקס הרישומים שלי , בא המלצר שכבר הכיר אותי והניח לצידי קפה שחור מעלה ריח תבלין הל שהעלה בי את זיכרון כוס התה . הוא חייך אלי והתכופף לעברי ואמר, מה תרצה האישה המציירת לארוחת בוקר? אמרתי לו, תן לי לשתות קצת ואז אחליט . אין בעיה, ענה לי בנימוס ובחיוך של שיניים בוהקות. פתחתי את המחשב ופני אל הים והנה שלוש סירות דייגים קטנות הגיעו מהים אל החוף. תהיתי מה הביאו איתם מעומקו של הים שבין היבשות, הים הזקן הזה שלא מפסיק כבר אלפי שנים לתת מטובו ולהיות בטן לשוקעים בתוכו. ראיתי בעיני את הדייגים היוצאים באישון ליל על אותן סירות כדי להיות בשעות שלפני אור יום בלב ים לפגישה עם דגי הים הטורפים הבאים לארוחת בוקר של הדגיגים והרכיכות היוצאים מתוך נקיקי ומערות וריפים המחסה הליליים שלהם לחיפוש האוכל לקראת היום הבא.

את אוהבת לראות את הדייגים?

שאל אותי לפתע המלצר במבטא הערבי היפואי המוכר.

אמרתי, כן.

עכשיו זה ימים של קיץ הטמפרטורה של המים חמה והזרמים האיטיים זה לא זמן טוב לדייג, אבל,

הם יוצאים לדוג מה שיביאו יביאו. הנה זה אח שלי, מביא לנו בורי בשביל המסעדה שלנו.

חצינו את הגשר התלוי , האלגנטי כל כך ונסענו לאורך הבוספורוס בתוך עוצמה של כחול. הכבישים בצירים המרכזיים נראו לי כנחשים מופלאים. העולם היה שטוף אור, האור בא מלמטה, מהים ומהשמיים, הכל הקיף ומוקף. נסענו במכונית הכסופה והממוזגת כשבפנים המוסיקה שוטפת אותנו, מוסיקה ושיחה, ויצחק מוסיף לי הסברים ואני שחררתי את גופי ואת נפשי לנוף ולמה שיכול להיות. נסענו לכוון הים השחור, בדרך ניסה להתאים את הנסיעה על פי המפה.מדי פעם עצר, התבונן במפה, והמשיך כשהכוון באופיו הכללי ברור לו.

עברנו ליד בתים בודדים על פני הנוף, זרועים בצבעים המיוחדים בתוך המרחבים. צל תאנה וגפן שרועה על עמודי מרפסות. חצרות מאורגנות סביב חיי היושבים בהן ולא הגן הוא המרכז. הגדרות עשויות מעצים חטובים להסקה. גזע על גזע ענף על ענף ערמות מגדרות. יכולתי להבחין בשיחי דלעת מטפסים על הגדרות. לחוטי הכביסה החוצים את החצר או נמתחים על גגות. הפשטות הזו נגעה בי במקום שהוא מעבר לזיכרון, כאילו היתי מכבר במקום כזה.

עצרנו ליד משפחה שנדחסה למכונית פיאט קטנה, יצחק ניגש לשאול בקשר לדרך בתורכית שלא נשמעה להם ברורה כלל וכלל. ובכל זאת עשו מאמץ להסביר את דרכנו אל הכביש הראשי המוביל אל הים. בעוד הוא מדבר עם נהג המכונית, אני דיברתי בשפת הסימנים עם האישה העוטה לבוש מוסלמי מלא, בד כבד ואפור חסר גזרה וחסר חן ורק פניה המחייכים יוצאים מתוך הגלימה וביקשתי לצלם אותה על אם הדרך על רקע גדר גזרי עץ להסקה. היא מייד נעמדה בעמידה רשמית וחיוך מלא כשעיניה מציצות בפזילה קלה מאחורי משקפיים עבות עדשה וצירפה אליה את בנה הצעיר שגם הוא מתח גופו לעמידה זקופה לצד אימו. מייד נוצרה בינינו קרבה של רגע חולף וראיתי את יצחק מעיף מבט חטוף ומשהו מהפליאה על פניו. לימים אשוב ואתבונן בתמונה הזו של אם הדרך, כדיוקן מהדיוקנאות היפים ביותר שידעתי. הראיתי לאם ובנה את פלא הצילום על מסך המצלמה ופרצנו ביחד בצחוק משחרר. צחוק של הבנה. הנה אני נושאת במצלמה שלי דיוקן של אם ובנה, דיוקן זר שמרגע זה, ניכסתי אותו לעצמי. כאילו בני משפה אנחנו.

יצחק קיבל את התשובות לשאלות ששאל בתורכית שבורה ונכנסנו למכונית, הוא הסתובב סביב עצמו על הכביש ותיקן את כוון הנסיעה.

איך הצלחת לתקשר אתם?, שאל.

בשפת בני האדם, עניתי. בשפת סימנים פשוטה, בחיוכים ובסימנים.

ואתה, אמרתי לו, מצליח לא רע לגלגל את התורכית על לשונך.

קצת, אני מצליח , אבל האמת היא שאני מעט מאד הצלחתי בנושא ביחס לזמן שאני נמצא כאן.

אתה יודע שתוך כדי תרגומים אני מבינה שיש מילים רבות שהן בעלות שורש אחד עם העברית. יש קרבה רבה אבל, איני יודעת האם מקורה בשפות כמו הארמית, או האכדית.

הים הזה הוא בין היבשות mediterrein   השפות משייטות עליו באוניות ולפעמים בנהרות עוברות ממקום למקום. תחשבי, שהים התיכון היה פעם עולם סגור בפני עצמו, זה היה בעצם העולם כולו. והמים היו האפשרות הטובה ביותר, לקשר. הזמן, היה לו ערך אחר, כל הפלגה בתוך הים הפנימי הזה ארכה ימים וחודשים ובכל זאת הייתה בתוך עולם מוכר בין חופים מיושבים. עולם לעצמו. אני חושב שחלק מהאיכויות של המקום הזה הן בגלל שהוא צלע בתוך העולם הימתיכוני, אבל, תורכיה, וכל מה שמזרח לאיסטנבול, זו יבשה לעצמה, עולם בתוך עולם וככל שמעמיקים בו, בתוך הריו רואים איזה עולם סגור הוא עם דרכים העוברות מתוכו ואליו..

השפות, נפגשו כאן כולן על הים ועל הדרכים. אולי פעם נטייל לשם ותראי את היופי הזה ".

כמה פעמים במהלך השנתיים והשלוש הבאות העליתי בלבי שוב ושוב את המשפט הזה, מדוע הוא שתל אותו בשיחה. האם התכוון ליצור בי ציפייה, האם היה זה שטר שחיכה להיפרע. או הייתה זאת דרך ליצור דריכות מצידי שתמיד תישאר על "אולי".

 דווקא מכאן, בנסיעה הזאת על פני החופים ניתן לראות את העוצמה של המים החולפים. הייתה לי הרגשה שתנועת המים מניעה את כל התנועות כולן בים וביבשה.

נסענו בין הרים נמוכים בתוך חורש דומה מאד לחורש הימתיכוני המוכר, עצי אלון גדולים, שיחי אלה, עצי דולב רחבי זרועות יוצרים מסרק עלווה מעל הקו הגבעוני בשולי הכביש יכולתי להבחין בשיחי לוטם נמוכים והכביש נע בתוכו. נכבשתי אל תוך הנוף הבלתי נגוע, כמעט הייתי אומרת חסר נגיעה תרבותית. יצחק אחז בידו את המפה ומדי פעם הציץ לתוכה כעוקב אחר הדרך. מאחר ולא ידעתי לאן הוא מוביל, לא היתי מוטרדת, התמכרתי למראות ולפעמים, ביקשתי אם יוכל להאט או לעצור בפיתול דרך וירדתי לצלם. קיוויתי שהצילומים יהיו בסיס לעבודת הציור שלי. רציתי לראות עצמי נכנסת לחדר העבודה שלי, פורשת את הצילומים ומציירת.

לעיתים הדרך עברה בתוך כפרים שהזכירו לי את כפרי הגליל. דרכים תוככי הכפר , עולות עם מעלה הגבעה , בין בתים שקומתם השניה מושכת מרפסת אל תוך הרחוב וממרכז הכפר נפתחת רחבת שוק המקיפה בדוכני ירקות, פרות ,דברי מאפה ובתי קפה לגברים בלבד, מבנה מרכזי של מסגד או בית מידות אחר ומייד ובסמוך כניסה לסמטאות מתפתלות בין בתים הצומחים זה על גב זה ללא חוקי בנייה, אלא, חוקי החיים בתוך בנייה.

מה אתה מחפש במפה?, שאלתי.

למיטב זכרוני אמור להיות כאן אגם, בדרך אל הים השחור ואני לא מוצא אותו.

ולאן ממשיכה הדרך הזאת? שאלתי, שוב

אל הים השחור, אם לא נמצא אותו עכשיו, אנסה למצוא בדרך חזרה, אמר.

תאר לך איזו ארץ גדולה, אפשר לאבד בה אגם בדרך אל הים , צחקתי.

אל תדאגי, אמר. אנחנו נמצא את האגם.

המשכנו במעלה הררי וכשהגענו לשיאו, יכולנו להבחין במרחק בכחול הים הנפרש לקצה האופק שנעלם בתכלת המוארת. חשתי התרגשות למראה התמונה הפתוחה והמפתיעה.

הים השחור מתקשר לי תמיד אמרתי לו, עם עניינים שונים וסותרים, אצלנו, במשפחה, חופי הים השחור נחשבו לחופי היופי והחופש, במשפחה תמיד דיברו על חופשות הקיץ בורנה שעל חוף הים השחור. על יופיו של הים הפנימי הזה. על המוסיקה המיוחדת ומקהלות הנשים בעלות קולות דקיקים שצמחו מהאזור הזה, ומשהו אחר, קצת עצוב, על טביעתה של ספינת המעפילים סטרומה ב-1941 במימי הים השחור, אותה אוניה שהיו בה קרובי משפחה שאיני יודעת עליהם דבר.

כן, אבל עבור התורכים, העשירים בימים המקיפים אותם, חוף הים השחור הוא חוף זניח ונידח. והאוכלוסייה החיה לחופו, נחשבת נחותה במשהו מן האיסטנבולים. בכלל החברה התורכים בנויה שבטים והם מודדים אלה את אלו באמות מידה שאנחנו לא מכירים.

חיי הים והחופים קובעים וקבעו את זהות האנשים עליהם,הוסיף. תראי אצלנו, אנשי החוף אלה החיים לחוף הים התיכון תמיד היו אנשים קלי תנועה, נוחים יותר ומוכנים לשינויים והשפעות הבאים מהים ואילו אנשי ההר ועומק היבשה אלה, אנשים סגורים יותר , שמרניים.

הייתה כאן אימפריה, אמרתי כשאני מתבוננת סביב על הנוף הלא מעובד.

לאן נעלם האגם? שמעתי את יצחק נוהג ואומר. 
2.

הכביש הוריד אותנו בשעת הצהרים החמה אל דרך פנימית בין אזור עירוני למחצה שחנויות לשני צידיו שולחות מרכולתן אל המדרכה בהמתנה לא מותנת לאנשים מזדמנים היורדים אל הים ומחפשים בקבוקי מים קרים, גחלים לגריל על האש המהווה את עיקרו של כל פיקניק לבין מזרוני ים מתנפחים וברווזי גומי לגלים. כל הסימנים היו שאנו קרבים. הדרך התפתלה עוד בין פרדסי הדרים וכרמים ועד שפנתה והייתה לדרך המקבילה לחוף.

הנה. הנה הים השחור שלך, אמר ואיזו נימת ניצחון בפניו.

לא שאלתי על האגם שנעלם מדרכו.

יצחק עצר את המכונית וחנה בפיתול קטן של הכביש שבהמשכו פנה לחוף אינסופי, קו מים שסופו נסתר ומשמאלו, נמל דייגים קטן מאד, לרגלי מגדלור מוגבה על סלע טבעי ודרך הנכנסת לשכונת בתים שקטה טובלת בירק הקיץ. גפנים על המרפסות גרניום גולש מהחלונות ועצי פרי. חבשנו כובעים רחבי שוליים ומרחתי על כתפי שמן הגנה. ברגע שהצעתי לו, הוא נרתע ואמר שהוא יעדיף לחבוש כובע וללבוש חולצה.

החוף נראה פרוע ולא מוסדר או מטופח. לאורך החוף הריק יכולנו לראות משפחות מוסלמיות גדולות יושבות תחת שמשיות ביתיות ומאולתרות או אוהל טלאי שמיכות מצל, שולחנות מתקפלים עמוסי אוכל ורדיו בעל רמקולים מרעישים מוציא לחלל החוף קולות מוסיקה ערבית ושירת זמרים. וילדים רצים בין המשפחה לגלי הים. נשים בלבוש מוסלמי עוטף כל, נכנסות למים ונרטבות בשמחה עם פעוטות וגברים במכנסים קצרים וחלק גוף עליון חשוף ושזוף . הקו החד בין האור לבין הצל הזכיר לי ציורים אימפרסיוניסטים מסוף המאה התשע עשרה.

אני אוהב את הפשטות שלהם, אמר. הם יודעים לצאת ולהיות יחד.

לגעת במים, זה כמו לגעת בחופש, אמרתי לו תוך שאני עוקבת במבטי אחר נערה מוסלמית עטופה בצ"אדור שנכנסה למים ונפלה על פניה לקול מצהלות אחיה הקטנים.

נכנסנו לגבולות נמל הדייגים. שעת צהרים וראינו את עבודת הטיפוח והטיפול סביב הסירות שחזרו עם בוקר מהדייג . כך, לפחות חשבתי לפי הדרך בה הם גוללים את הרשתות. מתי עונת הדייג בים השחור? שאלתי, הרי זה ים סגור לעצמו.

אם לא נשים לב למנועים בירכתי הסירות, אמרתי ליצחק, מן הסתם זה אותו נמל, כמה מאות שנים. עם עבר גדול וללא שינוי גדול.

 

היינו כל כך זרים על החוף ובין הדייגים ובכל זאת הרגשתי משהו מוכר רוחש לי מתחת לכל. יצאנו מהנמל הקטן והרוחש תנועה ועלינו אל עבר המגדלור, שם, מתחתיו היו שני שולחנות וכסאות ופניהם אל הים. מאז יצאנו מהמכונית, חיכיתי לרגע שיאחז במותני, או בידי, ונלך כמו זוג מטיל. אבל, הוא כאילו הרגיש את כמיהתי ונמנע. לפעמים אחז במרפקי כמוביל ומונע נפילה אל החול המחוספס, אל סלע כורכר נסתר. ישבנו מוגבהים מעט על גבעה המשקיפה אל הנמל הקטן לרגלי המגדלור ליד שולחן פלסטיק קטן ושני כסאות. אישה יצאה אלינו מתוך הבית הסמוך ופנתה אלינו בשאלה. יצחק ענה לה בתורכית וכעבור כמה דקות חזרה אוחזת בידה העטופה מטלית מטבח משובצת בידית קנקן נחושת וכוסות תה שקופות ודקות. בתנועה מנוסה היא מזגה ביד מגביהה את הקנקן והחל מופע ראווה של הנוזל המוזהב והחם אל תוך כוסות הזכוכית על רקע הכחול הרך של צוהרי יום על הים וריח דק של עלי תה התפזר סביב. התה היה מרוכז חם וחזק ולמרות חום היום שבריזה קלה מהים הפיגה אותו לעיתים, קיבלתי את חום המשקה כמובן מאליו. שום משקה תוסס וקר לא היה טוב לי מאותו תה ביתי חם מול הים השחור. הים של הורי . 

ישבנו בשתיקה מול הים , משהו התכנס בי פנימה למרות שהיתי ערוכה להקשבה.

עשיתי הפסקה קלה ברישום ובכתיבה, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ועוד לא באו אורחים למסעדה, היתי לבדי עם שולחן נוסף של אוכלים שלא נראו לי כאורחים. התבוננתי בשלושה דייגים חשופי גו , שצבע עורם השחום נראה כמו לבוש.

השמש כבר לא יכולה לצרוב את מה שנצרב עד עצמו. עוד מעט השמש תעלה למלוא היום. הם היו עסוקים בקיפול רשתות והצעיר שביניהם שנראה לי עדיין נער היה עסוק בקיפול חכה ארוכה וגמישה ושפך מתוך דלי דגי ים מפרפרים אל תוך קערה כחולה. הוצאתי מהתיק את המצלמה שלי, , פתחתי את החלון וצילמתי.

אלה מהמשפחה שלי, אמר לידי המלצר שראה אותי מתבוננת ומצלמת את מעשי הדייגים. זה האיש הגדול עם המכנסיים האדום, זה אח שלי והשני, עם המכנסיים הכחול זה הבעל של אחותי והבחור הצעיר זה הבן של אחותי.

וכל לילה הם יוצאים לדוג? שאלתי.

לא, לא כל לילה. יש ימים בחורף של סערות שחבל על הזמן, ואי אפשר, מסוכן לצאת אל הים. כשקר בחורף הדגים לא באים, הם הולכים לחפש מים חמים.

ואתה יוצא לדיג? שאלתי.

אני היתי מאד אוהב לצאת לדיג , אבל, עכשיו כבר פחות. במיוחד היתי אוהב לצאת לדוג כשהירח מלא , אז הכי טוב לדוג, גם יפה וגם חוזרים עם רשת מלאה.

למה, צחקתי, כי הדגים יוצאים מהמים לראות את אור הירח?

לא, לא, צחק איתי. אומרים שהירח כשהוא מלא מושך אליו את הים וזה עושה את הגאות , הים אז עצבני ותמיד ליד החוף, בכניסה לנמל הישן של יפו יש מערבולות. זה קשה להיכנס ולצאת, אבל, אז הכי יפה הדגים הקטנים יוצאים מהמחבואים שלהם, החול הופך את הבתים שלהם בקרקעית של הים ואז הכי הרבה דגים גדולים תופסים. יש תמונה של האח שלי במסעדה של בני בנמל של יפו עם דג לוקוס ככה גדול , הדגים לי בשתי ידיו, תפס אותו בלילה של ירח מלא אחרי החגים בשנה שעברה. כשאני היתי ילד אבא שלי היה מעיר אותי בלילה של ירח והייתי יוצא בסירה עם האחים שלו לדוג ואני ישבתי בחרטום עם חכה והיתי מסתכל על שביל הכסף במים לשם הדגים הקטנים באים וקופצים והגדולים באים אחריהם לאכול אותם. 

"מחמוד" מישהו קרא למלצר מעומק המסעדה והוא אמר, סליחה והלך.

ואני שתיתי מהקפה שכבר התקרר וטעמו פג.

*

התחלנו את הדרך חזרה מהחוף לעבר האגם שיצחק רצה שננוח לידו, ומשם נמשיך חזרה לעיר עם מנוחה ליד גשר סינאן, כך אמר.

סינאן? אמרתי, זה לא שמו של האדריכל התורכי הגדול?

כן, זה האדריכל של סולימאן המפואר, האדריכל שבנה את מסגד סולימאניה ואת גשר סינאן שמחבר בין שתי יבשות.

באיזו מאה מדובר?

במאה השש עשרה.

כלומר תקופת הרנסאנס באירופה, הוספתי.

כן תוכלי להבחין בקשתות הרנסאנס הכמו איטלקיות.

אז בוא נלך לשם, אמרתי לו.

המשכנו בנסיעה, כשיצחק ממוקד בדרך ומחפש את הדרך אל האגם שזכר בדרך באחד מטיוליו. ככל שחיפש יותר, הרגשתי שהוא טועה בדרכים עוקפות וחלופיות העוברות בין כפרים , עד כי נבוך. פעמיים עצרנו לצורך תצפית על הנוף. באחד הכפרים שהיה סגור ומעולף ומהחום, בתים פזורים על הגבעות כמו גרגרי שומשום ללא תוכנית אב. יצחק עצר ליד מבנה בית ספר דל שסביבו חצר עפר חשופה ועץ חרוב ענק מצל. ליד דלת הכניסה לבית הספר שאולי יכול להכיל ארבע כתות, מוצב פסלו של אתא תורכ מברונזה . גא ומביט קדימה אל העתיד על השפם שלו ישבה ציפור ומסביב לא נראתה נפש חיה סביב. אפילו כלבי כפר לא נבחו. טרסות מטופחות וגדרות ועצי חרוב נטועים לא בשדרות ולא בשורות וביניהם בתים דלים למראית, נעוצים בקרקע ונמוכים ומנמיכים אליה, כבר כמה דורות..