לאחרונה קיבלתי דחייה בקשר למלגה שמאד מאד רציתי לקבל. ניסיתי מה לא ניסיתי כדי להכין את עצמי אבל דבר לא עזר; כשהגיע המייל המוכר, עם כל ה"קיבלנו כ"כ הרבה הצעות מצוינות השנה…", התאכזבתי מאד. אחר-כך אמרתי לעצמי שאני חייבת לא לתת לדברים כאלה למשוך אותי למטה, שצריך לקחת "דחיות" ולרוץ אתם בכיוון ההפוך, כלומר, להתנגד לכוח המשיכה ולנצל את חופש הפעולה הטמון בהן, וכן את הדרישה המוגברת ביצירתיות.
תמיכה למאמצי שכנוע העצמי שלי קיבלתי ממקור לא צפוי: בשבת, בתי שיתפה אותי באכזבתה על כל שלא התקבלה לתפקיד מסוים. אני חשבתי לעצמי: וואלה, רק לפני חדשים היתה לנו שיחה דומה, כשהיא מאד רצתה להתקבל לתפקיד אחר ודווקא הצליחה בסוף. והנה היום כל זה נשכח, והיא שוב שקועה בעמידתה בפני עוד "ועדת קבלה".
ופתאום הבנתי שככה זה בחיים. שזה מרוץ בלתי סופי להתקבל למשהו ואחר כך, לעוד משהו, ואחר כך, לעוד משהו, וכן הלאה. ואם מסתכלים על זה כך, אז זה באמת לא כזה בשורה שלא התקבלת למשהו. מקסימום, זה מעכב אותך ואולי מתווה אותך למסלול אחר. זה כמו שאנחנו נמצאים במבוך ומגיעים למחסום וצריכים למצוא מסלול אחר על-מנת להגיע ליעד. ולפעמים גם היעד משתנה, וגם זה בסדר.
[בימים אלה, אני מעלה כאן רק פוסטים אחדים — הבלוג המלא נמצא כאן: https://droppingalign.home.blog/]