חף מפשע. דייויד סאלאי

קשה להסביר מה עובר על הספרות הבריטית, ולא רק , בכל מה שקשור לברית המועצות. 
ג'ון לה קארה הפך אותה לעולם ריגול אפל. האויב הגדול. גם אם העלילות של ספריו הראשונים התרחשו במזרח ברלין. 
רק לפני כמה שבועות קראתי את " בית הפגישות" ספרו של מרטין איימיס שעסק בחיים הנוראיים במחנות העבודה הסובייטיים. אפשר להכניס לרשימה גם את אנשים טובים של ניר ברעם, גם אם נכתב עברית, וכעת "חף מפשע" של סאלאי. 
מהו הלך הרוח שקרה בעולם אחרי התמוטטות הקומוניזם. איזה סוג של הלקאה על חטא לא שלהם אחז בסופרים בריטיים. הם נזקקים לתאר את סבל חיי היום יום של אותם זמנים כדי להסביר לעצמם ולאחרים את העם שהיה מתחת לשלטון שרימה חלק מהעולם המערבי. לזעזע את האנגלים השאננים של אז. 
הצורך בשינוי המחשבתי החל עוד קודם לקריסה הרשמית של הקומוניזם הסובייטי,כשהגיעו ידיעות מדויקות על המתרחש ברוסיה. רבים בשמאל המשיכו להאמין בקומוניזם בצורתו האידאית, לא בצורת התגלמותו הרוסית. אך לתחושתי הקומוניזם המרקסיסטי נשאר בגדר תאוריה ממנה יוצאים היום ללכיווני מחשבה אחרים.
 הספר כאן עוסק באלכסנדר סוכן מ-ג-ב שהפכה לק-ג-ב שהייתה קודם לשני אלה צ'קה. אותם שמות של אותו מוסד שעניינו המשטרה החשאית שעסקה ב"ביטחון פנים" משליט החרדה. 
" הכול חייב להיות חדש, כדי שחיינו הכוזבים, המזוהמים, המשעממים והמכוערים ייהפכו לחיים צודקים, טהורים, עליזים ונפלאים" המשורר אלכסנדר בולוק האמין בכל זה ב1918. כמה חודשים אחרי המהפכה. הפעם אנו לא במוסקבה אלא בסברדלובסק. עיר מחוז באורל. רחוק מהמרכז, אך לא מהפוליטיקה והמשטרה החשאית. 
הספר מתחיל ב1972 כשאלכסנדר נזכר במטלייב לוג. מקום מרוחק בו שוכן מוסד מרפא אליו נסע בשליחות בשנת 1948 כדי לחקור את יודין. יודין שאיבד קשר עם המציאות ועם השפה ואיננו מבין כלל מה אומרים לו. 
יודין נורה בראשו ולמזלו חייו ניצלו אחרי ניתוח. אך מוחו נפגע אנושות. האם יכול להיות שהוא מעמיד פנים שואל אלכסנדר. האם ייתכן שדו"ח הניתוח שלו מזויף. 
יודין היה פסנתרן ידוע. ב1942 נחשב למשתף פעולה עם הנאצים. בגלל פציעתו נעלם מן הרשומות ולא הועמד לדין. כעת משהתגלה אלכסנדר נשלח לבדוק אותו. 
הספר נע בין השנים 1972 שהוא ההווה של הספר לעבר של 1948, כמו שהספרות אוהבת לקפץ לעתים קרובות בין זמנים. 
אלכסנדר כבר עיתונאי. העולם הקומוניסטי השתנה. ברז'נייב עושה צעדים מהוססים לקראת המערב ומכיר בגרמניה המערבית. בטלוויזיה הצבעונית אצל איוון, הוא רואה משחק כדורגל בין נבחרות גרמניה ורוסיה. בקנבאואר מכניע את הרוסים. בתחושתו של אלכסנדר הנאמן זה כבר לא כדורגל. זה ניצחון ממין אחר לגמרי. זו כניעת האמונה הסובייטית. וכמו דברים אחרים הוא חוזר בזיכרונו למטלייב לוג. אלכסנדר ואיוון שני צעירים שרצו להתקדם. ראיון עיתונאי של איוון המנסה לכתוב אמיתויות אסורות. כמו שביתת רכבות של נהגי קטרים מורעבים. ואלכסנדר שלא חושב שצריך לפרסם ולא ייתנו לפרסם. שייגרם נזק אישי. ברוסיה אין רעב ואין שביתות. לא בעתונות. 
אותו אביב היה בתקופת הז'דאנובשצ'ינה. מדיניות של אנדרי ז'דאנוב שקבע שהאמנות צריכה לשרת את העם. הריאליזם הסוציאליסטי. מי שלא ציית סיכן את חייו. כשהזכירו את תרבות המערב בעיתון נצמדה אליה תמיד המלה ניהיליסטית.
 הוא נשלח לראיין את יודין כי היה נאמן ומומחה בראיונות עם אמנים נכונים. אבל אז יודין כבר לא היה בין האמנים הנכונים. 
מוסיקאים נדרשו לכתוב רק מנגינות שאפשר לזמזם. כתבו על גבורת הפועלים. 
יודין הביא אתו תרבות גרמנית. בקונסרבטוריום העדיף לנגן באך. ( לברר אם הוא פאשיסט, נאצי?) ב1939 זכה בפרס צ'יקובסקי. ב1936 התחיל להקליט את הפסנתר המשווה. השלטונות ייעדו את ההקלטה לחו"ל לשוק בינלאומי. לאחר מכן גנזו את ההקלטה. מוסיקה גרמנית נחשבה ללא תקינה פוליטית. בעיתונים הוקיעו אותו על נאמנותו למוסיקה הגרמנית. ב1940 נסע לגרמניה וחזר מלא התפעלות מהנאצים. ואז הוצא נגדו צו מאסר. אלו העובדות שהיו ידועות לאלכסנדר בזמנו. 
ברדיו רייקיאויק משודר משחק השחמט בין ספסקי לבובי פישר. אלכסנדר העמיד לוח ומנסה להבין את המהלכים. פישר מתואר כבעל התפתחות פוליטית מעוכבת. אין לו חברים והוא אנטישמי למרות אמו היהודייה. כל מה שמעניין אותו זה להתעשר. הוא קורא רק חוברת קומיקס באטמן וספיידר מן. ספסקי קורא דוסטויבסקי. 
הא נשלח שוב למטלייב לוג. לבדוק שוב את לודין אך בעיקר את הרופא שלו לוזובסקי המעורר סוג של חשד. 
זיכרון עולה באלכסנדר. התחלה של רומן בינו לנדיה לוזובסקי, אשת הרופא. 
כשהוא מגיע, לוזובסקי מסרב לחתום על טופס ההעברה של יודין. בלי חתימתו אי אפשר להעביר אותו ובלי להעביר אותו אי אפשר יהיה לקבל חוות דעת שנייה המתירה להעמיד אותו למשפט. 
כעת יצטרכו להזיז את לוזובסקי מה שיצריך עבודה בירוקרטית רבה כדי להזיז מישהו אחר שיחליף שם את לוזובסקי. 
אלא שהדבר הולך ומסתבך כי ללוזובסקי יש איזה מגן סמוי. לא ברור. קשה להזיז אותו. . 
ב1934 נרצח בלנינגרד קירוב שהיה אהוב על כולם. שרשרת הטיהורים שבאה אחרי הרצח העלימה אלפי חברי מנגנון ויצרה הרבה משרות לא מאוישות ואפשרות התקדמות בהיררכיה בביורוקרטית. גם בתוך המשרד לביטחון פנים, הטיהור הגיע גם לאורל הרחוקה. תחילת עלייתו של אלכסנדר. 
הקומוניזם אינו אלים, הוא אנושי, זה ברור לגמרי. כדי לשמור על האנושיות של הקומוניזם צריך לחסל את כל הגורמים העוינים אותו. לא להפסיק לחפש אותם. 
חרושצ'וב, הוא שהחל את נפילת הקומוניזם. בגללו איבדנו את גרמניה. הפסדנו במשבר הטילים בקובה, ניקסון הגיע למוסקבה והביא להסכם צמצום טילים. משחקים בכדורגל ובשחמט. 
כל הימניים האלה שעלו לשלטון. שלא נתפסו בזמן. אלו שהיו צריכים לחסל אותם בשנות השלושים והארבעים. 
הרוסים התלוננו שהאמריקאים השתמשו בגלי אלקטרו מגנטיים לשבש את דעתו של ספסקי במשחק השחמט. פרקו את האולם בו נערך המשחק וכל מה שנמצא מאחורי הכירות והמנורות הם זבובים מתים. את לוזובסקי הוא עוצר, למעשה חוטף כמעט, מהפארק בדרך הביתה. סגנו בבית החולים יקבל את משרתו וסמכויותיו. הוא יחתום על מסמך העברה של יודין. 
הסיבה למעצר מאמר שכתב לוזובסקי לפני שנים. אבל זה היה מאמר על נוירו פסיכולוגיה, לא על פוליטיקה. הכול זה פוליטיקה. רובינזון קרוזו כשהיה לבד באי לא הייתה לו פוליטיקה, מהרגע שהגיע ששת כבר הייתה שם פוליטיקה. 
אלכסנדר וידידיו מתאספים לראות את פתיחת האולימפיאדה במינכן. כבר לא 1936. 
מישהו אומר שבגרמניה המזרחית לא מתרגשים מהאולימפיאדה. שמקווים שם שמשהו רע ייקרה ויאפיל על הצלחת מערב גרמניה. משהו. לא חשוב מה. 
ברדיו אומרים שבאולימפיאדת מינכן הייתה איזו תקרית והמשחקים הופסקו לכמה ימים. והחדשות משם ממילא לא היו טובות. היהודי הזה, מרק ספיץ ששבר שיאים וניצח במשחים. כמעט כל הגברים הרוסיים נכשלו להגיע למקום ראשון. 
את הפלסטינים צריך להציג כקורבנות, לכן מודיעים שבפשיטה שערכה המשטרה הגרמנית נהרגו כל הפלסטינים וכל בני הערובה שוחררו. אבל הפעם הידיעה באה בגלל טעות בפרסום הגרמני. התיקון למחרת בא באותיות קטנות. 
איזו חפות מפשע מחפש סלאי. של לוזובסקי, שלא ברור במה הואשם. של אלכסנדר עצמו שלא אשם באמונה המוחלטת. חף מאיזה פשע? בתוך כל זה מתגלגל גם סיפור אחר. אישי. מעציב בדרכו, כי נאמנות לאידיאולוגיה איננה עוזרת לנאמנות אישית, רגשית, ליחסים בין אנשים. האידיאולוגיה לא משתנה, לכאורה, לא בשמה, משתנים השליטים, אך רוסיה מתחילה לפתח יחסי מסחר עם המערב. מדינאים אמריקאים באים לוועידות פסגה. מיליונר נפט אמריקאי תורם יצירה של גויה למוזיאון. 
והוא, הייתה לו אישה שעזבה אותו בגלל שהייתה לו אישה אחרת שאתה לא הצליח לפתח מערכת יציבה כי רצה לחזור לאשתו והתגעגע אל האחרת. לא הכול אידיאולוגיה. . 
יש עמים שמגדלים ספורטאים, האנגלים מגדלים שחקנים וסופרים מצוינים. כל סופר אנגלי חדש המתורגם הוא תגלית. דייויד סאלאי איננו יוצא דופן ברשימה. 
זה הופך להיות בנאלי להמליץ על סופר אנגלי, גם אם נולד בקנדה. אבל סאלאי שהוא צעיר שחי בבריטניה והוא מסקרן, וצריך יהיה לראות לאן תיקח אותו הכתיבה.