הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית

      יום שישי בבוקר הלכתי עם בתי לכותל במטרה לתת תמיכה ל"נשות הכותל". הגענו באיחור אופייני (ברוך ה', יתברר אחר כך). כשירדנו במדרגות וראיינו במבט ראשון את הרחבה, נעצרה לנו הנשימה. כמה אנשים! החזקנו ידיים וניסינו לעשות את דרכנו בין תלמידות בייס יעקוב. לא הצלחנו. הצלחנו לאתר פחות או יותר את המקום בו עמדו נשות הכותל אבל לא ...

סוף סוף פסלתי את דרכי אל הדקה הדרושה על-מנת לאחל מזל טוב לחברה שאחרי לידה רביעית. "איך את מרגישה?" שאלתי והיא ענתה, "אני בסדר בסה"כ, מאד עייפה אבל גם נהנית מהרגע הזה, למרות כל הבלגן והטירוף." זהו, המקסימום שניתן לבקש. שיהיו רק שמחות.

  אני חייבת לומר, נורא כיף לי כשהילדים בבית. ותאמינו לי שזה לא שאני אמא כזאת פעילה ושאני עושה איתם כל מיני פרויקטים מגניבים וכו'. ממש לא. אני בכלל עובדת על פרינציפ אחר (כנראה, ירושה מאמי). הפרינציפ הוא שאני כאן אם וכאשר הם צריכים אותי. אני משתדלת, אם כן, להיות בבית כל עוד הם בבית, להיות כאן לשלוח אותם לביה"ס ...

    אבא שלי היה מאמין אדוק בכוחות השכל האנושי – the mind – ובכלל זה התעניין מאד בטלפתיה. אני זוכרת כשאר סיפר לנו בהתרגשות שאפילו נאס"ה עושה ניסויים עם התופעה, כדי לראות אם אפשר לתקשר כך עם אסטרונאוטים. אם כן, לאחרונה הזדמנה לי הזדמנות מעולה לבדיקת סופית של השאלה האם הטלפתיה עובדת? זה קרה כאשר הוזמנו, אני ובעלי, יחד ...

  כתב-העת שאמור לפרסם את סיפור אימי ביקש ממני לשלוח ביו קצר ותמונה. אני מתקשה לדחוס את חייה אל תוך כמה שורות מודפסות. בסוף אני מדגישה את ההיבטים שעשויים להרשים, למשל, היותה האשה הראשונה במדינה להרוויח תואר בתכנון עירוני. ברור כי עליה לא עשה ההישג רושם. הרי רק גילינו את הדבר כמעט באקראי חדשים רבים אחרי שהיא הלכה לעולמה. בין ...

  מאמר מעניין בעיתון היום מדבר על מקצוע האדריכלות כמועדון גברים (שבעים) ובפרט על ההאדרה שהוענקה לאדריכל רוברט ונטורי תוך כדי התעלמות מן השותפות המקצועית שלו עם אישתו דניז סקוט בראון.* אם כן, הנה כמה פרטים על הנושא שגיליתי לאחרונה כשביצעתי מחקר אל תוך העבר האדריכלי המשותף של הוריי זיכרונם לברכה: ראשית, קוריוז — דניס סקוט בראון עצמה היא בת ...

    היתרונות בללכת לים כהרגלנו מדי שנה ביום העצמאות, זאת אומרת, למרות בגידת מזג האוויר ומציאות היום הסגרירי הזה – לגמרי בלתי נתפס: * הילדים לא יכולים לצעוק עלינו מכאן ועד ההודעה חדשה – "היינו צריכים ללכת לים!" * הם לא חזרו כהרגלם צבועים בגוונים שונים של שמש, דבר שתמיד מכניס אותי ישר לדיכאון עמוק וארוך * ראינו משפחה ...

        פעם, לפני שנים רבות אינספור, נדרשה האחות שמעלי, שהיתה אז בכיתה י"א, לבצע "פרויקט שורשים". בתוך כך, היא פנתה אל הוריי כדי שיספרו את סיפורם. אבי, כך מספרת אחותי, ישב בחיבוק ידיים, לפחות עד הרגע האחרון (ועל כך אספר בפוסט בהמשך). אימי, לעומת זאת, שהיתה תלמידה חרוצה, ניגשה למשימה וישבה וכתבה וכתבה, בכתב יד שלמדה בבית ...

        אומרים לי כתבי, כתבי, זה יעזור לך לעבד את האבדה. הצחקתם אותי! לו הייתי סופרת ידועה למידת לילוש דברים שאינם מעצם הגדרתם יכל לצאת מזה לפחות חיבור יפה אבל מה לעשות. אינני כזאת. וסתם נוצרות שורות. מלים רזות.          

    רק דבר אחד אני מבקשת מכם, אל תתנו לי את המבט הזה מלא רחמים. זה לא נכון. אני לא מבקשת מכם, אני מפצירה בכם. אני דורשת מכם. ב-ב-ק-ש-ה. רק לא המבט הזה. אני יודעת שקשה לכם עם זה שלא הצלחתם למסור תנחומים בזמן אמת אבל מה אני אשמה בזה? חוץ מזה, עם כל הכבוד לתנחומים, והם באמת דבר ...