בננות - בלוגים / / אולם שכולו טוב. דוד שליט
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אולם שכולו טוב. דוד שליט

אינני יודע מה יוכלו לספר צעירים של היום, צעירים מאוד, בעוד שלושים שנה על חווית ההליכה לקולנוע הראשונה שלהם. 
דוד שליט אסף זיכרונות של אנשים רבים. לעתים לא יותר ממשפט. לעתים כמה, וכולם עוסקים בחוויית הקולנוע שבין שנות 1947 – 1978 נסים אלוני, נתן אלתרמן, דודו גבע, עמוס גוטמן, דוד גרינברג אברהם הפנר עשרות שמות. שמות של אוהבי קולנוע.
 ללכת לסרט הייתה חוויה יוצאת דופן. אני זוכר שכמעט כתינוק לקחו אותי לסרט לראות את ארתור רובינשטיין מנגן ובהזדמנות אחרת ישה חפץ. הייתה עלילה כמובן, ושתיים שלוש דקות בהן נגנו היו מפוזרים לאורך השעתיים, אך אף פעם אי אפשר היה להתקרב כל כך אל פניו או אצבעותיו של הנגן. 
הקולנוע הקרוב ביותר לביתנו היה במשך שנים קולנוע עדן, על אולם החורף ואולם הקיץ עם הגג הפתוח לשמים. 
הייתה תקופה שעדיין הקרינו כאן סרטים רוסיים. את פרח הסלע ראיתי בקולנוע מגדלור. סוף העולם כמעט מבחינתי. לילד גיבור הסרט קראו דנילו. סבתי קראה לי דנילו. אני כגיבור סרט. 
אחר כך הוקרן הסרט " נפילת ברלין" וכולנו רצינו להיות חיילים רוסיים ששחררו את ברלין. 
קולנוע התחיל לפני הקולנוע. ברחובות הראשיים של העיר עמדו עמודי מודעות עגולים שבכל יום רביעי או חמישי היו מדביקים עליהם את כרזות סרטי שבוע הבא. סוג של כרזות מצוירות ידנית, רחוקות מהמראה הטבעי של השחקנים, אבל אנחנו כבר ידענו לזהות. עוד לא ידענו לקרוא, אבל ידענו שזה יהיה סרט אהבה, פיכס, וזה סרט אינדיאנים ,מלחמה או סרט על בלשים. 
אם בציור עמדה אישה נשענת על מנורת רחוב לבושה חצאית שסועה וכובע ברט ידענו שלא ירשו לנו בשום אופן ללכת לראות את הסרט, ובכל זאת הלכנו, כי הרי זונות גרו בשכונה שלנו ומה שהסתירו מאתנו בקולנוע הכירו לנו החיים. חלומות שסיפקו לנו חומרים למשחקים ששיחקנו בשכונה המאובקת. 
רצנו אחרי מדביק המודעות, לראות את הפוסטרים, לגנוב אחד אם היה אפשר, לריח את ריחו של הדבק הלח, וכשניתנה הזדמנות לקרוע חלק, לרוב את פניו של כוכב אהוב. 
בתי הקולנוע שהכרתי היו לאורך רחוב אלנבי. אופיר, אלנבי, אוריון, מוגרבי, מגדלור. קסם. אותו אולם בו התכנסה אחר כך הכנסת הראשונה של ישראל לפני שעלתה לירושלים. 
את אסתר הכרתי כשהתבגרתי קצת ואפשר היה ללכת עד לכיכר דיזנגוף. 
בית העם היה הקולנוע אליו היה הכי קל " להתפלח" בלילות ברחתי מהבית ועליתי על גג ברחוב שלום עליכם משם יכולתי לראות פינת מסך של גן רינה. 
אחר כך נבנו ארמון דוד, צפון ופאר. כשהייתי בן שבע הקרינו את המלט בקולנוע מוגרבי. באותם ימים הייתי חוסך את דמי הכיס ודמי הנסיעה באוטובוס והלכתי ליומיות. בשיעור חיבור חופשי בכיתה ניתחתי את הסרט המלט. זימנו את הורי לשאול למה הרשו לי ומה הסבירו לי, והם לא ידעו שהלכתי לסרט. 
זמן קצר אחרי זה הוקרן במגדלור הסרט "יופיו של השטן". עיבוד צרפתי לאגדת פאוסט. בחיבור הבא סיפרתי לא רק את הסרט אלא שהתאהבתי בשחקן ( ג'ראר פיליפ) ושוב קראו להורי ושלחו אותי לפסיכולוג ילדים. 
אחר כך נפתח קולנוע זוהר ברחוב סלמה. במוצ"ש ראשון ושני הוקרן סרט מהדרגה הראשונה. אך בימים ג-ה הוקרנו שני סרטים במחיר כרטיס אחד. כל סרטי הבי, מוביז. כמה פעמים ראיתי אותם. 
מאוחר יותר נפתח ברחוב סלמה קולנוע ארגמן. גם הוא חסר גג והקרין רק בלילות. 
בתקופה שלפני בחירות היה מקרינים על קיר המאפיה בשכונה סרטים על קיבוצים או מיני סרטים של קק"ל וקרן היסוד. והיינו מתקבצים ועומדים לראות את הסרט ולברוח כשהתחיל הנאום של זה שבא לנאום. לעתים במקום סרט הגיעה איזו גברת שמנמנה לא מוכרת ושרה לנו שירים. חוויה גועלית. הסוסים של קרן קיימת היו כבר מעניינים יותר. בבית הספר גיליתי את כוחן הנפשע של הנשים. הקרינו לנו את הסרט 
" ליידי המילטון" בכל פעם כשנלסון רץ לחבק את הליידי קרה לו דבר נורא. פעם הסתובב ממנה וחסרה לו יד. בפעם הבאה שוב הייתה לו יד אך כשחיבק אותה בתשוקה נדבקה לו רטייה שחורה לעין. לא להאמין איזה צרות יכולות לבוא על הגבר מחיבוקה של אישה. ואז כמובן עוד לא הבנו מה זה סרט שנקרע ומקרין הדביק אותו כאוות נפשו. 
בהפסקות בבית הספר היינו ניגשים לקיוסק לקנות וופלות. ופלות שבתוך עטיפתן התחבא פרס. תמונה של שחקן קולנוע. בנים אספו תמונות של ", גיבורים" מיני טרזן ובוקרים, הבנות אספו את התמונות של הנשים היפות. אחר כך היינו עושים החלפות. בנים נתנו לבנות את תמונות הזוהר של הנשים וקיבלו תמורתן את הגיבורים. אבל לעתים זה היה מבלבל. היו כאלה שהיו גיבורים, אך גם יפים. היו יפות שגם ילדים קטנים לא יכלו להתעלם מהיופי הנשי הזה. כך נוצרו חברויות מבוססות על סודות. שלא תגידי שלקחתי ממך את אליזבט טיילור, נניח. ואתה לא תגלה שאני מאוהבת ברוברט טיילור. 
כשפתחו את קולנוע תמר נפתח עידן חדש. התחילו להקרין בשעה עשר בבוקר ויכולת במחיר כרטיס אחד להישאר בקולנוע עד הלילה. זה היה האולם הראשון שנבנה במרתף, שהיה בו מזגן ולא היו חלונות. בימים ההם היה מותר לעשן. האוויר היה כחול מעשן ולאולם היה ריח מיוחד שאני זוכר עד היום. ברחתי מבית הספר ולמדתי בע"פ סרטים. 
כשפתחו את קולנוע מתמיד, הוא לא היה עדיין קולנוע פורנוגראפי. לא הקרינו אז סרטים פורנוגראפיים בגלוי. במתמיד הקרינו " תכנית" אסופת סרטים קצרים. אחד מצחיק, אחר מה שהפך להיות עם השנים קליפ, נט קינג קול היה מהאהובים. שני יומני פוקס, וסרט מצויר אחד או שניים. הרעיון היה שאנשי עסקים בסביבה יוכלו להיכנס בזמנם הפנוי כשהם צריכים לחכות לפגישה ויוכלו לצאת בלי להפסיד סרט של ממש. בקולנוע מוגרבי הוקרן בפעם הראשונה הסרט " הגלימה" שהוקרן בשלושה ממדים. שיטה שהייתה צריכה לחכות כשישים שנה עד שתפרוץ מחדש. שם הוקרן גם " המדבר מתעורר" סרט הטבע הראשון בקולנוע. 
ומה עם גל הסרטים ההודיים של ראג' קאפור שהורנו יותר משנה כל אחד וכל הארץ שרה איצ'ה קדנה. וסילוונה מנגנו גם ב"אורז המר" וגם ב"אנה". ואם כבר קולנוע תמר, סרט שמאוד התרגשתי ממנו " סיפור לואיזיאנה" ובמשך שנים ניסיתי למצוא עוד מישהו שזוכר אותו. 
ואחר כך איזו מלודרמה שאינני זוכר את שמה עם אמדאו נזארי ואיבון סנסון שאנשים חזרו לראות ולבכות. 
אחר כך קולנוע תל אביב המפואר, ששם ביום שישי בצהרים הוקרנו לראשונה הסרט של שבוע הבא, אירוע שחייב אותנו לראות ולהראות. אחר כך הדרייב אין והפיכת קולנוע מרכז, תמר, וזמיר לסרטי פורנו אז על מה הספר? על זיכרונות וסיפורים שכאלה. 
אני יכול לספר עוד ועוד סיפורים על בתי קולנוע, התבגרות בבתי קולנוע והתפתחותה של העיר. ולכתוב כמעט במקביל ספר נוסף לזה של דוד שליט. 
דוד שליט יתאר בספרו חוויות נוספות ולא רק מתל אביב. שליט, מבקר וחוקר קולנוע הקים את הוצאת הספרים " אינסרט" שתתמחה בספרים על קולנוע. כמה טוב שנולדה לנו האפשרות הזאת. 
אני מניח שקרא מאות ראיונות עם אנשי שם שלא עסקו דווקא בקולנוע, אך איזשהו סיפור כזה התגנב לראיון. כך נוספו להם הרי עדויות וזיכרונות קטנים העוסקים בקולנוע. בהליכה לקולנוע. בהשפעת הקולנוע על חיינו. הנוסטלגיה של נעורינו הזוהרים. זוהרים באור מקרנת הקולנוע. 
שליט מזכיר את מחירו הראשון הזכור לו של הכרטיס. חמישים ושניים וחצי גרוש. אני עוד זוכר את המחיר כעשרים ושבע וחצי גרוש. והרבה לפני זה שניים וחצי גרוש. כרטיס שעליו היו מוטבעים מחיר הכרטיס, מס עינוגים, קק"ל קרן היסוד.
 מעטים יכולים לזכור היום את התרגום שהתגלגל לצד המסך. לרוב על ידי מישהו שלא דיבר אנגלית, וממילא לא ידע מה יהיה המשפט הבא כך שלעתים התרגום התרוצץ לו הלוך וחזור. 
כשנולד " תרגום עברי בגוף הסרט" הוא היה חידוש ממשי כשאפשר היה לעקוב אחר תרגום ממשי ברגע ההתרחשות. 
הספר מורכב מקטעים קצרים שהוצאו כנראה מראיון ארוך יותר והתגלגל לחוויות הקולנוע של המרואיין. אינני רוצה לחשוב על מספר הראיונות שקרא שליט כדי להגיע לאסופה הזו. 
אין ספק שמול כל משפט המצוטט בספר יכול כמעט כל אחד מהקוראים להעמיד משפט משלו, דומה ומרחיב מתוך עולם הזיכרונות והחוויות האישיות. 
לפחות אלו שבשבילם היה הקולנוע לא רק הממלכה השביעית אלא זו שבמעבר מהאור ברחוב לחושכת האולם העבירו אותנו עולמות. לעולם שהייתה בו אהבה ללא קץ. 
עשרות שמות של אנשים שאהבו ואמרו משהו על קולנוע. היום אנחנו עדיין מעצמת קולנוע, אך הטלוויזיה והווידיאו שהכניסו את הקולנוע הביתה מחקו את החלק המיתי של החוויה. 
הספר מעורר נוסטלגיה והזדהות. מבלי שיש בו מאמר מלומד אחד, רק קרעי משפטים שכשנאמרו באו ממקום אחר. כשידברו על מיני חוויות שהלכו ודהו. דהו ונמחקו. תענוג אמיתי לעלעל בספר הזה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן