הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
האורחת לסעודת שבת נכנסה כמה דקות קודם, הניחה קרטון מיץ בטעם פסיפלורה על הדלפק והכריזה: אם אתן לא צריכות אותי במטבח אני הולכת להתפלל – ולהשלים את כל מה שהחסרתי במשך השבוע. איזו שיטה נהדרת אמרתי לעצמי. תתארו לכם שניתן היה ליישם אותה בקשר לצחצוח שיניים למשל או ההליכה לשירותים. כל אחד היה קובע מראש את השעה-שעתיים בשבוע שמתאים לו לעשיית צרכיו וביתר השבוע — חופשי כציפור. הייתי גם שמחה ליישם אותה בקשר לכעס. שעה-שעתיים במרחב מוגן פעם בשבוע והופ! שלווה מתוקה ותגובות שקולות בשעות שנוטרו. הכי אבל הייתי רוצה ליישם את השיטה על הדמעות. היצורים הערמומיים המנוולים האלה שמופיעים פתאום ומסגירים אותך בהרף עין. קישטה! הייתי אומרת להם. אתם לא תצאו עד שאני אומרת! איזה צחוקים זה היה יכול להיות.
חיבוק
איזה רעיון! בכלל תפילה היא תירוץ נהדר לא לעזור כשצריכים אותך – אני רואה שגם נשים למדו את זה.
שלום אומי,
רעיון מקורי, הלוואי והיתה לנו השליטה הזו. אני מייחלת למנגנון המווסת את השינה בהתאם לצורך ובהתאם לתהפוכות החיים.
בייחוד בלילות של התקפת השראה
לא רוצה להרגיש עודף ולא רוצה להרגיש חוסר.
הכל בליחצת כפתור 🙂
את מדברת על דמעות, לא על דכאון.
תלמדו להפריד, אנשים ….
בדכאון אמיתי אנשים לא ממש בוכים.
הם חסומים.
ואני איתך בעניין הרצון לרכז את הצרכים לשעות שמתאימות לנו, לשלוט בהם, ולא לקבל אותם מתי שמתחשק להם.
גוף, כמה מיותר.
לגמרי נכון. דמעות זה צער, כאב וגם.. פורקן. לא הפקק הזה בנשמה.
לגבי הגוף עוד נדבר 🙂
נכון, אמיר ?
חוסר ההפרדה בבלוגייה לאחרונה בין דכאון לעצב צער ובכי מדכאים אותי 🙂
הבא שמזכיר דכאון במובן של צער אני לא יודעת מה אני עושה לו.
אומי, זה לא הלב עם הצער והגעגועים? מתי הוא חוזר?