איזה ספר

"בתור ילדה, איזה ספר הכי עורר אצלך את הדמיון?" שאלה המרצה ומיד חשבתי לעצמי. פעם, לאחד מימי ההולדת המוקדמים, קיבלתי ספר מעשיות אודות בעלי חיים. בסיפור האחרון תוארה החברות בין קומץ חיות חמודות – שפנה, עכברה, ינשופה, ברבזה, כאלה. והיה והחיות הרו וילדו, כולן, חוץ מן הינשופה והיא היתה עצובה מאד, מאד. בהמשך, התאספו להן החיות האימהות והחליטו שכל אחת מהן תמסור לינשוף גור אחד מגוריה. הסיפור הסתיים בתמונה מחממת את הלב, של הקן ובו ישנים להם בנחת קבוצה קטנה של גורים שונים ומתוקים והינשופה מחבקת את כולם.

כשגדלתי ועליתי ושכחתי בכלל מהספר, מצאתי אותו במקרה במדף הילדים של אחת האחיות שלי והתיישבתי להקריא אותו לבני הקטן. אולם כשראיתי את עצמי בתור אמא, קוראת על אימהות שמסרו אחת אחת לאחר אחד מילדיהן, משתקפת בעיני בנה המתמלאות בזעזוע, הבנתי פתאום את הסיפור באופן אחר לגמרי ולא הצלחתי אפילו להגיע לעמוד האחרון. ספר, מסתבר, אינו מספר אותו סיפור לכל אדם וגם לא לאותו אדם ככל שהוא עובר ומשתנה ומתפתח לאורך חייו.

כעבור זמן, שאלה המרצה: "בתור אישה, איזה ספר הכי עורר אצלך את הדמיון?" ומיד חשבתי לעצמי. לאחרונה, טוב, זה לא כך לאחרונה, עברו כבר עשר שנים מאז. מאז שאמא שלי החזירה את נשמתה לבורא עולם, וכעבור כשנה, גם אבא, התחלתי לצלול לעבר שלהם. ניסיתי להבין מי היו האנשים האלה שחייתי איתם, שגידלו אותי, שהרו אותי. מטבע הדברים, משם לא קצרה הדרך לנסות להבין מי היו ההורים שלהם. וכן הלאה.

יש שהיו מתארים את מה שאני עושה בתור גינקולוגיה ויש שהיו מדברים על "היסטוריה משפחתית". בפועל, לא זה ולא זה מתארים עשייתי במדויק. הכי קרוב הגיעה בתי כשאמרה: אמא מחפשת ת'מטמון. המטמון, במקרה זה, הוא סיפור או תמונה, תפנית או ידיעה מפתיעה. המטרה הסופית? היא, כמובן, להעביר הלאה את פרטי האוצר שנאספו, את אבני החן, את הגחלים הבוערים, את הגילויים. ומתחת לכל אלה, התכרבל לו בשקט החלום – לכתוב ספר.

יום אחד, במהלך יום עבודה רגיל, כרוכה בשעות שוטטות באתרים לאחסון אנשים מתים, נתקלתי בכתבה על ספר בשם "האבודים," פרי עתו של מלומד יהודי אמריקאי בשם דניאל מנדלסון. כבר אז, מול המחשב, מצאתי גישה לכמה מן העמודים והתחוורו עיניי. איזו כתיבה יפה ומדויקת. מולה, ראיתי את חלום שלי לכתוב ספר קופא במקום, מצטמק ונעלם.

בהמשך, רכשתי את "האבודים" אולם במשך זמן רב, לא הייתי מסוגלת להרימו, לא רק מפאת ממדיו העבים. בגלל הקנאה. הקנאה עלתה על גדותיו כשסוף סוף פתחתי אותו וקראתי מיד על היחס שבין המחבר המוכשר לבין סבו החינני. קראתי בשקיקה על כל השאלות שנהג להפנות הנכד הסקרן אל סבו האהוב, על העבר שלו, על המשפחה. קראתי על התשובות שקיבל בחזרה. ואכלתי את עצמי. אני, שאת רוב הסבים לא זכיתי לההכיר, ואת אלה שהכרתי, לא השכלתי לתשאל, אכלתי את עצמי.

בסוף, התגברתי על תאוות ועל התיאבון והתיישבתי לקרוא את "האבודים". ואני לא אומרת שלא קנאתי תוך כדי הקריאה, קנאתי. אבל גם נהניתי. אפילו הצלחתי להזדהות עם המחבר בהברה ממה שחווה במהלך החיפושים שלו. אפילו צילמתי לי כמה ציטוטים לשימוש חוזר וסיפרתי לעצמי: "הנה, הוא ביטא את המחשבות שלי כל כך יפה. וואלה, חסך לי!" למרות הדברים האלה, גם לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, לא חזר אלי האומץ לנסות לכתוב אחד משלי. ביום מן הימים, אולי הוא עוד יימצא.

[נכתב במסגרת סדנת כתיבה של מרסל מוסרי, "נוצה וקסת" 5.10.21]