הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
פעם, לפני שנים רבות אינספור, נדרשה האחות שמעלי, שהיתה אז בכיתה י"א, לבצע "פרויקט שורשים". בתוך כך, היא פנתה אל הוריי כדי שיספרו את סיפורם.
אבי, כך מספרת אחותי, ישב בחיבוק ידיים, לפחות עד הרגע האחרון (ועל כך אספר בפוסט בהמשך).
אימי, לעומת זאת, שהיתה תלמידה חרוצה, ניגשה למשימה וישבה וכתבה וכתבה, בכתב יד שלמדה בבית ספר לארכיטקטורה, את מה שזכרה מן הילדות המוקדמת שלה בליטה ועד הנסיעה לדרום אפריקה.
את הנסיעה הזאת חשבנו שהיא עשתה בגיל שש אולם מקריאת הסיפור עולה שהיא היתה קרובה יותר לבת שמונה.
לפי החישובים שלי, אימי ז"ל היתה כבת שישים כשהתיישבה סוף סוף לתרגם את תמונותיה וזיכרונותיה אל הנייר.
כעבור מספר עשורים, לפני חדשים ספורים, ישבתי מול המחשב והדפסתי את הטקסט, וליל שישי אחת, ב"שבת שלנו" לפי רשמית התורנויות שהתנהלה ביני לבין אחיותיי, הושבתי את זוגתי ואת ילדיי בסלון ליד אבי והקראתי לכולם, עם הפסקות קצרות לניגוב דמעות, את הסיפור של אימי.
בצאת השבת, שלחתי אותו למרצה לספרות באוניברסיטה העברית, דרום אפריקאית לשעבר, והיא שלחה אותו לכתב עת דרום אפריקאי יהודי.
כעבור עשרה ימים, אבי נפטר אף הוא.
אתמול קיבלתי את האישור – סיפור אימי יפורסם ככל הנראה לקראת ראש השנה.
אלה מהלך הדברים, עם הפסקות קצרות לניגוב דמעות.