כתבתי ליעל ולשירלי שגם אני רוצה.

כתבה לי יעל חזרה נפתח לך מקום בשמחה.

ומאז יום ועוד יום ועוד לילה ועוד יום בהם מתאמצת להיות

מדויקת

מרגשת

מכשפת

מקובלת

מבקרת

מנוולת

מלבבת

מקרבת

מקורבת

משלהבת

משוררת

מסובכת

ופשוטה

 

קנאת סופרים תרבה חכמה,

עאלק !!

תרבה פחד.

 

ברוכים הנמצאים.

שום כלום

 

במיטה הלבנה, אחרי ההרדמה, בחדר עם שתי נשים נוספות ושלושה בעלים רחומים וזהירים שטופפים סביב מיטותינו בלחש, אני צוחקת בלי שליטה. חוזרת על אותו משפט שוב ושוב ושואלת "מאיפה מגיע הריח הזה של השום? מאיפה מגיע הריח הנהדר הזה של השום? הריח המסמא, המענג,  המרגש? שום בבית החולים. גילעד אוחז בידי ברוך ואומר בשלווה עליצה "את הוזה אהובתי. זו ההשפעה של ההרדמה. גם בפעמים הקודמות צחקקת ללא שליטה כשהתעוררת.. איך את מרגישה? להביא לך משהו?"

"שום אני רוצה. תביא לי שום".

הוא מביט עלי בעין מלוכסנת. חצי קריצה וחצי דאגה. אולי כל ההורמונים האלה שאנחנו תוקעים אל הורידים השקופים שלי בוקר וערב כבר חמש מאות עשרים ושלושה ימים באמת חרפנו אותי ? אולי עכשיו אני לא רק השמנה הנרגנת שמודדת את הזמן החולף לפי תאריכי הביוץ, השאיבה, ההחזרה והתשובה השלילית, אולי אני גם משתגעת? שום בבית החולים?

לא יכול להיות! לא יכול להיות. אני מריחה שום!!!  אני מריחה את הריח המתוק -חריף הזה. איך יכול להיות שאטעה. אין סיכוי בעולם שאטעה. שום. זה ריח הילדות הרומנית שלי.. מבעד לדוק ההרדמה אני שומעת את עצמי שרה בלחש "שם ריחו של שום הושט היד וגע בו…" וצוללת הביתה אל אבא ואמא…

 

אנחנו הולכים לשוק ביום רביעי אחר הצהריים כשאבא חוזר מהעבודה. אבא מחפש את השומים הירוקים. הוא אוסף גבעול אחד ועוד אחד ועוד אחד, צרור של ראשי שום סגולים מאוגדים בידיו הגדולות. הם יפים כל כך , בוהקים בשמש העומדת לשקוע. שקטים והדורים בהמולת השוק. "אבא, למה קוראים להם שומים ירוקים אם הם סגולים?" אני שואלת "ולמה יש להם גבעולים ארוכים כל כך?" והאם הם פרחים או שורשים? ולמה בכלל קוראים להם שום?" ואבא מחייך אלי בתוך הצעקות  של "רק היום בשתי לירות" וממשיך לנבור בידיו המיובלות מעבודת הבנין בערימת השומים הטריים. "בואי אנחנו ממהרים" הוא אומר לי וכשאנחנו צועדים הביתה ואני סופרת שני צעדים שלי על כל צעד גדול שלו הוא אומר פתאום  "כדי לדעת את כל התשובות, ענתי שלי חכמה, את יכולה לקרוא באנציקלופדיה "מכלל" שקנינו לך לפני חודש". אנחנו מגיעים הביתה ומתיישבים במרפסת.  אבא מניח את כל השומים במרכז הרצפה ואני  יושבת לידם ובוחרת את הגבעולים הארוכים יותר ומושיטה אליו. הוא אוסף אותם זה אל זה במאגדת ניחוחית וכורך גבעול בודד אחד סביב כולם כמו סרט מתנה. אח"כ הוא מרים את הצרור גבוה מעבר למעקה הברזל השחור של המרפסת  ותולה את צרור הפלאים על וו ארוך בינות לסורגים. אני לוקחת את הכרך של האנציקלופדיה שמתחיל ב"ראיה" ומסתיים ב"תשבץ" ומשחילה שתי רגליים דקות מבעד לסורגי המרפסת. אני יושבת וקוראת כמו שאבא החכם שלי הציע ומטלטלת את הרגליים קדימה ואחורה כשמעלי תלוי כתר השומים הסגול.

 

"ענתי הרגליים שלך רועדות. ההרדמה כנראה מתחילה להתפוגג." אני שומעת את גילעד בחדר ועוד כמה קולות של אחיות שבאות לבדוק את לחץ הדם. "אתה לא מריח שום?"  אני שואלת ושומעת אותו לוחש לאחיות "יש לה כבר חשקים של הריון" . "סימן טוב" אומרת האחות, ושואלת "קר לך? את רוצה עוד שמיכה?".  "לא, לא לא, חם לי ונעים לי ……"

אני יושבת במטבח הקטן של הבית שלנו ומשרטטת ביד בטוחה בית, שלושה ברושים ושני ילדים צוחקים בערפל האדים של החלון הקר . אימא לקחה אותי מבית הספר כמו בכל יום מאז כתה א' ישר אחרי העבודה שלה במפעל. אותי ואת אחי ואת שני הילדים של השכנים. תמיד את כולנו. כי אימא אוהבת ילדים ואנחנו גם צריכים עוד קצת כסף. גשם בחוץ. אחי והילדים האחרים רצים במעגלים בסלון הקטן מטפסים על הכורסאות הירוקות ואני, הגדולה, עם אימא במטבח. היא רוכנת אלי ואני פוגשת  את החיוך החם שלה נוגע בעיני ושואל: "אז מה ענתי? מה נכין עכשיו לשבת?"

"פריפטורה" אני אומרת. "פריפטורה". היא מחייכת ומושכת את סיר הלחץ העצום מהארון התחתון. על הכיריים המבהיקות היא שופתת את הסיר שמילאה במי ברז קרים. אל תוך האוקינוס הזה היא מטילה נתחים ענקיים של בשר בקר. אני עומדת על קצות האצבעות ומתבוננת פנימה אל הסיר מביטה בנתחי הבשר השוחים במים ואבקת מרק. אמא מוסיפה המון עשבים ירוקים שמשייטים על גלי הרתיחה במרחבי הסיר, ואיתם זורמות גם המילים שלה "את לא רוצה לשחק עם הילדים ענתי? אני יכולה להסתדר חמודה" אבל  אני רוצה להישאר עם אימא. אני מושיטה לה פפריקה ורסק עגבניות והיא מפזרת הכל בנדיבות אל תוך הסיר. אנחנו עומדות סמוכות זו לזו ואימא אומרת לי בקול הרגוע שלה: "ענתי את יודעת מה עכשיו, נכון?" ואני שולחת את היד אל הסלסלה הגבוהה במתקן הפלסטיק בן שלוש הקומות שעומד דחוק בין המקרר לתנור ושולפת משם כדור ריחני מרשרש בעטיפות אווריריות ולבנות. שום. אני דוחפת בזריזות שתי אצבעות בראש הפקעת. להפריד בין השיניים. 16 שיניים כמו בכל יום חמישי.

האצבעות הקטנות פוצעות את הקליפה הלבנה והשקופה. הריח משתחרר ישר אל הנחיריים. אני יושבת צפופה בין שולחן הפורמיקה הכתום והחלון המהביל. באלכסון, במרחק שני צעדים שמאלה אני רואה  את הגב השכון של אמא ורואה את תנועות הכתפיים הדשנות הנעות במעגלים עם סיבון הצלחות שנותרו בכיור מארוחת הבוקר. היא אף פעם לא מפסיקה לעבוד, אני חושבת, ושומעת את אימא שואלת: "אז מה ענתי, איזה חדשות יש לך מבית הספר?". "יש יום הורים היום, אמא את זוכרת? ". כן חמודה. איך אפשר לשכוח? טוב שהזמינו אותנו לשעה מוקדמת. ככה תוכלי להספיק לסוע לחיפה ולא תפספסי את החוג באוניברסיטה. בעצם זה גם לא היה נורא אם המורה היתה מזמינה אותנו מאוחר" היא מהרהרת בקול, "את הרי תלמידה כל כך טובה  והמורה תמיד אומרת שאת נהדרת בשתי שניות. איזה מזל יש לי שאת הבת שלי." אני מזדקפת בגאווה חסרת בושה. ממשיכה לקלוף שן שום נוספת. העטיפות האווריריות מרחפות מקצות אצבעותי ונערמות בצד שולחן הפורמייקה הכתום. אני מסדרת את השיניים התפוחות, הצהבהבות זוית אל זוית, קודקוד אל קודקוד ויוצרת פרח מלבלב מהן. אני משתדלת לקלף מן הקצה הרחב וללטף בעדינות את השנהב הריחני. להאריך את הרגע הזה של היחד. "יש כבר שש עשרה?", אימא שואלת, "אני צריכה לתבל את הפריפטורה". האדים מסיר הבשר נקווים על החלון. אני מושיטה לה את כל הגלדים שקילפתי בתשומת לב. היא אוספת אותם אל ידיה החמות והסדוקות מהברזלים שכפפה במשך כל הבוקר ליד המכונה אצל "שלוס". "תודה יפה שלי" היא אומרת, ומעבירה את חום ידה המחוספס על לחיי,  "בואי נלך לבחור בגדים מהארון."

את רוצה את הג'ינס או את המכנסיים עם הגומי? אני שומעת את גילעד שואל. "נראה לך שהבטן הענקית הזו תדחס לתוך ג'ינס?" אני שואלת ומעיפה מבט זועף בהר בטני. הוא מלטף באצבעותיו את הבטן התפוחה שלי, מושיט אלי את המכנסיים בעלי המותן המתרחבת ולוחש לי "הי אמא של הילדים הקטנים שלי ששוחים עכשיו בצלוחית המעבדה, זאת בטן זאת? בעוד תשעה חודשים תראי מה זו בטן אמיתית, כשטום וג'רי יריבו מי תופס מקום יותר טוב אצלך לקראת השיגור לעולם…." אני מצחקקת ורואה את דר קדמן מגיע לחדר.  בחצי חיוך הוא מסיט את הוילון  ומתישב בקצה המיטה שלי. אולי ריח השום נודף ממנו?????? אני חושבת ועדיין מצחקקת.

"אז מה דוקטור נפרדים לשלום?" אני שואלת. "את כבר רוצה להיפטר ממני? " הוא עונה בשאלה ואני מרגישה איך הצחקוק קופא בקצה שפתי. "לא הלך הפעם חמודה. לא הלך. הזקיקים הבשלים היו ריקים והמלאים היו צעירים מדי. חודש מנוחה חמודה וhere we come again . יש לי פרוטוקול מנצח בשבילך. אוטוטו את אימא."

הבל פיו החם הנושף על לחיי החיוורות רושף ופוגע. אני מרגישה איך הלחיים מאדימות. איך הלב שלי מאט באחת ומחסיר ארבע פעימות: שלי של גלעד ושל טום וג'רי ילדינו שימשיכו להתרוצץ בחודשים הבאים רק בטלויזיה ולא בבטן העקרה שלי.  אני רוצה לקום עכשיו, לברוח מפה להכות את הדוקטור הזה באגרופים. שקרן הרופא הזה. שקרן . מה הוא מבין בכלל. מה הוא יודע על להיות אמא ואבא וילדים ומשפחה. אני רוצה לצעוק. לרוץ. לשרוט. לבעוט. ולא יכולה לזוז.  ממוסטלת.  מבעד לערפילי אין האונים  אני שומעת את גילעד והדוקטור ממשיכים למלמל כמה דברים לא ברורים לי.

פתאום מוסט שוב הוילון . מהפתח מציצה אשה כבדה, כהה ועגולת פנים. היא מושיטה לי את ידה קצרת האצבעות ומקרבת אל פני חמישה גלדים ריחניים קשורים בשרוך אדום. "קחי חמודה. קחי שום למזל. קחי שיבואו הילדים במהרה ובשמחה. חמסה עלייך. שיהיה במזל."

אני מקיאה את קרביי  הריקים מן הצום ובוכה.