בננות - בלוגים / / מפיקת מלחמות. יעל לביא
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מפיקת מלחמות. יעל לביא

 היא יושבת בטקס חלוקת פרס האמי. זו לא הפעם הראשונה שלה. היא שותה שמפניה טובה ומסתכלת סביב. אייקוני תקשורת וברוני תקשורת מלאו את האולם. הפעם איננה מועמדת, אך בעבר כבר קבלה פרסים על כתבותיה. 
על הבמה עומד מגיש חדשות ומקשקש. אין לו מה להגיד, כבר מזמן אין לו למבולבל הזה מה להגיד. עוד טקס סיום גימנסיה אמריקאית, והיא שואלת את עצמה, מה אני עושה כאן. 
היא זו יעל לביא. בתם של הזמר אריק לביא והשחקנית שושיק שני. המעמד מצריך עוד כמה כוסות שמפניה. ומכאן היא מתחילה לתאר את החיים הפנימיים של תחנת טלוויזיה חשובה בעיקר במחלקת החדשות. מחלקת החדשות נחשבת לקרם על עוגת השידורים מחולקת לשתי שכבות. זו הנראית לעין, הכוכב המגיש את המהדורה המרכזית, שיש לו זכות התערבות בתכנים. מתחת לשכבת הקרם מתרוצצים הצוותים. ישנם אלו המתרוצצים לצלם עגל עם שני זנבות וישנם המכובדים יותר המתרוצצים בעולם במקומות בהם מתרחשים הדברים הגדולים, העקרוניים.
 אלו המתרוצצים להביא לכוכב את הטובות בתמונות, סוללים דרך לראיונות עם חשובי האנשים, את כל אלה הצופה איינו רואה. יעל לביא היא אחת מאלו המתרוצצות בעולם, במקרה או לא בעקבות מלחמות. 

שם הספר יכול להטעות כמובן. את המלחמות עצמן מפיקים גנרלים ופוליטיקאים. אנשי רשתות הטלוויזיה מפיקים את הצדדים אותם לא תמיד ששים להראות לאזרח האמריקאי בעיקר, אותו לא ממש מעניין קונפליקט אלא צילום המראה את גבורת החייל שלו. 
לביא היא מפיקת תמונות מתעדות רגעים קשים מראות שבאמריקה עשויים להיחשב כבלתי נסבלים. 
כתבה שעשתה על הצונאמי באינדונזיה שונתה בעריכה. במקום תמונות ההרס התמקדו בגופה העירום של איזו דוגמנית שנקלעה לשם ונאחזה בעץ שבע שעות. הכתבה הפכה להיות על הדוגמנית העירומה ולא על ההרס הנוראי. 
שלוש מועמדויות לפרס אמי וזכייה אחת. וכעת הזמן לעזוב הכול. שום דבר איננו נראה יותר כמו בזמן שהתחילה בעבודתה לפני שתיים עשרה שנים בניו יורק. 
לביא מונה שמות של אנשי חדשות ידועים הנמצאים באולם ומתארת את האינטריגות הפנימיות שהביאו אותם או הורידו אותם ממעמדם המכובד. 
חלק מהשמות מוכרים לאלו מאתנו הצופים בחדשות רשתות זרות. חלקם נעלמו כמעט מהמסכים והוכנסו לאגף "המומיות" כי היו חתומים על חוזים כך שהמשיכו לקבל משכורת אך הועברו לתכניות שאין להן רייטינג. מלחמות של נשים הרוצות להתקדם וגברים שמרנים, חזקים ומכובדים העושים הכול למנוע זאת.
 טקס האמי 2005 יהיה האחרון של יעל לביא. בסוף 2002 נאם בוש את הנאום שהוביל לפתיחת המלחמה בעיראק. אם התקשורת הייתה עושה את תפקידה וחוקרת מה באמת יש לסדאם חוסין המלחמה הייתה נמנעת.. כלבי השמירה נרדמו. ואולי לא נרדמו, חיפשו מלחמה חדשה כי זו באפגניסטן כבר הייתה ישנה ולא מעניינת. צריכה הייתה להיפתח מלחמה חדשה. שיהיה מעניין. 
עיתונאים התאמנו לפלישה. רשת הטלוויזיה תרגלה אותם. אך כשפרצה המלחמה, רשת a.b.c לא הייתה מוכנה ולא עלתה לשידור. הם היו עסוקים במסיבה בצד השני של העיר, כי הממשל הבטיח שהערב לא יקרה כלום. בערב ההוא שודרה תכנית דת ואיש לא היה בתחנה להיכנס עם החדשות הלוהטות. 
הכול התחיל בשבילה ב1991 מלחמת המפרץ פרצה. לאריק לביא לא הספיקו הפנים החיוורות שראה בטלוויזיה בחדר האטום. הוא רצה לדעת מה קורה באמת. במלון דן הייה מסך גדול עליו הקרינו את חדשות הרשת החדשה, c.n.n על כוסות קפה ועוגות ראו בפעם הראשונה שידורי מלחמה בזמן אמת. 
היסטוריית השידורים בעולם משתנה לעיניהם. הטכניקה הפכה לחשובה יותר. החל המרוץ בין הרשתות " להיות ראשונים בשטח " אם בתקופת מלחמת וייטנאם היו צילומים כאלה המלחמה הייתה נגמרת קודם. אומה יכולה לשנות את דעתה מול צילומי ילדים וייטנאמיים שרופים. אבל אז לא צלמו ולא הראו. 
אדלג על עזיבתה את תל אביב לטובת ניו יורק ואיך הצליחה שם להשתחל בחוצפה ישראלית לרשת a.b.c. כתחקירנית מתחילה זוטרה, שהתקדמה להיות כתבת מלחמות בחדשות הבוקר. ומשם אחרי כמה הצלחות לערב. 
מכאן מתחילים סיפורי ההרפתקאות שלה. כשבוקר אחד העירו אותה והקפיצו אותה מיד, אבל מיד, לבלגרד, בלי ויזה בלי קשרים והכול כדי לראיין את מילושוביץ'. היא משנעת חצי עולם כדי להגיע בזמן ולקבל הוראה מנין יורק עזבי את מילושוביץ' הוא כבר לא חשוב טוסי מיד לישראל. 
אריק שרון, בתגובה לקמפ דיוויד נכנס מלווה צלמים להר הבית, נראה שפרצה שם אינתיפאדה שנייה. 
לנו לא צריך לספר על האינתיפאדה אך באמריקה שלפני קריסת מגדלי התאומים ומלחמת עיראק ישראל עמדה תמיד במרכז החדשות. כל צילום, כל בדל ידיעה תפס כותרות ראשיות בחדשות. 
לישראל הגיעו מיד כל הכתבים החשובים מכל הרשתות. 
בין שאר הדברים שקורים, לביא נמצאת בראש הקרב בין שני המגישים הבכירים של הרשת. 
בינתיים כאן הכול רותח. הפקת המלחמה החלה. אינתיפאדה שסיפקה תמונות " מצוינות" לחדשות. הילד הנורה על ידי חיילי צהל. שני ישראלים שנכנסו בטעות לרמאללה ונעשה בהם לינץ'. אי אפשר היה לצפות לתמונות מלהיבות כל כך, ויזואליה טובה יותר. שלוש דקות שידור של מנחי החדשות החשובים. 
סיפור, לא משמעות. יכולת הריכוז הצופה האמריקאי העסוק קטנה. כעבור שנה, ב11 לספטמבר חוסר המשמעות הכה באמריקה, בתוך הבית. וגם אז תמונות המגדלים הקורסים היו חשובות יותר מהשאלה מה קרה לנו באמת. איך הגענו למצב הזה.
 לביא מעלה רעיון לעשות סרט בו יראיינו את האנשים ברחוב. בלי צוות צילום, בלי שום פוליטיקאי. האבא שבנו נהרג במחסום. אלמנתו של החייל שנטבח ברמאללה . אנשים. הרעיון מתקבל. לביא נכנסת לעולם הדוקומנטארי. סרט בן שעה. אלא שאז מגיעה דיאן סוייר כוכבת הרשת, שאמורה להגיש את התכנית, ואם היא הגיעה לישראל לא ייתכן שהיא לא תנצל הזדמנות לראיין את הפוליטיקאים. את לאה רבין שכבר גססה מסרטן. הברקודה באה לטרוף. 
ב2011 עבדה לביא בלונדון. היא התכוננה להגיע לניו יורק לחתונת ידידתה בספטמבר. אך מהתחנה בקשו שתקדים בכמה ימים. בבוקר ה11 בספטמבר היא שומעת בחדשות שמטוס קל נכנס באחד ממגדלי התאומים. היא רצה מיד לתחנה מעבר לכביש. 
מי הפקח המטומטם שלא שם לב שאלו שם. עבור רגעים נכנס המטוס השני. זה לא ייתכן שתהיינה שתי טעויות במרחק דקות אמרו בתחנה. יעל לביא הישראלית הבינה מיד. זו התקפת טרור. בהיסטריה החלו לחשוב שהתקיפה הבאה תהייה אטומית. 
ובעוד כמה רגעים כשלוח השידורים השתנה לשידור חי קרסו המגדלים לעיניה הנדהמות של אמריקה. ובתחנה נכנסו להיסטריה מדאגה לצוותי שנשלחו לסקר במקום. מי יהיה אחראי למותם במקרה אסון. 
במשך 91 שעות הם שידרו מסביב לשעון, ישנים באולפן בתורנויות. הפעם לא היו צריכים לרדוף אחרי מגיבים. כל מנהיגי העולם עמדו בתור להתראיין. 
דובר הבית הלבן הבהיר שאסור לשאול בשעה הזו שאלות לא פטריוטיות כמו למה מוסלמים לא אוהבים את אמריקה. 
ב7 באוקטובר הכריז הנשיא על פתיחת " מבצע". פלישה לאפגניסטן. מבצע שקיבל את השם " חופש לנצח" ועבר הרבה זמן עד שהמבצע שנמשך יותר מעשור הוכרז כמלחמה. 
ב2003 היא נשלחת לעיראק. כדי לשלוח כתבות על המתרחש שם. להיות שם ברגע שיתגלה נשק יום הדין של סאדאם חוסין. למרות שבכל יום מתפוצצת פצצה באמריקה לא מבינים כלום. לא מי הם השיעים הסונים ובעיקר למה לא אוהבים את אמריקה אחרי ששחררה אותם מעולו של סאדאם. 
חוץ ממות אביה, נקודת השבירה שלה הייתה סופת ההוריקן קטרינה שמחקה חלקים גדולים של ניו אורלינס. ההרס שראתה שם. התמהמהות הממשל להושיט עזרה כי זו עיר שבעיקרה שחורים עניים ולא שכונת יוקרה בקליפורניה, כל אלו מזעזעים אותה עד קצה נשמתה. 

מכאן צריך להשאיר את ההמשך לספר. ללמוד ממנו משהו על תחנות השידור, מגישי מהדורות חדשות נפוחים מכוכבותם. האינטריגות הפנימיות. ההשוואות של לביא ל" רוני דניאלים" האמריקאים שלא מבדילים בין סיקור הצבא והתקשורת המדווחת על הצבא, לא חלק ממנו. 
לא. לביא איננה מפיקה מלחמה. היא מפיקה בתוך המלחמה, לעתים תוך סיכון חיים, איזה תמונות ממנה יראו באמריקה בארוחת ערב בבית. 
מנסה להפיק את המזעזע ומעורר מחשבה, כשבניו יורק במרכז הרשת יושבים אלו המרככים את החדשות לטעמן של עקרות בית עייפות וחסרות רצון לדעת באמת. ובתנאיי שכוכבת ההגשה דיאן סויר למשל תסכים לשדר את כל מה שצלמה ושלחה משדות הקרב. כל מה שלא יערער ולא יגרום לאמריקאים לחשוב עמוק יותר. 
הספר מרתק. יעל לביא היא עיתונאית. כתיבה היא מה שהיא עושה גם אם היא מצלמת ומראיינת. יכולת כתיבה שלה היא כזאת הנותנת לקורא רגשה שהוא כמעט עד, שהוא נמצא במקום בו מתרחשים הדברים. 
מה שעשוי להדאיג גם אם לא מרכז הספר,ולמעשה אנחנו כבר יודעים, היא העובדה עד כמה האמריקאים לא מבינים את העולם שמחוץ לאמריקה. אם ראשי הרשתות וקובעי השידורים מייצגים שלטון באשר הוא, מה אפשר לחשוב על אמריקה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן