הבלוגייה. הוראות שימוש

דרוש קוד אתי

בלימודי הפילוסופיה למדנו שחופש הביטוי אינו חופש ההשתלחות באחר. לכל ערך בחברה מתוקנת יש גבול. וחופש הביטוי – על אף שהוא מן הנעלים והחשובים בערכיה של חברה – אינו יוצא דופן. יש למדוד אותו מול כבוד האדם ולאזן בין השניים. מה בין זכות הבלוגר לטבעו? מה בין עיון ביצירה לעוינות ליוצר? אנסה לסדר את מחשבותיי.  

הבלוגייה מאפשרת דיון בין חבריה ומאפשרת ל"ניצבים חיצוניים" להציץ, להתרשם, ואם יחפצו בכך – להצטרף. הקשר בין הבלוגרים הוא טוב וטבעי (וליתר דיוק: אמור להיות כזה), שכן הזיקה הזו מתרחשת בהתאמה ובהרמוניה עם רצון הבלוגרים. "טוב וטבעי" אין פירושו מחוייבות לעשות נעים זה לזה או העדר ביקורת. הרי הביקורת עצמה טובה וטבעית, ובלבד שהיא מתוחמת בגבולותיו של חופש הביטוי.  מה הכוונה? ההצטרפות לבלוגייה כמוה כקבלת "חוזה חברתי" (אם תרצו: חוזה בלוגרי). חוזה כזה מאפשר קשר בין יצירה ליוצר, בין יצירה ליצירה ובין יוצר ליוצר. קשר כזה, אם הוא מושתת על קוד אתי (אסביר בהמשך), מַקְנֶה לבלוגייה יציבות וחסינות מפגיעה. הבלוגייה אינה אלא שותפות ומחויבות הדדית, הצומחות מחופש ביטוי בגבולות קוד אתי. למה יש צורך בממד מוסרי? שנאמר: "רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו', ה'). ובדיוק לצורך כך נזקקה החברה האנושית להסדרה חוקית וחוקתית של היחסים בין הפרטים כדי למנוע פגיעה בנפש וברכוש, או – למצער – לצמצם פגיעה שכזו. הבלוגייה אינה שונה מכל התאגדות אנושית מחוץ לכתלי הוירטואליה. במה היא כן שונה? הבלוגייה הזו אינה אוסף מקרי של טוקבקיסטים מהזן המצוי באתרי האינטרנט השונים, אלה המשתלחים בהנאה ונעלמים כלעומת שבאו בהותירם טעם רע ובלי שם. באתרים כאלה אין מטרה משותפת לחברי הבלוגייה, אין רציפות, אין מחוייבות, אבל יש פגיעה. יש פוגענות. לעתים זו המטרה. וכאן,  בבלוגייה הזו, יש מטרה משותפת, יש מסירות (לפחות מצד חלק מהבלוגרים), יש המשכיות ויש פגיעוּת.  

הבלוגייה הזו טבעית ליוצרים מפאת הצורך לחלוק רעיונות בין יוצרים והוגים במסגרת שוק חופשי של דעות. אך הבלוגייה הזו גם מלאכותית משום שהתקנון שבה, הסדרת פעילותה ואופי פעילותה מוכתבים בידי בני אדם – הבלוגרים. עקרונות כאלה מתפתחים עם הזמן, אך הם אינם תוצר של ניסוי וטעייה, משום שידוע לנו שבני אדם מסוגלים לתוקפנות מחד גיסא כמו שהם פגיעים מאידך גיסא. וכאן עולה הצורך בהסדרה שתמזער מתקפוֹת ותצמצם פגיעוּת. זו תכלית הקוד האתי.  וגם הקוד עצמו – אם יושתת כזה – כמו חוקי הבלוגייה ותקנונה פגיעים הם, ולכן יש להגן גם עליהם מפני התקפות בלתי אחראיות ומפני ביקורת משולחת רסן.

הקוד האתי אינו אלא הפעלת שיקול דעת בטרם מתן תגובה או מענה. לפני שאתם מקישים על "הגיבו", תעצרו למספר שניות וחשבו: האם תגובה מעין זו היתה מתקבלת בברכה אצלי בבלוג? האם יש סיכוי – ולו קל שבקלים – שתגובה זו תתפרש כתוקפנות וכעלבון לשם העלבון? אם-כן, עדנו את תגובתכם. לא, אל תוותרו על הביקורת. וותרו על היסוד התוקפני שבה. הרי ניתן לומר "אני לא מתחבר/ת לדבריך" או "אני לא בטוח/ה שירדתי לסוף דעתך ולמהלך שהובלת ביצירה" מאשר לכתוב "את/ה כותב/ת רע" או "זו יצירה שמקומה בבור שופכין".  שיקול הדעת שלכם יעלה על נס תרבות דיון שלא תחריב את האווירה, שלא תהפוך עיון לעוינות. הזכות של הבלוגר לכבוד היא הצורך של הבלוגייה עצמה. אם תמצאו את האיזון הנכון בין הזכות לבין הצורך, נצליח.

למה יש צורך באיזון כזה? ראשית, מפני שכולם שווים בבלוגייה. אין עליונים ונחותים, מכפיפים וכפופים. המגרש שייך לכל מי שמקבל עליו את כללי המשחק. שנית, הרצון שלנו להביע ולשמוע דעה. הבלוגייה מעניקה לנו כח לצורך ייצוג ולא לצורך הכח עצמו. אבל גם דעה אינה מנותקת מרגש. וזה מוביל לסיבה השלישית – הרגש. אין המגיבים חייבים להסכים עם תוכן הפוסט או הבלוג, אך עליהם לקחת בחשבון את  רגשותיו של הבלוגר, את הזמן שהשקיע ביצירה ו…את הלך הרוח בבלוגייה כולה. למגיב הבודד תִּתַכֵנה השלכות על האווירה בבלוגייה כולה, ולכן יש ממד של אחריות להשתתפותו של המגיב הבודד.

בקיצור, דעת קהל היא יסוד מיסודותיה של בלוגייה חיה ונושמת, אבל דעת קהל תוקפנית נמנית על מהרסיה של בלוגייה. לא על בוניה. התחשבו בהשפעה של תגובותיכם על היחיד ועל הכלל. ביקורת, מחלוקת ודיון הם טובים וטבעיים, ובלבד שיושתתו על עידון, כבוד, איזון.