הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אחותי שלחה לי הצגת שקופיות על המצב באיראן. על הדיכוי המחריד של הנשים ושל האנשים בכלל. רואים את הסקילה, שרפה, הרג, וחנק מתבצעים שם לאור היום בכיכר השוק בשם שלטון המוסר. בשלב מסוים כיביתי. לא יכולתי יותר. כשאני רואה דברים כאלה – ולא צריך ללכת רחוק לראותם — אני מרגישה את עצמי ניצול כמו אבא שלי ושואלת מדוע אני? מדוע אני ניצלתי מהחיים במדוכדכים האלה וזכיתי לשבת כאן ולחלק את הדיכי שלי עם המסך. רק מדי פעם אני מצליחה להשתיק את רגשות האשם במחשבה על הכאב כייצור אמורפי אשר כמו האור עצמו ממלא את המקום הניתן לו ולא ניתן למדידה בצורה מדעית ומנותקת. ומן הכלל אל הפרט הייתי אומרת כך: העצב בא והולך, נדלק ונכבה. הדיכאון מתפזר וחופר וחודר עמוק יותר בגוף ובזמן ובסוף גם משאיר צלקת.
אולי צריך לבנות מאיץ כאבים, כמו מאיץ חלקיקים, כדי להצליח לבחון סוף סוף לא רק ממה עשוי היקורם אלא ממה עשוי הכאב, והדיכאון.
(אני מצטערת אבל אותו מקום כבוי שנקרא דיכאון, ללא גוף, ניתוק ואדישות הוא לפעמים המפלט שלי מעצב גדול או כאב נורא).
בעיני הרבה יותר מעניין ודחוף להבין את זה מאשר מגילוי אלקטרון מסוג זה או אחר שיסביר את המפץ הגדול וכיצד אנטי חומר וחומר שוכנים יחדיו. עכשיו טובי המוחות בונים מתחת לכמה כפרים בשוויץ מפלץ האצת חלקיקים כדי להבין עוד על החומר ואני אומרת, אולי הבלוג הזה אומי יקרה יהיה מאיץ מסוג אחר, על פני האדמה, טובי מוחות מסוג אחר… להבין ממה מורכב הדיכאון 🙂
איתך לגמרי, גם להבא (נכון? כי רק ככה זה נראה לי אפשרי בכלל).
אומי , אני חייבת לציין שתמיד שקראתי אותך חשתי המון שמחת חיים, הומור וחיביות ולעומת זאת שאני קוראת את עצמי ממש ההפך.
אבל בלי קשר , אולי זה זמני? בעלך נסע , את קשורה אליו, ילדים קטנים, עבודה מלחיצה, אולי זה פחות ממה שאת חושבת?
ואם יותר אז אהבתי שלוחה אלייך. חודש טוב !
תודה אביטל. נדבר.
צריך באמת להוסיף עוד הגדרה למילון ההוא: דיכאון מסיבות ריאליות,
כמו למשל להיות אשה באיראן,
או הילדים המוכים שמתפרסמים לאחרונה בארץ.
איפה אנחנו כאן חיים בבלוגייה הזאת.