רן יגיל סופר ועורך
היא כתבה את כל המילים והעולם אינו מספיק
התחושה למקרא ספר הביכורים של גפן מרגלית כנעני, בעל השם היומרני־לטובה "אני המשיחה", הייתה שלפניי משוררת דתייה־וידויית המבקשת לכתוב בעבורי את כל המילים; לא רק את כל המילים שבספר, אלא את כל המילים שבעולם. זהו ציטוט של יונה וולך, שנהגה להציג את עצמה מעל הבמה במופעי "בציר טוב" באומרה: "ואני יונה וכתבתי את כל המילים". והיא לא התכוונה רק לכל המילים שבמופע. הסתקרנתי לא רק בגלל הדמיון לוולך, במובן הדתי־הפרנקיסטי של יעקב פרנק, שמתוך התפרצות התשוקה וטשטוש גבולות המגדר יופַע אלוהים ותבוא הגאולה; הסתקרנתי גם משום שקראתי שתי עובדות ביוגרפיות מאתגרות: שכנעני היא חסידת ברסלב, ושזכתה לאחרונה בפרס על שם אורי צבי גרינברג.
כל השירים מתאפיינים בתנודות נפשיות קיצוניות. זוהי מטוטלת רטורית שבין התכווצות, השתבּללות ורצון להתכנס מפני העולם, מחד גיסא, לבין מגע אלים ומרהיב עמו, מאידך גיסא; התפרצות טוטאלית של רצון לחיות את העולם, למוש אותו, לחוש אותו, להסתכן ולהיאבק. השירים מתאפיינים פעמים רבות בהיפרבולות – הגזמות טוטאליות הנובעות מן האגו של האני הנשי, כדי לעורר התרשמות והשתאות. ואז, לאחר הפאתוס, בא הבּאתוס; כלומר, השיר מסתיים במילים אירוניות ובהקטנה, כמו בשיר "למון אמור".
"רציתי לומר לו: / בחיים שלי / לא אהבתי ככה. / רציתי לומר לו: / לא ידעתי שהדבר / הכי טוב שיִקרה / בחיים שלי / יהיה אדם ולא / סיטואציה. / רציתי לומר לו: / בחיים שלי / לא הרגשתי ביטחון / להיות קטנה ונתמכת / בלי להוות טֶרֶף קל. / רציתי לומר לו: / אם אדם הולך / ממני זה כמו / גורעים לי איבר. / רציתי לומר לו / אהובי בצרפתית לומר / כל גופי פרותֵזות / כל נפשי כּאבֵי פַנטום / לא נשארו לי איברים / תרמתי גופי לַמגע תרמתי / גופי / בִּמקום כך אמרתי / חָפֵץ בכוס קפה שחור? / אכלתָּ היום דבר מה? // בִּמקום כך אמרתי / לילה טוב / אמוג'י / של / בעל / כנף / שאינו / פסנתר". דווקא סוף השיר הרטורי והפשוט הזה מתפרע מבחינת הלשון והדמיון – עד הסוף הסוריאליסטי, ובזה כוחו.
יש כאן אחוז גבוה מאוד של שירים רטוריים טובים. שורות חוזרות, כמעין אנאפורות מרכזיות ורגשיות, מובילות את השיר. זוהי שירה ראשונית; תודעה כותבת וחזקה, שבה שורה מנביעה שורה. נמצאת כאן מחאה נשית־פמיניסטית־מיסטית, הגולשת, להבדיל מאצל יונה וולך, אל גבול המיזאנדריה (שנאת גברים) – לעיתים לטובה ולעיתים פחות. יש כאן סכסוך בין זכר לנקבה, ולעיתים גם משחקי מילים החוצים את גבול הטעם הטוב. אך בסך הכול זוהי שירה השומרת על רמה גבוהה מאוד חרף היומרה. יש כאן דיאלוג עם מסורת השירה בפרט ועם מסורת הספרות בכלל. תוכלו לפגוש בשירים לא רק את יונה וולך אלא גם את רחל, משוררת בעלת קול דק, הרחוקה מכנעני, אך כמותה חוותה את כאב ההוויה; את נתן אלתרמן כמובן, ואפילו את הסופר יעקב שבתאי.
יש תחושה כי הטירוף המאיים על קיום הדוברת מבצבץ מכל שיר. עם זאת, כאשר מדובר במשוררים אקסטרימיים כאלה – דוד אבידן, יונה וולך, חדוה הָרֵכָבִי, חיה אסתר, יחזקאל נפשי, ובשנים האחרונות גם משורר מצוין כמו ניקולא יוזגוף־אורבך, שהלך לא מזמן לבית עולמו – ואליהם אפשר להוסיף משוררות טובות הפועלות כיום, כמו טל איפרגן, הנהדרת ללא ספק, וגם את יעל רן ואת עדן מיטל שפילמן, אתה, כקורא וכמבקר, שואל את עצמך: היכן מידת האותנטיות של השירים הללו? הם מתמסרים למעשה האמנות שלהם עד כדי כך שנדמה כי יהיו מוכנים לפתוח וריד ולכתוב בדם על קלף או על קיר את שירם האחרון, כמו סרגיי יסנין. האם אכן כך הדבר? האם זו הכּצעקתה? האם יש להאמין לעוצמות הרטוריות הללו? אני, במקרה של כל המשוררות והמשוררים שמניתי, בכלל, ובפרט במקרה של כנעני, מאמין באמונה שלמה שכל הכתיבה הזאת היא סופֶּר־אותנטית.
בייחוד אהבתי את מוטיב הדלת בשירים אחדים, מעין פתח קוסמי אל עולם ההוויה המסמן לךְ כי כל האפשרויות פתוחות בפנייך, פתח מילוט פתח יציאה. אולי בַּכּיוון החיובי, לא לצאת מן העולם הזה אלא לצאת אל העולם הזה. כי מה היא דלת, אפילו לשונית, הרי באה היא משורש דלל, והתי"ו הנשית בה היא רק צורן נקֵבי, אתה מדלל קצת את הקיר כדי לצאת אל עולם אחֵר. הדלת גם עומדת בין לבין, נותנת עדות. היא מתן עדות שלמה. מוטיב זה הזכיר לי את ספרהּ היפה של רוני אדם "אלא דלת" בעריכת המשוררת ענת זכריה. ככלל, ספרה של כנעני, ממש מפעיל אותך לחשוב בתוך עולם ספרי השירה. זאת השפה שלו.
כאמור לא רק מחאה כלפי עולם הגברים השָׁלֵט יש כאן אלא גם מחאה למול הוויית העיתונות השטחית והתקשורת הריקה המעוררת בהחלט הזדהות מצידי, ואפילו מחאה למול מיליֶיה ספרותי מתפורר מכל תוכן שבו יש רק כותבים ולא קוראים כמאמר ברכט המתגנב בוקר-בוקר בתור של המוכרים, לא של הקונים בספרו "גלות המשוררים". כל הזמן עומדת בלב השירים הדיכוטומיה בין גוף לנפש, נחשפת ועולה הבעיה הפסיכו-פיזית. כנעני מדברת באופן אינטימי, בגובה העיניים, עם דמויות תנ"כיות, משל היו חברות שלה, אין דיסטאנס דתי, אין יראת כבוד מאוסה, בשיר "גירוש", למשל, יש שדים, ממש היפוך מ"הדיבוק" של ש. אנ-סקי או "מגרש השדים" של ויליאם פיטר בלאטי, השד לא יוצא, השד משתלט על המשוררת. דווקא גירוש השד הוא שגורם לכינוס ולכניסה אל תוך המשוררת, ולעיתים כמו בשיר "ריאיון" תמצא כאן כקורא אוהב שירה את הפיצול, הדיאלוג הנשי המורה על אישה גדולה בתוך אישה קטנה, אישה שהיא המשיחה.
אולי כדאי לסיים כאן את הרשימה הזאת באשר לספר היפה הזה בשני שירי התעוררות וקימה ויש כאן לא מעט כאלה בספר. אחד נקרא "יום אחד" ויש בו דיאלוג עם אלוהים, אלא מה, ואילו האחֵר נקרא בשם קבלי מן המקורות "עתיקין קדישין" ובו דיאלוג עם בן זוג, ובעצם אין כאן כזה הבדל בין אלוהים לבן הזוג אצל משוררת שמצהירה בכותרת ספרה שהיא המשיחה שתגאל אותו ובעצם אותנו מן ההוויה המייסרת והסתמית, מן ההוויה החילונית והמחלֶנֶת אל עֵבֶר הוויה מיסטית ואחרת, לא דתית בנוסח מצוות אנשים מלומדה חלילה. הנה:
יום אחד: "ויהי ערב ויהי בוקר / ואהיה מתעוררת בַּגוף שלי / כמו אישה שמתעוררת / אחרי לילה שתוי / איך, אלוהים? / איך מצאתי עצמי / בתוך גוף / של אישה בת עשרים ואחת / ככה באמצע הקיום? / אני תוהו ובוהו / ורוח אלוהים / מרחפת רחוק ממני. / המציאוּת מציעה / פרס על ראשי / ואני מסתכלת / על ראשי נערף על ידה / וקמה להכין קפה. / דע, / כל הגיליוטינות / אדומות".
עתיקין קדישין: "משהו בי מת, / אמרתי לו. / גם בי, / אמר. / מערכת יחסים שלנו / מסריחה / בדיוק בגלל זה. / מערכת יחסים שלנו / אוטו של חברה קדישא. / כשאנחנו מתהפכים בַּמיטה / אפשר ממש לראות / אוטו של חברה קדישא / מתהפך. / בבוקר תשמעו ידיעה: / שני הרוגים / נפצעו קל".
אני המשיחה, גפן מרגלית כנעני, עריכה: לי ממן, עורך אחראי: יוני דוד, ניקוד: חנן קפלן, עיצוב כריכה: קריסטינה מורדוכוביץ', פרדס הוצאה לאור – ספרות עברית מתקדמת, 93 עמודים, 69 שקלים
עטיפת הספר בהוצאת פרדס