מגילת אסתר: קריאה פמיניסטית בטקסט סקסיסטי

 מקרא מגילה

בפתח מגילת אסתר מוסבר שהמלך אחשוורוש ערך משתה המוני. "ויהי בימי אחשוורוש…עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים…והשתייה כדת…כי כן יסד המלך…לעשות כרצון איש ואיש". במילים אחרות: על-פי צו המלך כל אחד ישתה לפי רצונו.

אבל מדוע נכתב "כרצון איש ואיש", ולא: כרצון איש ואישה?

במחשבה ראשונה נדמה שהתשובה נעוצה בטרמינולוגיה הרווחת, שהרי זו צורת ביטוי. כך נהוג היה לומר. אבל בהמשך, מסתבר, מופיע גם הביטוי "איש ואישה". בפרק ד' בפסוק י"א נכתב: "כל עבדי המלך ועַם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך, אל החצר הפנימית, אשר לא ייקרא – אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב, וחיה…"

משמע: מבחינה טרמינולוגית ניתן היה לומר "כל איש ואישה". אז מדוע לא נכתב כך גם במובאה הראשונה (פסוק ח')? משום שהמובאה הראשונה מתייחסת למונח רצון.  

וממתי יש לאישה רצון? הפמיניזם – שחרת על דגלו העצמת נשים, שחרור האישה וכח חברתי ופוליטי לאישה – בא לעולם במאה ה – 19 (יש הטוענים שכבר במאה ה – 18). מגילת אסתר, לעומת זאת, מתעדת אירועים, שהתרחשו בשנות מלכותו של חשירש הראשון (כסרכסס בלשון יוון), הלא הוא אחשוורוש, שמלך בין השנים 485 ל – 465 לפני הספירה. בימים ההם לא היה מקובל לחשוב שלאישה רצון משל עצמה. לאישה יש תפקיד, יש מטלה, יש משימה. הן בעיקר מוזכרות בזכות יפי מראן. אבל רצון? לא יעלה על הדעת.

אבל בעצם כן יעלה על הדעת. ניצנים של רעיון שחרור האישה מצויים במגילת אסתר בשפע.

הרי גם ושתי וגם אסתר ממאנות להישמע לקול הממסד הגברי. על ושתי נאמר שגם היא ערכה משתה. משתה לנשים. פסוק ט': "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשוורוש". בל נטעה: "בית המלכות אשר למלך אחשוורוש". כלומר: רכושה שייך למלך. קניין אינו זכות שמוקנית לנשים (או לעניים או לעבדים וכל שאר החוליות החלשות בחברה). ובכלל, האישה עצמה היא קניין. אבל כאשר המלך אומר (כלומר: מצווה. לא מזמין ולא מבקש) "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפייה כי טובת מראה היא", ושתי ממאנת. פקודת המלך מעידה על מעמד האישה. תהיי יפה, ותשתקי. ושתי נקראת לדגל כדי להראות שטובת מראה היא. הַחְפָּצָה היא אמנם הגדרה מודרנית, אך מהלכה עתיק יומין, מסתבר. אולם ושתי, כאמור, ממאנת לבוא. הפלא ופלא. יש לה רצון משל עצמה. יועצי המלך נחרדים, ומייעצים למלך להדיחה. הנימוק: "כי ייצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן". מסתבר שעלה חשש פן תשפיע ושתי על נשי הממלכה באשר הן. מכאן שהמחשבה על עוצמה נשית ורצון נשי לא היתה זרה. הרעיון הזה מצא גם מצא אחיזה בשיח הציבורי. מצא אחיזה, אך לא מצא חן. לא בעיני הממסד ההגמוני (הגברי, כמובן).    

ואסתר? היא אינה שונה מוושתי. גם היא כלי שרת בידי גבר. בידי מרדכי. וגם אסתר (הלא היא הדסה) מרהיבה עוז ומסרבת להישמע בקול מרדכי. כשזה האחרון מצווה עליה (כך נכתב: מצווה. לא מבקש ולא מציע) להתייצב בפני המלך למען תסיר את רוע גזירת המן מעל העם היהודי, אסתר משיבה בפסוק, שציטטתי לעיל: "כל עבדי המלך ועַם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא  אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב, וחיה…". זה הנימוק לסירובה לעשות כן. אסתר מבינה שעלייתה במדרג המעמדי מקנה לה כח, שלא היה בידיה בעבר. לכן הפועל צ.ו.ה. מיוחס גם לה. היא מצווה על סריסיה, למשל. והיא גם מעזה להמרות את פי מרדכי, האומֶן שלה. מרדכי נאלץ להפציר בה (לא לצוות עליה) לעשות כדבריו, אבל הפעם הוא מגייס לעזרתו נימוק דתי וסנקציה אלוהית (אם כי אלוהים עצמו אינו מוזכר במגילה במפורש, וגם זה חידוש).

בסופו של דבר "הסדר" שב על כנו. רצונן של הנשים מטואטא, צייתנותן מתחדשת; והנשים, שהעזו להביע רצונן, דוכאו. אבל הרעיון של שחרור האישה והעצמתה נזרע כבר אז. מבחינה זו מגילת אסתר אינה מאורע יחיד במינו. המחזאי אריסטופאנס כתב בסמיכות זמנים את המחזה ליזיסטרטה, אשר גולל את תכניתה של האישה האתונאית לשים קץ למלחמת ספרטה-אתונה. ליזיסטרטה קראה לנשי "כל העולם": התאחדנה. תחת הנהגתה הובילה מהלך של שלילת יחסי מין מהגברים עד אשר ייאותו לשים קץ למלחמה. גם ליזיסטרטה, גם ושתי וגם אסתר הן דוגמאות שונות לעקרון דומה. הן אמנם מודעות לכך שכוחן טמון לא מעט במיניותן וביפי מראן – ועל-כן הפמיניזם הרדיקלי ישלול מכל וכל את היותן פמיניסטיות. אך אין לבחון את מעשיהן במושגי העידן המודרני. בראי התקופה שלהן ובצוק העתים מדובר בניסיון נשי להעצים את כוחן, להשיג את מטרתן, להביע את דעתן ולשפר את מעמדן בעולם של גברים. ואם זה לא פמיניזם, מהו פמיניזם?