בשעה טובה, התחתנה אחיינית נוספת. בחיר לבה מעדות המזרח. לא הייתי שמה לב לכך לולא פנתה אליו אחת הדודות, כשהתיישבנו לחופה, בשאלה: "מאיזה עדה הכלה?" לא היה לי מושג מה לענות. לא יפה להגיד לה, מאמי, אין עדות אצל האשכנזים. רציתי לספר שאנחנו "אפרו-ישראלים" אבל בסוף אמרתי שהיא מהעדה הדרום אפריקאית. בהתחלה זה נתן לי סיפוק, להגיד "העדה הדרום אפריקאית", ...

הגעתי למסקנה שהדתיות שלי קשורה מאד לזהות שלי ובתקופה הנוכחית של חיי, אולי היא קשורה מכל לזהות שלי. אין זה אומר שאין בי אמביוולנטיות באשר לשאלת הזהות וההשתייכות (כביכול) לשבט שלי. כמו-כן, אינני יכולה לומר שאינני בועטת לפעמים, הן בזהות, הן בשבט. גם קשה לי מאד לומר שאני בכלל מרגישה שייכת לאותו שבט. לרוב אני לא. לפעמים אני ממש מתביישת ...

אני זוכרת את עצמי בסלון, מתבוננת בחזה של סבי הנרדם בכיסא המכוסה בעור של כבשה. פחדתי שהוא מת. במיוחד פחדתי ובה בעת חיוויתי רגשות אשמה ובכל זאת פחדתי שהוא ימות לפני הבת מצווה שלי ולא אקבל רדיו, המתנה המסורתית שלו לנו לכבוד היום. בסוף הוא מת כשהייתי בת שלוש-עשרה וגם ככה זה היה נורא.

בכל הסיפור הזה, הקטע הכי משעשע היה כשהתחקירנית שאלה אותי בת כמה אני. לא היה לי מושג איך לענות לה. הבעיה התחילה כמה ימים קודם כשיצא לי לומר לבעלי שאני בת ארבעים ושש והוא ענה לי מה פתאום, את רק בת ארבעים וחמש ועד שהגיע אותו טלפון לא ממש התיישבתי לעשות את החישוב. הבוקר שוב נאלמתי דום כשהעירו אותי הילדים ...