בננות - בלוגים / / אם יש גן עדן… תיאטרון הבימה
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אם יש גן עדן… תיאטרון הבימה

 

אני חייב להודות שהייתי סקרן לראות איך תראה ההצגה מבוססת על חומר שרוב הצופים מכירים. 
ראשון היה המקור, הספר " אם יש גן עדן". אחרי הספר שהיה רב מכר גדול, בא עיבוד לסרט " בופור" חשבתי לי מה עוד אפשר להוציא מהספר הזה. איך תראה ההצגה. 
ההבדלים בין הסרט למחזה גדולים. מה שהיה קלאוסטרופובי וחונק בסרט נמצא כאן על במה פתוחה לרחבה. 
את דפנה אנגל שעיבדה את הספר עניינו היחסים בין החיילים הרבה יותר מהאווירה שעליה הסתמך הסרט. כמעט ואי אפשר לקשר בין שתי היצירות, אלא בהקשר המוכר של מחזות על חיילים. 
גם אלו שלא זוכרים את המציאות עליה מתבסס הספר נשאבים לתוכו. הספר כל כך סוחף עד שלא חשוב כלל ש רון לשם לא היה כלל בלבנון. שהכול בא קצת מסיפורים ובעיקר מתוך עולמו הפנימי . 
הבופור. אותו מבצר על ראש הר. העיניים של המדינה. חיילים עולים לשרת עליו ולא יודעים למה. בעיקר כדי לשמור עליו. מבצר המופצץ ללא הרף על ידי הלבנונים שאינם נראים. 
הסיפור כידוע מתרחש בימים הסמוכים לנטישת המבצר. דבר המעלה מועקות ושאלות אצל החיילים. החל מ-למה אנחנו כאן בכלל דרך למה מפנים אותנו. כל אחד ונקודת המבט שלו. השאלה מה הביא למלחמה שהביאה אותם לשם איננה נשאלת. זה היה מזמן. הם שם. 
קבוצת ילדים שננטשו על קצה הר והקשר שלהם לעולם הוא מכשיר קשר מצרצר. אין אחראי של ממש. כל הפקודות ניתנות מרחוק. הר שהאינסטלציה הסניטרית שלו קרסה מזמן והחיילים משתינים לבקבוקי מים פלסטיים ומקבלים כדורים נגד שלשול כדי שתהייה להם יומיים שלושה עצירות. 
הם כבר כמעט ואינם שומעים את רעש הפגזים המתפוצצים סביבם. הם מעבירים את זמנם בבטלה וציפייה לשמירה הבאה שלהם. זה כל מה שיש. כמו שאומר אחד הגיבורים בהצגה. אם יש גן עדן ככה הוא נראה ואם יש גיהינום ככה הוא מרגיש" 
הרבה ספרים וסרטים על הווי חיילי נכתבו אחרי מלחמת העולם באנגלית. " הארוך הרזה והגוץ" הוא שם של אחד המסביר את הגדרות הגיבורים. בקושי בני אדם, דמויות . אלא שסופרים טובים האנישו את הדמויות ויצאו מתוך הפלקט. 
נראה שיהושע קנז בספרו " התגנבות יחידים" קיבע את דמויות החיילים הצעירים הישראליים. ולא שהם אינם משקפים מציאות, אלא שאין כמעט דרך לשנות. החייל המורעל, החייל הדתי, זה שרוצה הביתה, המזרחי הליצן שמסבך אותם בצרות אך אהוב, החובש הרגיש, כולם נמצאים כאן, במילואים על הבופור. 
דפנה אנגל מצליחה לשחזר היטב את השפה והסלנג הצבאי הצעיר דבר המקנה אוטנטיות ונותן לשחקנים משהו להיאחז בו לתחילת העבודה על הדמויות.  מצד שני היא לא הצליחה ליצור מחזה דרמטי של ממש. בעיקר כי קשה מאוד לבנות מחזה טוב בלי גיבור מאוד מובחן, וכאן כולם גיבורים פחות או יותר ואף אחד איננו גיבור אמיתי של מחזה. 

מכאן להצגה עצמה. דעתי חלוקה עלי. מצד אחד היא הייתה מעניינת מצד שני היא לא ממש עבדה עלי. ייתכן שמשה קפטן במאי מחזות זמר טוב לא הצליח להיכנס באמת לרוח מחזה בעל אווירה כבדה כל כך. קשה להגיד שהייתה לי הרגשה שאם הוא מכיר לעומק יחסי חיילים במצבים קיצוניים הוא לא באמת הצליח להעביר אותם לשחקנים ומשם לצופים. לא שהשתעממתי, אבל לא ממש נשביתי ונסחפתי. 
הסקרנות הגדולה תהייה מופנית לעוז זהבי. חתיך השנה, הסקסי של הרגע, טלנט טלוויזיוני שזו הסיבה שהבימה הקפיצה לתפקיד הראשי. צר לי להגיד שהוא מאכזב למדי. האישיות הבימתית שלו ריקה מדי ובקושי עוברת רמפה, מה גם שאינו יודע עדיין להשתמש מספיק טוב בקולו. אך ייאמר לזכותו שבקטעי הווידיאו המשולבים בהצגה בה הוא נראה בקלוזאפ הוא הרבה יותר משכנע. הוא אחד מאלה שהם שחקני מצלמה טבעיים. לבמה עדיין לא. 
אחרי שהבנתי שמהמחזה אין מה לצפות יותר מדי אפשר לדבר על השחקנים האחרים. עד עכשיו אינני יודע מה לחשוב על ליהוקו של יוסף סוויד לתפקיד מפקד המוצב. נכון ששחקן הוא שחקן, ולא הייתי אמור לחשוב על מוצאו של סוויד, אך דומני שאיש באולם לא הצליח להתעלם. יש משהו מוזר בליהוק של ערבי כמפקד. בגלל סוויד זה הפך לליהוק שהוא הברקה. יאמר שסוויד שחקן שאני מעריך מאוד ביצע את התפקיד היטב עד כמה שהמחזה הדל אפשר לו. 
אביב אלוש היה משכנע בתפקיד זיתלוווי, המזרחי ליצן המחלקה. יש לו את הרגע הנוגע ללב שהוא מצליח לשכנע.
 את יואב דונט, ראינו כבר בתפקיד מצוין בסרט לבנון. לפני איזה זמן ראיתי אותו בהצגה " האי "בתיאטרון הסמטה והוא הרשים שם כשחקן.. גם כאן הוא מוכיח שיש לו נתונים להמשיך ולהיות שחקו במה טוב. לדניאל סבג, ודני לשמן יש את הרגעים הטובים שלהם, ושלא באשמתם אינם מצליחים לצמרר. 
ורד פלדמן האישה היחידה במחזה, שהיא חלום מצליחה להיות הדמות ההזויה שהמחזה דורש ממנה. 
ערן עצמון יצר תפאורה שאמנם משתרעת לכל רוחב הבמה, אך התאורה הצבע וקולות הפגזים המתפוצצים מצליחים להמחיש משהו מן האווירה הנדרשת. 
לסיכום אומר שההצגה איננה מספקת מהצד הדרמטורגי שלה, אך מי שלא קרא את הספר לא ראה את הסרט בופור, ראוי לו שיראה את ההצגה ויבין משהו מן המשהו על אותו מקום ארור. 
נראה לי שקהל הצופים יוכל להזדהות עם החיילים. ואומר רק עוד דבר אחד. אולם אריסון הוא אולם עם אקוסטיקה רעה מאוד. כששחקן עומד אליך עם הגב אינך שומע מה הוא אומר, וכך חלק מהטקסט הלך לי לאיבוד.

 

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן