דרוש קוד אתי
בלימודי הפילוסופיה למדנו שחופש הביטוי אינו חופש ההשתלחות באחר. לכל ערך בחברה מתוקנת יש גבול. וחופש הביטוי – על אף שהוא מן הנעלים והחשובים בערכיה של חברה – אינו יוצא דופן. יש למדוד אותו מול כבוד האדם ולאזן בין השניים. מה בין זכות הבלוגר לטבעו? מה בין עיון ביצירה לעוינות ליוצר? אנסה לסדר את מחשבותיי.
הבלוגייה מאפשרת דיון בין חבריה ומאפשרת ל"ניצבים חיצוניים" להציץ, להתרשם, ואם יחפצו בכך – להצטרף. הקשר בין הבלוגרים הוא טוב וטבעי (וליתר דיוק: אמור להיות כזה), שכן הזיקה הזו מתרחשת בהתאמה ובהרמוניה עם רצון הבלוגרים. "טוב וטבעי" אין פירושו מחוייבות לעשות נעים זה לזה או העדר ביקורת. הרי הביקורת עצמה טובה וטבעית, ובלבד שהיא מתוחמת בגבולותיו של חופש הביטוי. מה הכוונה? ההצטרפות לבלוגייה כמוה כקבלת "חוזה חברתי" (אם תרצו: חוזה בלוגרי). חוזה כזה מאפשר קשר בין יצירה ליוצר, בין יצירה ליצירה ובין יוצר ליוצר. קשר כזה, אם הוא מושתת על קוד אתי (אסביר בהמשך), מַקְנֶה לבלוגייה יציבות וחסינות מפגיעה. הבלוגייה אינה אלא שותפות ומחויבות הדדית, הצומחות מחופש ביטוי בגבולות קוד אתי. למה יש צורך בממד מוסרי? שנאמר: "רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו', ה'). ובדיוק לצורך כך נזקקה החברה האנושית להסדרה חוקית וחוקתית של היחסים בין הפרטים כדי למנוע פגיעה בנפש וברכוש, או – למצער – לצמצם פגיעה שכזו. הבלוגייה אינה שונה מכל התאגדות אנושית מחוץ לכתלי הוירטואליה. במה היא כן שונה? הבלוגייה הזו אינה אוסף מקרי של טוקבקיסטים מהזן המצוי באתרי האינטרנט השונים, אלה המשתלחים בהנאה ונעלמים כלעומת שבאו בהותירם טעם רע ובלי שם. באתרים כאלה אין מטרה משותפת לחברי הבלוגייה, אין רציפות, אין מחוייבות, אבל יש פגיעה. יש פוגענות. לעתים זו המטרה. וכאן, בבלוגייה הזו, יש מטרה משותפת, יש מסירות (לפחות מצד חלק מהבלוגרים), יש המשכיות ויש פגיעוּת.
הבלוגייה הזו טבעית ליוצרים מפאת הצורך לחלוק רעיונות בין יוצרים והוגים במסגרת שוק חופשי של דעות. אך הבלוגייה הזו גם מלאכותית משום שהתקנון שבה, הסדרת פעילותה ואופי פעילותה מוכתבים בידי בני אדם – הבלוגרים. עקרונות כאלה מתפתחים עם הזמן, אך הם אינם תוצר של ניסוי וטעייה, משום שידוע לנו שבני אדם מסוגלים לתוקפנות מחד גיסא כמו שהם פגיעים מאידך גיסא. וכאן עולה הצורך בהסדרה שתמזער מתקפוֹת ותצמצם פגיעוּת. זו תכלית הקוד האתי. וגם הקוד עצמו – אם יושתת כזה – כמו חוקי הבלוגייה ותקנונה פגיעים הם, ולכן יש להגן גם עליהם מפני התקפות בלתי אחראיות ומפני ביקורת משולחת רסן.
הקוד האתי אינו אלא הפעלת שיקול דעת בטרם מתן תגובה או מענה. לפני שאתם מקישים על "הגיבו", תעצרו למספר שניות וחשבו: האם תגובה מעין זו היתה מתקבלת בברכה אצלי בבלוג? האם יש סיכוי – ולו קל שבקלים – שתגובה זו תתפרש כתוקפנות וכעלבון לשם העלבון? אם-כן, עדנו את תגובתכם. לא, אל תוותרו על הביקורת. וותרו על היסוד התוקפני שבה. הרי ניתן לומר "אני לא מתחבר/ת לדבריך" או "אני לא בטוח/ה שירדתי לסוף דעתך ולמהלך שהובלת ביצירה" מאשר לכתוב "את/ה כותב/ת רע" או "זו יצירה שמקומה בבור שופכין". שיקול הדעת שלכם יעלה על נס תרבות דיון שלא תחריב את האווירה, שלא תהפוך עיון לעוינות. הזכות של הבלוגר לכבוד היא הצורך של הבלוגייה עצמה. אם תמצאו את האיזון הנכון בין הזכות לבין הצורך, נצליח.
למה יש צורך באיזון כזה? ראשית, מפני שכולם שווים בבלוגייה. אין עליונים ונחותים, מכפיפים וכפופים. המגרש שייך לכל מי שמקבל עליו את כללי המשחק. שנית, הרצון שלנו להביע ולשמוע דעה. הבלוגייה מעניקה לנו כח לצורך ייצוג ולא לצורך הכח עצמו. אבל גם דעה אינה מנותקת מרגש. וזה מוביל לסיבה השלישית – הרגש. אין המגיבים חייבים להסכים עם תוכן הפוסט או הבלוג, אך עליהם לקחת בחשבון את רגשותיו של הבלוגר, את הזמן שהשקיע ביצירה ו…את הלך הרוח בבלוגייה כולה. למגיב הבודד תִּתַכֵנה השלכות על האווירה בבלוגייה כולה, ולכן יש ממד של אחריות להשתתפותו של המגיב הבודד.
בקיצור, דעת קהל היא יסוד מיסודותיה של בלוגייה חיה ונושמת, אבל דעת קהל תוקפנית נמנית על מהרסיה של בלוגייה. לא על בוניה. התחשבו בהשפעה של תגובותיכם על היחיד ועל הכלל. ביקורת, מחלוקת ודיון הם טובים וטבעיים, ובלבד שיושתתו על עידון, כבוד, איזון.
ומ אם כתב אדם תגובה בדם ליבו, מתוך החוויות הכי אינטימיות וקשות שלו, מתוך אמונה תמימה שהוא מגלה הבנה לכותבת,והיא נמחקה בטענה (אולי טענה נכונה, היא נמחקה ועכשיו לא נוכל לשפוט בעצמנו) שזו התנשאות יכנעית וצדקנית?
ומה אם כתב אדם בדם ליבו פוסט, ומישהו השיח לפי תומו והכותב נפגע מאוד?
אנחנו לא רואים אחד את השני. איננו מכירים את הרגישויות. קל מאוד גם בתמימות אמיתית להגיע להלבנת פנים.
הלבנת פנים כמוהה כשפיכות דמים וכעבודה זרה. מאחר ואין לי אפשרות לדעת האם דברי הם הלבנת פנים, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
והנה מה שכתבתי אצל יודית (ולא זכה שם לתגובה ממנה ) – נדמה לי שכשבאים לתת ביקורת לאדם שכתב, צילם, צייר וכו" וכו" דרושה מידה של עדינות וגישוש. הרי דברים מעין אלה עלולים להיות בדמו של אותו אחד שמכסחים אותו. דרושה עדינות. הבוטות, החד משמעיות והגסות לא משיגות כלום חוץ מכאב וסגירות במקרה הטוב, והרס במקרה הרע.
וסיפור קטן – ב95" יצא לי לעבוד בתור עוזרת במאי של חנוך לוין זצ"ל. אחת בקשות שלו בראיון לתפקיד הנחשק היתה שאני לא אהסס לומר את דעתי גם אם היא מנוגדת לחלוטין לדעתו. אמרתי לו שבדרך כלל זו בעיה בשבילי לא להגיד את דעתי, ובאמת התקבלתי לעבודה איתו (ואפילו כתבתי משפט במחזה!). היה כלל ברור – אפשר להגיד. אבל יש דרך. תמיד בשאלה, תמיד בעדינות. תמיד לברר לפני, גם עם השחקנים של ההצגה, אם זה מתאים.
הבעיה היא לא לסתום דעות. הבעיה היא איך אומרים. כשזה נעשה בגסות, כלפי אנשים רגישים, תקבלי רק גן נעול חזרה. זה הכל.
לכתוב "בנאלי" כתגובה לשיר זו תגובה סותמת. תגובה שלא מאפשרת שום סוג של דיאלוג. לכתוב – "מצידי אפשר לשרוף את התמונות" שיוסי הביא לבלוג שלו, זו תגובה גרועה מסותמת. זו תגובה שוללת. אלימה.
מה התועלת בהטחה הזו, חוץ מסאדו מאזו?
ראיתי רק עכשיו, משום מה, גם את ההודעה של משה, וכבר עניתי לך שם.
מצטערת אולי באג.
ולגבי האתיקה, הגבולות לא ברורים לחלוטין, וזו הבעיה בעצם. מה שמעליב אותי לא יעליב אחר, וההיפך, אנחנו מדברים על הגבולות העדינים. על קללות וכו" כולנו מסכימים.
שחר מריו, לא יכולת לנסח זאת טוב יותר. מרסי בוקו בוקו.
חתמתי, שחר.
אמן ואמן
גם אני.
אתה כותב באהבה, וזה עושה לי טוב לקרא את השקפותיך.
אהבה זן מנצח.
להתראות טובה
שחר, יפה שחשבת על העניין לעומקו האתי וחלקת איתנו. אני כמובן מסכים אתך.
היו פה דיונים רבים בנושא זה, אפילו בזמן הקצר שאני כאן. רונן הציע קוד לאופן ההדיינות ב"ביקורת הביקורת"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=120&itemID=3729#post3729
ואני העליתי כאן לשירות כולם את אופן ההידיינות תוך בירור ובדיקה ואת הרציו לזה ב"משוב ועריכה – איך אוכלים מלפפון?"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182#res34133
אבל אתה צודק שמעבר לכל שיטה, ישנו הקוד האתי הדרוש לנו לכל עת ובכל אינטרקציה אנושית (אפילו עם עצמנו). עניין לא קטן, ולא ארחיב פה את דעתי, אבל בוודאי שהצבעת ודנת בכיוון הנכון לדעתי. תודה.
cheap priligy However, fatigue has been reported with the use of Tamoxifeno Cinfa and caution should be observed when driving or using machinery while such symptoms persist