אהבה במבט שני

מאז פרוץ מגפת הקורונה, כולל חצי השנה המטלטלת האחרונה, מצאתי דרך מפתיעה להתמודד עם מציאות חיינו שהלכה והתעפרה: לימודי שואה. עתה, בתוך הסיוט המתמשך הזה, עם סיפורי הזוועות, מחד, ובן על מדים בדרום מאידך, מדובר באפיק בריחה מפחיד מדי. למרות זאת, באחד הימים, החלטתי להתחבר להרצאה המקוונת השבועית שניתנת מטעם יד ושם. הנושא היה בית ילדים בברלין שניהלה ביאטה ברגרן מתחילת שנות ה20. ברגר נתנה למעון את השם "אהבה", בהתאם להבנתה ש"הבסיס לחינוך ילדים צריך להיות אהבה." עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הבינה ברגרן כי עליה לנקוט בצעדים מידיים למען הילדים. היא רכשה אדמות בישראל להקמת המוסד מחדש וכעבור שנה, עלתה ארצה עם חלק מן הילדים. לאחר מכן, ברגרן המשיכה במאמציה להביא ארצה עוד ילדים אבל כמות הסרטיפיקטים שהוקצו לה לא הספיקה לכולם ואלו שנשארו, נרצחו על ידי הנאצים.

את הדקות האחרונות של ההרצאה, שמעתי דרך אוזנייה אחת בעודי עומדת עם המפגינות בעד שחרור החטופים בעזה, מול בית הנשיא. במקום הזה התקיימו ההפגנות השבועיות נגד "הרפורמה" וכמה מוזר היה לחזור אליו אחרי מה שמרגיש כמו שנים. מיד נקלעתי לשיחה שהתפתחה בין זוג צעיר שעמדו לידי לבין אישה מבוגרת יותר, פרופסור לשעבר לדבריה. "אנו שוקלים לעבור לברלין," אמר הזוג. "ברלין? עם כל האנטישמיות עכשיו?" אמרה הפרופסור והבחור הסביר ש"ההחלטה נפלה עם הקמת הממשלה הנוכחית, על נטיותיה הפשיסטיות." "ממשלות פשיסטיות קמות כבר לאורך אירופה," הגיעה התגובה, "קחו את איטליה, ספרד, זה בא עם האנטי-שמיות, חבילה אחת." רציתי להעיר שלא נראה כי הפרוגרסיבים-ליברלים מיודעמה בעדנו אבל היא המשיכה ושאלה את הבחור, "אגב, עשית צבא? מן הסתם, לא." "נכון," הוא ענה בחצי חיוך, "שתדעי לך כחצי העם כבר משתחרר על סעיף פסיכיאטרי. נו, טוב, כשתיגמר המלחמה, נחליט כבר מה לעשות."

קשה לתאר את הרגשות שעלו בי כהר געש באותו רגע. רציתי להגיד לו, רציתי לצעוק לו: "כלומר, אחרי שהבן שלי ובניהם של הורים אחרים יסיימו לסכן או חו"ח להקריב את חייהם כדי להגן על חייך, אז כבר תחליט מה לעשות." וזה לא שאני נגד הסעיף הפסיכיאטרי. טוב וחשוב שהוא קיים אבל ברור לכל שקיים הרבה מן הניצול של הפטור הזה, בידי סתם אנשים שלא בא להם בטוב לשרת בצבא, ושהזעם שפרץ לאחרונה נגד הנצלנות של החברה החרדית, מוטב היה לכוונו הרבה מעבר לקבוצת אוכלוסייה זו. אם כן, כמו תמיד, האמת מורכבת. אבל נראה שבתור חברה, אנו מעדיפים לפשט את הדברים ולכוון את הכעס והשנאה שלנו כלפי קבוצות של אנשים שאינם משלנו, הא ותו לא. החלוקה לקבוצות, אף על-פי סטראוטיפים, גם מונעת מאתנו את העבודה הלא-נעימה של הסתכלות פנימה ועשיית חשבון נפש.

נשאלת השאלה, איזה מין חשבון נפש נדרש מאתנו בימים נוראים אלה? האם על כל השנאה ששררה כאן עד אשר קטע החמאס באכזריות את השיחה? על פני הדברים, כן, כלומר, אם לשפוט לפי כל הקליפים והממים והכרזות שגודשים את המרחב הציבורי כעת ומצהירים על אהבת חינם ואחדות העם וכד'. רק שבפועל, עבור רבים מאתנו, קריאות אלה בעיקר מעצבנות, בטח כשמי שמפיץ אותם לא מזמן תמך במידה זו אחרת של קולניות בממשלה שהלכה וקרעה את העם לרסיסים, ועוד היד נטויה. מעבר לכך, כשמסתכלים לקיטש בעיניים, נראה שאף הם מבוססים על אותה חלוקה סטריוטיפית לקבוצות. מבחינה זו, הם אינם מציגים אלא צד אחר של אותה הגזענות, על אחת כמה וכמה, כשמה שעומד מאחוריהם אינם אלא רעיונות של עליונות הגזע היהודי. אהבה, אם כן, היא אמנם בסיס מוצק לחינוך ולגידול ילדים, וככל הנראה, היא אשר מצילה אותנו מן הטביעה בייאוש טוטאלי כעת – בהינתן ריבוי מעשי החסד שמתבצעים בקרב עמנו. יחד עם זאת, מן הסתם, כלומר, מניסיון העבר, ניתן להניח שברגע שיתאפשר לנו שוב להתפצל לקבוצותנו המקוריות ולעמדותנו הקבועות ולדעותנו הקדומות, כך נעשה.

בנסיבות אלה, יוצא שעלנו לחפש בסיס אחר לאחדות העם מאשר "אהבה" והוא נובע מאותה ההכרה בדבר מורכבות האמת. הכוונה לענווה. בספר משלי כתוב: "לִפְנֵי שֶׁבֶר – גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ" (טז18). כלומר, כשבא אסון על האדם, לא כל שכן עם, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא, והחטא הראשון שיש לחפש הוא הגאוה. האסון הוא תוצאה טבעית של הגאוה, במיוחד כאשר מדובר בגאוה שגורמת לאדם, לא כל שכן עם, לזלזל בכוחם של היריבים. אבל הוא גם חטא בפני עצמו, חטא חמור מאד, וכגובה ההגבעה העצמית, כך יהיה עומק הבור אליו צפוי הגאוותן לצנוח, ושממנו ניתן להיחלץ רק באמצעות חשבון נפש. ושימו לב, האדם שמגיע למסקנה ש"האסון הוכיח שצדקתי, תמיד ידעתי שאני צודק, עכשיו אני עוד יותר משוכנע בכך" – נראה שהוא לא השקיע מספיק בחשבון-נפש הדרוש. ברגע שכל אחת ואחד מאתנו נכיר בכך שאין לנו מונופול על האמת, שאנחנו לא יודעים הכל, לא רואים הכל, לא מבינים הכל, ושלעולם לא נצליח לפתור הכל מבלי להקשיב ולהתחשב בדעות ובנקודת המבט של אחרים – יש לנו בסיס מוצק לאחדות העם. כפי שכתוב בתהלים, "אמת מארץ תצמח."