דרך הנער, עיצוב תודעה לציונות נוסח תנועת העבודה, עפרה ישועה-ליית, ספר עיון חדש בהוצאת עמדה, דברים עליו ומקטע מתוכו

דרך הנער, עיצוב תודעה לציונות נוסח תנועת העבודה, "עבודה עברית" על פי עיתון הנוער העובד במעלה 1935-1926, עפרה ישועה-ליית, ספר עיון חדש בהוצאת עמדה, דברים עליו ומִקטע מתוכו:

 

 

כמה עשרות שנים טרם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 התקבעו ביישוב העברי רעיונות העבודה העברית ו"כיבוש העבודה", כאדני יסוד של האידיאולוגיה והפרקטיקה של תנועת העבודה הציונית. בבסיסם של הרעיונות האלה עמדה הדרישה שכל עבודה בשכר במיזמים בבעלות יהודית, וכן חלק יחסי של עבודות הממשלה, יבוצעו באופן בלעדי בידי יהודים – רובם המכריע עולים יהודים צעירים ממזרח אירופה אשר הגיעו לפלסטין החל משנות התשעים של המאה התשע עשרה.

על פי האידיאולוגיה של תנועת העבודה הציונית, המאבק למען עבודה עברית קשור הן לרעיון של הקמתו וביסוסו של יישוב יהודי בפלסטין/ארץ ישראל והן לשאיפה לשנות מן היסוד את המבנה הסוציו-אקונומי של החברה היהודית. ביטויו המעשי של המאבק הזה היה מניעה, חסימה ואיסור על עבודתם של פועלים ערבים-פלסטינים במפעלים כלכליים יהודיים מכל הסוגים. החוקר וההיסטוריון האוסטרלי פטריק וולף זיהה את עקרון העבודה העברית כמרכיב ליבה מרכזי בפרוייקט ההתיישבותי הציוני-קולוניאלי. כדבריו "כיבוש העבודה היה מרכזי הן למיסוד הדימוי הממוסד של הקמת איזור "נקי מגויים"( goyim-rein ) וכן לסטיגמטיזציה של יהודים שהעדיפו את חוסר הגאולה שבגלות. הכוח החיובי שהחיה את האומה היהודית ואת נתיניה היהודים-החדשים כפרטים נבע מהשלילה וההדרה של התושבים המקוריים הילידיים של פלסטין"  (Wolfe:2006:390).

אותו "כוח חיובי" לא השיג את מטרתו המוצהרת, וכוח העבודה הערבי לא סולק לחלוטין מתוך המשק היהודי (שפירא, 1977; Lockman, 1996). אולם ברעיון העבודה העברית  נעשה שימוש פוליטי מתוחכם. תנועת העבודה הציונית מינפה אותו לצורך חיזוק האטרקטיביות שלה והסתייעה בו בהצלחה במאבק על השגת ההגמוניה ביישוב היהודי לפני קום המדינה. הצגתו, כצירוף חיוני של אידיאלים לאומיים וסוציאליסטיים, אפשרה לרעיון העבודה העברית להיות אבן יסוד בתביעה להפרדה על בסיס אתני ודתי של יהודים מילידי הארץ, שהובילה אל הטיהור האתני של פלסטין (פפה,2020 [2007]). הדימוי של האוכלוסייה הילידית בארץ כ"זרה", "נוכרית" ובלתי רצויה הוטמע היטב בתודעה הקולקטיבית של אוכלוסיית המתיישבים החדשים. תנועת העבודה הציונית הגיעה למעמד הגמוני ביישוב הציוני טרם הקמת המדינה, ושימרה את מעמדה הפוליטי המוביל שלושים שנים אחרי ייסודה (עד שנת 1977).

הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שהתמקדה בפרסומי ביטאון הנוער העובד  במעלה מהשנים 1926 עד 1935 – עשר שנים שקדמו לאירועים המרכזיים שאותם מצטטת האפולוגטיקה הציונית: השואה, הנכבה, מלחמת העצמאות והמרד הערבי. הוא מצביע על הדרך שבה קודמה אידיאולוגית העבודה העברית בכתב עת מרכזי של הציונות הסוציאליסטית.

 

 

 

אידיאולוגיית העבודה העברית לבניית מודל חברתי־כלכלי יהודי חדש

קטע מתוך הספר "דרך הנער", הוצאת עמדה, מאת עפרה ישועה-ליית

ראשיתו של המאבק למען עבודה עברית מזוהה עם הגעתם של עולים צעירים חסרי אמצעי קיום לפלסטין בשנות העלייה השנייה (1914-1904) (שפירא, 1977: 29; אלרואי, 2004: 205). עולים אלה, שחלקם היו כבר מאורגנים בקבוצות פוליטיות יהודיות־סוציאליסטיות בארצות מוצאם, היו חייבים להבטיח לעצמם מקומות עבודה ופרנסה. המושבות היהודיות־עבריות שנוסדו עוד בתקופת העלייה הראשונה (1903-1882) היו הסקטור היחיד שהיה מסוגל להציע מספר רב של מקומות עבודה לעובדים חסרי הכשרה. הצעירים שנחתו ממזרח־אירופה נתקלו במציאות קשוחה שבה פועלים ערבים מקומיים הועדפו לעבודה בפרדסים בהיותם מיומנים וכשירים יותר לתנאי העבודה הזאת. "המשק היהודי היה תלוי בעבודתם של הפועלים הערבים" (גורני, 1985: 25). כנגד התחרות הזאת נשלף העיקרון הלאומי: התביעה שבעלי פרדסים יהודים, שחלשו על אחוזות שנהנו מתמיכתם של מוסדות יהודיים או של נדבנים יהודים המקורבים לרעיון הציוני, יהיו חייבים להעסיק יהודים בחקלאות גם כאשר הדבר לא הלם את האינטרס הכלכלי שלהם. זה היה הבסיס ל"אידיאולוגיה של עבודה עברית הרואה את המשק העברי כנועד לפרנס באופן אכסקלוסיבי את העם העברי הנבנה על אדמת ארץ ישראל." (שפירא, 1977: 22) ולתביעה "ליצירת משק יהודי על טהרת העבודה העברית, שהתפתחותו תגביר את העלייה." (חלמיש, 2006: 52).

הרעיון שיהודים צעירים ממזרח אירופה יהפכו לעובדי אדמה עמד בניגוד גמור למציאות ולרקע שמהם הגיעו הצעירים האלה, ולתרבות הכלכלית המסורתית והדתית שלתוכה הם גדלו והתחנכו. זו הייתה תרבות של אוריינות ולימוד, שלא הכינה אנשים צעירים לעבודת כפיים. הוגים יהודים חשובים בני התקופה הכריזו על מודל התרבות הזה כבעייתי וקראו לשנות אותו. דוב בר בורוכוב[1] קונן על "המבנה הכלכלי האנומלי של הגולה היהודית" (גוטוויין, 1999: 74). דוד בן־גוריון דיבר בזלזול על "יוצאי המעמד הבעלי-ביתי העוברים לארץ לעבודה" (בן־גוריון, 1974: 54[2])    ועל "בטלנים החיים על יגיע זרים " (שם: 38[3]). תרבות יהודית מסורתית לא כללה עבודת אדמה, ואף אחד מהעולים שהגיעו בעלייה השנייה לא התנסה בעבודה חקלאית בעברו (גורני, 1970: 225, על פי לוח 31).

התביעה שכל העבודות הידניות הדורשות מאמץ גופני באזורי ארץ ישראל המיושבים ביהודים יבוצעו על ידי יהודים צעירים הייתה אתגר קשוח לשינוי פרדיגמטי משמעותי במבנה הסוציו־אקונומי של קהילת המתיישבים היהודים הצעירים. הוגים ציונים מוקדמים התעמקו רבות בצורך להפוך את היהודים ל"אומה"[4]. עקרון העבודה העברית נחשב לדרישה בסיסית לצורך "בניית האומה", ולכך היו השלכות נרחבות הן על טבעו של הפרויקט הציוני והתיישבותם של היהודים בארץ, והן על יכולתה של תנועת העבודה להפוך לגורם ההגמוני ביישוב היהודי טרם הקמת המדינה.

השילוב היהודי הייחודי של דת, מסורת וערכים קהילתיים, העניק במשך מאות בשנים עדיפות עליונה להשקעה באוריינות ובחינוך. צבי אקשטיין ומריסטלה בוטוצ'יני (אקשטיין ובוטוצ'יני, 2013 [2012]) חקרו את הדרך שבה ההשקעה הגדולה בחינוך העניקה ליהודים יתרונות כלכליים יחסיים בסביבה החקלאית האנאלפביתית ברובה ברחבי אירופה ובמקומות אחרים בעולם. מחקרם מתמקד בהיסטוריה הכלכלית של קהילות יהודיות בשנים 70 – 1492. מסקנתם היא ש"בעולם המאוכלס ברובו אנאלפביתים […] היכולת לקרוא ולכתוב חוזים ותכתובת עסקית, או לנהל ספרי חשבונות תוך שימוש בכתב משותף, העניקה ליהודים יתרון יחסי על פני אחרים" (שם: 24). בהמשך הם הסיקו כי "רמת האוריינות הגבוהה של העם היהודי, שלה נלוותה רשת מסועפת של מוסדות לאכיפת חוזים […] העניקה ליהודים יתרון יחסי על פני אחרים במקצועות כמו מסחר, מלאכות-יד והלוואה בריבית" שהפכו מבוקשים ביותר עם הצמיחה בתהליכי העיור (שם: 195). מחקרם מצביע על כך שהרמה הגבוהה של האוריינות – והמערך הסוציו־אקונומי שנבע ממנה – היו תוצאה של ציווי דתי, שהוצג כפקודה אלוהית.

"דת היא קודם כל עניין חברתי בעיקרו", קבע אמיל דורקהיים לפני יותר ממאה שנה (Durkheim, 1965 [1915]:22). במהלך ימי הביניים ניכרת הכרה גורפת בהשפעתם ובנוכחותם של סוחרים ואנשי פיננסים יהודים על פני אירופה כולה, וחוקרי התקופה סבורים שתרומתם "לתרבות האינטלקטואלית והדתית של אירופה בימי הביניים המוקדמים" הייתה ייחודית (הר, 1965[1961]: 312). אקשטיין ובוטוצ'יני קובעים כי "משהחל התהליך, שוב לא הייתה דרך חזרה. מאז ועד ימינו אנו, הפכו מילים כמו 'עירוני', 'משכיל' 'סוחר' 'מתווך' 'בנקאי' 'רופא' ו'מלומד' לתארים המזוהים עם יהודים" (אקשטיין ובוטוצ'יני, 2013[2012]: 165). למבנה הסוציו־אקונומי של קהילות יהודיות היו יתרונות ברורים שנותרו בעינם גם אחרי המאה ה־15. קרל קאוטסקי, פילוסוף מרקסיסטי ומנהיג אוסטרי־צ'כי ממוצא יהודי הגדיר את היהודים כקבוצה אורבנית שהתמחתה במסחר ובפיננסים (Kautsky, 1926:59). כדבריו "אם רק נשים לב להשפעתה של הסביבה האורבנית על בני האדם בימינו […] ואז נזכור שהיהודים הינם הגזע היחיד עלי אדמות שמורכב אך ורק מאוכלוסייה עירונית זה יותר מאלפיים שנה: זה יבהיר לנו באופן מושלם את התכונות האופייניות ליהודים. אלה הן תכונות עירוניות כלליות, בהגזמה מסוימת" (שם: 66; ההדגשה במקור).

יורי סלזקין התבונן ביהודים מהפרספקטיבה האנתרופולוגית והשווה אותם לקבוצות אוכלוסייה עם מאפייני פעולה דומים, שהוא מגדיר כ"נוודי 'שירות'" (סלזקין, 2009[2004]: 20). אלה הן קהילות שעל פי הגדרתו חיות במרחבים המאוכלסים בקבוצות דמוגרפיות אחרות, בדרך כלל קהילות חקלאיות. הוא קרא לקהילות האלה "מרקוריאניות" מאחר שהן מאופיינות ב"כספיתיות" (mercury פירושו כספית). בפתח ספרו מכריז סלזקין ש"לא היה שום דבר יוצא דופן במיוחד במצבם החברתי והכלכלי של היהודים באירופה בימי הביניים ובתחילת התקופה המודרנית. בחברות חקלאיות רבות חיו תמיד זרים שביצעו משימות שאותן לא יכלו הילידים או שלא רצו לבצע בעצמם." (שם: 15). הקבוצות האלה, שעל פי ממצאיו כללו את הצוענים באירופה, את בני המרגי בסודאן, את הגיינים והפארסים בהודו ועוד קבוצות באפריקה ובאסיה – "כולם ראו בעצמם עם נבחר", הוא מעיר ביובש, "בכך שסגדו לעצמם בגלוי והפרידו את עצמם מאחרים כעניין שבעיקרון" (שם: 26). ומציין ש"כל נוודי השירות מקיימים קשרי נישואים רק בתוך קהילותיהם, ורבים מהם מקיימים משטרי תזונה ההופכים את ההתיידדות עם שכניהם/לקוחותיהם לבלתי אפשרית" (שם: 24).

ציוויים דתיים האוסרים על חברי קהילה אחת להתערב ב"אחרים" מזכירים תבניות שהיו מקובלות במעמדות מיוחסים באירופה בתקופה הטרום־מודרנית. בעלי מקצוע מיומנים היו מאוגדים בגילדות והקפידו מאוד על הנטייה "להגביל אפשרות של כניסה לשורותיהם" (Blomquist, 1995: 218). המגבלות כללו "אנדוגמיה" והגבלות אחרות (Coll, 2019). הגילדות נעלמו כבר לפני מאות שנים, אך השילוב היעיל של תרבות דתית, אוריינות ויזמות עסקית טובה נשמר בהצלחה בקהילות היהודיות באירופה ובאזורים אחרים עד המאה ה־19[5]. על פי סלזקין, יהודים היו "מופת מושלם של מרקוריאנים מוכשרים ביותר" (שם: 53).

גם חוסר הפופולריות של היהודים לא היה ייחודי: "בכל מקום שבו המרקוריאנים גרים, יחסיהם עם לקוחותיהם נושאים אופי של עוינות, חשד ובוז הדדיים", הוא טוען (סלזקין, 2009 [2004]: 32). סטריאוטיפ נפוץ בקרב "מארחי מרקוריאנים קובע שהם רמאים, רודפי בצע, חמדנים, ערמומיים, שתלטנים וגסי רוח" (שם: 35). התוצאות הן לעיתים קרובות הרות אסון, כי "נוודות שירות […] הייתה תמיד עסק מסוכן" ו"ההיסטוריה של רוב נוודי השירות היא סיפורם של פוגרומים עממיים אקראיים ושל אמביוולנטיות קבועה מצד המדינה" (שם: 48). הדוגמאות ההיסטוריות שסלזקין מונה כוללות את גורלם של הסינים בכל רחבי דרום מזרח אסיה, ובמיוחד בפיליפינים הספרדיים, אינדונזיה, קמבודיה ווייטנאם; את הגירושים ההמוניים של ערבים לבנונים וסורים מהאיטי; את הטבח של הארמנים בטורקיה, מהומות וגירוש של הודים ממספר מדינות אפריקאיות, וכל אלה עוד לפני הג'נוסייד ושואת היהודים והצוענים באירופה.

במשך מאות שנים הצטיינו היהודים במקצועות העירוניים המתוחכמים, ותדמיתם באוכלוסייה הכללית הדהדה את יתרונותיהם. ברומן ההיסטורי שזכה לפרס נובל ספרי יעקב תיארה אולגה טוקרצ'וק יהודים במאה ה־17 שהם "עניים, עלובים ובעלי דעות קדומות" אך הם מתבוננים "בתחושה של עליונות מסוימת" על איכרי הסביבה:  "עדיף היה להיות יהודי מאשר איכר" (טוקרצ'וק, 2020[2016]: 77). במקום אחר ברומן זה מצהיר הבישוף האנטישמי סולטיק לקוסובסקי: "כשאני רוצה לקנות או למכור משהו, אני תמיד קורא ליהודי. יש לו ליהודי הסכמים עם כל הסוחרים בארץ. הוא מבין מה זה לעשות עסקים […] אין פה שום אדון רציני ובעל אחוזות בסביבה שלא משרתים אותו בני ישראל."  (שם: 259).

הצלחתם הכלכלית והחברתית של יהודים בעולם הגדול הייתה ונותרה מקור לגאווה וחרדה כאחד. תיאודור הרצל ציין כאחת ה"סיבות לאנטישמיות" את התופעה ש"משגשג ועולה כח כספנו עד להבהיל" (הרצל, תש"ך 1960[1896]:  27). בספר קאפוט מאת העיתונאי האיטלקי קורציו מלאפרטה מתוארת אפיזודה מקפיאת דם כאשר חיילים נאצים באוקראינה הסובייטית מצליחים לזהות מי משבויי המלחמה שלהם הוא יהודי, לפי יכולתם לקרוא עיתון. הם מוציאים את כולם להורג במקום. (מלאפרטה, 1995[1979]:203-205).

היתרונות הסוציו־אקונומיים של הקהילה היהודית העירונית נשחקו כמעט לחלוטין במהלך המאה ה־19. תהליכי עיור ופרולטריזציה, ולצידם עלייתה של שכבת ביניים מקומית באוכלוסייה הכללית, החלישו את אחיזתם המסורתית של היהודים במקצועות המבוקשים בתחום התיווך, המסחר והבנקאות. ברוסיה המצב היה גרוע במיוחד כשהתברר ש"הריבוי הטבעי יצר עודפי אוכלוסין שלא יכלו להיקלט במערך הכלכלי", ולצד זה "למקורות הפרנסה המובהקים של היהודים – המסחר והמלאכה – לא נמצא דורש בערים."(אלרואי, 2004: 14). על פי תיאורו של גור אלרואי בספרו אימיגרנטים, זה היה המצב ברחבי תחום המושב הרוסי (שם: 51).  בספרו המהפכה השקטה מתאר אלרואי לחצים כלכליים קיצוניים שהובילו לבריחה המונית של יהודים מרוסיה אל ארצות הברית בשנים 1875–1924 (בשנת 1924 נבלמה האופציה להגירה המונית אל ארה"ב) (אלרואי, 2008: 36).

ההתמקדות ב"מקורות הפרנסה המסורתיים של היהודים" הוכחה דווקא כיתרון עבור אלה שהצליחו לעקור מן המחוזות מוכי הרעב של אירופה המזרחית ולהגר למערב. בספר רב המכר מצוינים: ממה עשויה הצלחה תיאר הכלכלן מלקולם גלדוול את נסיקתה הכלכלית של משפחה יהודית טיפוסית שהיגרה לניו יורק בשנת 1889. ההסבר שלו מבוסס על ממצאי מחקרו של הסוציולוג סטיבן סטיינברג: "המהגרים היהודים ההם הגיעו בעיתוי מושלם, עם הכישורים המושלמים," מפני ש"הכלכלה נזקקה נואשות למיומנויות שהם יכלו להציע" (גלדוול, 2009 [2008]: 132[6]). בתקופתנו, ישראלים המעלים על נס את הצלחתה של ארצנו כ"אומת סטארט־אפ" מייחסים את ההצלחה הזאת ישירות ל"תרבות הישראלית המטפחת שילוב ייחודי של חדשנות יצירתית אינטנסיבית עם יכולת יזמית[7]".

אף אחת מכל התכונות האלה לא נחשבה בעלת ערך בעיני פעילים מרכזיים של הציונות ותנועת העבודה הציונית במחצית הראשונה של המאה העשרים. רובם זיהו את המבנה הסוציו־אקונומי של הקהילות היהודיות במזרח אירופה כבעייתי ובלתי הולם לצורך הפרויקט של יישוב פלסטין־א"י ביהודים. ארתור רופין, שבמשך שנים רבות עמד בראש "המשרד הארצישראלי" וחלש על תקציבי ההתיישבות, תיאר את המבנה הזה כ"פירמידה שבבסיסה הרחב סוחרים, באמצע בעלי מלאכה ואנשי תעשייה, בחלקה האמצעי אנשי המלאכה והמסחר, ובקודקודה הצר – העוסקים בחקלאות  'אבל בניגוד לכך, זקוקה ארץ ישראל לפירמידה שאת בסיסה הרחב תופסים החקלאים'" (חלמיש, 2006: 16[8]).

זרמים שונים בציונות היו מאוחדים בעמדתם בכל הנוגע לסוגיית העיסוק המקצועי הרצוי ליהודים המתיישבים בפלסטין. "התנועה הציונית כרכה מראשיתה את שאיפתה לפתרון לאומי-טריטוריאלי של בעיית העם היהודי בשאיפה למהפכה יהודית פנימית, אשר תתקן את העיוותים במבנה החברתי שנוצרו כתוצאה מן המציאות הכלכלית והנטיות הפסיכו-חברתיות של העם היהודי בגולה" (שפירא, 1977: 15). במילים אחרות: המיקוד בחינוך והשכלה, הרגלי אוריינות וקריאה, כמו גם השאיפה למצוינות ולרמת חיים גבוהה, שאפיינה את המבנה הכלכלי והחברתי של היהודים במשך מאות בשנים, הוגדרו מעתה, באידיאולוגיה הלאומית החדשה, כ"עיוותים במבנה החברתי" ו"נטיות פסיכו-חברתיות" שנחוץ לשנות ולתקן.

חוסר ההתלהבות שגילו רבים מהמהגרים המתיישבים היהודים – החלוצים – לרעיון שיעברו לעבודה גופנית קשה, והרתיעה של רבים מהם להתאים עצמם לצורת החיים החדשה שנדרשה מהם, הרתיחו את הוגה הדעות החשוב (בעצמו עובד אדמה חרוץ) אהרון דוד גורדון, ש"היה לנביאה של העבודה הגופנית" (שטרנהל, 1995: 50). "ביהודים אין חשבון לעבוד – ודי! […] וכך עובדים ועושים הכול בידי אחרים, צוברים כסף בידי אחרים, מנצלים את האחרים, עד המקום שהיד מגעת […] ואין החלוצים האלה רואים כלל את הכיעור שבדבר." כתב גורדון בזעם בשנת 1911 (גורדון, 1957: 117). התחייה הלאומית איננה אפשרית "על פרזיטיות כזו!" הוסיף בהמשך (שם: 118). דוד בן־גוריון לא חסך במילים בשנות השלושים המוקדמות כאשר הבהיר שאין כל דרך לקלוט את היהודים בארץ ישראל "מבלי שהמונים אלה לא ישנו את ארחות כלכלתם. […] המוני חנוונים, ספסרים, מתווכים, הולכי בטל לא יתערו בארץ קטנה דלה ומעוטת אוכלוסין זו" ( בן־גוריון, 1974: 231[9]).

במונחים שטבע פייר בורדייה, הציונות הסוציאליסטית שאפה לבצע שינוי רדיקלי ב"הביטוס" של אוכלוסיית העולים היהודים. בורדייה הגדיר "הביטוס" כ"תוצר של כלל ההתנסות הביוגרפית" (בורדייה, 2005: 78^[10]), השילוב המלא של כל ניסיונות העבר שצברנו בגופנו הביולוגי  (Bourdieu, 2020 [1981-1983]:[11]). "הוא הופך לסוג של חליפה שאנו נושאים עלינו בנוחות מפני שהיא במידה הנכונה" (שם:25[12]). יש ל"הביטוס" שני ממדים שונים: "זוהי הנטייה וגם היכולת" (שם). כל אדם שעבר הכשרה כלשהי נושא איתו  "סכמות" שעל פי בורדייה "אינן מולדות, אלא הוחדרו בתהליך החינוך והחיברות, הופנמו והוטמעו, עד שנעשו להרגלים שאינם מצריכים מחשבה, מעין טבע שני". הסכמות האלה קושרות את הפרטים "למוצאם המעמדי ולחינוך שקיבלו" וגם ל"תדמיתם הפיזית, התנהגותם, ראיית העולם שלהם"  (בורדייה, 2005: 11[13]).

א. ד. גורדון ודוד בן־גוריון אכן זיהו נכון:  לרוב המוחלט של יהודים צעירים אשר הגיעו לפלסטין־א"י בשנים שלפני ואחרי הצהרת בלפור היה "הביטוס" שלא עלה בקנה אחד עם הפרופיל והתכונות הרצויות של עובד אדמה פשוט. לא הייתה להם "נטיה" או "יכולת" לבלות חיים שלמים בעבודה בשדות, ברפתות או בפרדסים. הלימוד והחינוך שקיבלו הכשיר אותם לצורות חיים שונות לחלוטין. מאחר שכולם הגיעו מרקע דומה של קהילות מסורתיות לומדות ואורייניות, היה להם גם "הביטוס" משותף. מציאות החיים שאותה נשאו רובם "בנוחות" מפני שהייתה "במידה הנכונה", לא הייתה זו של פועל חקלאי.

יש לציין שבניגוד להוגים של תנועת העבודה, תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, מעולם לא ציפה שהמדינה היהודית תהיה מבוססת כלכלית על החקלאות. ככל שזה נגע לו "היהודים הממאנים ללכת אחרי אלה הרוצים לעשותם לאכרים גסים טוב המה עושים" (הרצל, תש"ך 1960[1896]: 25).  בן־גוריון קבע שההיפך הוא הנכון. הצורך במהפכה חברתית היה חיוני בעיניו. הוא העמיד "את עצמו בראש המאבק למען עבודה עברית. הוא ראה בכך 'שאלה בסיסית שתקבע את עתידה של הציונות כולה'[14]" (שגב, 2018 : 83). אין זה מקרה שבן־גוריון כינס פעמיים את כתביו תחת הכותרת ממעמד לעם (בן־גוריון, 1955;  בן־גוריון, 1974).

בעז נוימן זיהה את "החלוצים" כאנשים צעירים אשר "חסרו עיסוק מוגדר, הכשרה פורמלית או מקצועית. הם היו על פי רוב בעלי השכלה מסורתית וכללית בלתי פורמלית ותודעתם החברתית הייתה סוציאליסטית" (נוימן, 2009: 17). כל זה לא הפך אותם בהכרח לעובדי אדמה יעילים, אך הם היו חדורים ברצון עז לעמוד בדרישות האידיאולוגיות של התנועה, ועל כך ניתן לעמוד מתוך "ריבוי הטקסטים החלוציים והטון המשתפך שלהם" (שם: 30). בספרו תשוקת החלוצים מתאר נוימן את "המגע עם האדמה באמצעות עבודת האדמה" כ"רגע מכונן בתשוקה החלוצית לארץ ישראל" (שם: 31). תשוקה זו הובילה, מסביר נוימן, גם ל"אובססיית כיבוש העבודה העברית" שהייתה מבוססת בין השאר על הצורך "לתיעולה האקסקלוסיבי של זיעה יהודית אל אדמת ארץ ישראל" ועל כן ל"חסימה של זרמי זיעה אחרים אליה" (שם: 120).

למרות כל ההתלהבות, המציאות של העלייה השנייה הבהירה "שהפועל העברי לא יכול להתפרנס מעבודתו בחקלאות במושבות" (שפירא, 1977: 27). אם "השאיפה ליצור חברת מופת יהודית בארץ היהודים הייתה מיסודותיה הרעיוניים של התנועה הציונית" (שם: 14), כי אז "הכישלון של כיבוש העבודה במושבות בתקופה המוקדמת היה כישלון מנקודת ההשקפה הציונית ואסון אישי של הכובשים" (שפירא, 1977: 27). על פי הסיכום של דוד זית, "המאבק הנואש" של העלייה השנייה "למען עבודה עברית הוביל להתמוטטות ורוב העולים היגרו מן הארץ" (זית, 1993: 6).

אניטה שפירא מתארת את הפתרון שנמצא בעקבות ה"יאוש מעתידו של הפועל העברי במושבות." במקומו אורגנה "התיישבותו העצמאית של הפועל, ללא משגיח וללא מתחרה ערבי. [..] המעבר להתיישבות העובדת נתפס כגילוי דרך המלך ליישובה של ארץ-ישראל" וכך "חלה התמזגות בין פתרון בעיית הפרט לבין פתרון בעיית הציונות" (שפירא, 1977: 27).

זווית אחרת על הפתרון הציוני ותוצאותיו הביא גרשון שפיר. הניתוח שלו, המבוסס על מודלים שפיתחו פרנק פארקין ועדנה בונאצ'יץ, מצביע על מצבים דומים שבהם קבוצה אתנית פעלה להגביל את הגישה של קבוצה אתנית אחרת, המתחרה בה על שוק העבודה, או יצרה "שוק עבודה מפוצל" שבו ה"חסימה" התקיימה על ידי "הגבלת הגישה למשאבים ולהזדמנויות לטובת חוג מוגבל של זכאים" (Shafir, 1996[1989]: 15[15]). המתיישבים היהודים השיגו "שליטה בשוק הקרקעות ובשוק העבודה" תוך שימוש ב"מודוס הייחודי של התיישבות קואופרטיבית וקהילתית" שהם אימצו (שפיר, 1993: 109)[16].

על פי "מודוס ההתיישבותי הקואופרטיבי" כל ענפי החקלאות הופעלו באופן בלעדי על ידי עבודה עברית. לא־יהודים לא התקבלו כחברים בקיבוצים או במושבים (שתי הצורות העיקריות של התיישבות קואופרטיבית), שנבנו על "קרקע הלאום" שנרכשה על ידי המוסדות הלאומיים, ובראשם קק"ל, וקיבלו תמיכה כספית מהקרנות הציוניות. על פי תיאורו של דן דינר "בארץ הוקמה התיישבות הומוגנית מבחינה אתנית שאובטחה הודות לנוכחות פיסית על האדמה בצורת עיבוד חקלאי", (Diner, 1980: 25).

סטיבן פוקס מגדיר חברות "ריאליסטיות" כחברות אשר לוקחות את עצמן ברצינות רבה" ואינן סובלניות לשום "משחק לפה ולשם"  (Fuchs, 2001: 154). אלה חברות שבהן מצופה מהפרט להקריב את יתרונותיו האישיים לטובת תועלת הקבוצה. התיאור הזה הולם מאוד את חברי תנועת העבודה הציונית. היה מצופה מהם להיפטר מה"הביטוס" האורייני שלהם כדי לציית לעיקרון של עבודה עברית. פוקס טוען שצריך להגדיר תרבויות כאלה כ"כַּתות". הוא מביא קווים לדמותן: "נכונות מוחלטת וחסרת כל אנוכיות להקדיש עצמך לעיקרון המשותף נחשבת לתכונה החשובה ביותר; דגש על הצטיינות אישית נחשב ליהירות" (שם: 220). זהו תיאור המזכיר את קביעתו של בן־גוריון בהיותו עדיין בן 18: "התחייה דורשת מאתנו קרבנות אדם" (שגב, 2018: 16[17]). על הסנטימנט הזה חזרו לא מעט הוגים ציוניים[18].

הפרק השני בספר זה בוחן מאמרי דעה ומאמרי מערכת, רפורטז'ות וטקסטים ספרותיים מעל דפי ביטאון הנוער העובד במעלה בשנים 1935-1926, הקוראים ליישם באופן מוצלח את עקרון העבודה העברית כמטרה לאומית וחברתית גם יחד, לרוב תוך כדי הקרבת "קורבנות כואבים". בשם העיקרון הזה נדרשו עולים צעירים שהגיעו לפלסטין־א"י להפוך לפועלים חקלאיים, גם כאשר אפשרויות תעסוקה נוחות וטובות יותר היו זמינות להם; מעסיקים נדרשו להתעלם מהעקרונות הקפיטליסטיים של רווח והפסד ולהימנע מהעסקתם של עובדים ערביים זולים ומיומנים; סוציאליסטים נדרשו לאמץ את "הכפפת הסוציאליזם ללאומיות" (שטרנהל, 1995: 110). עובדים לא־יהודים, כדבר המובן מאליו, נדרשו להתרחק מהמשק היהודי־ציוני וממשלת המנדט נדרשה להתעלם מחוקי העבודה הבריטיים שאסרו על אפליה על בסיס אתני ודתי.

ביבליוגרפיה

אלרואי, גור. אימיגרנטים. ההגירה היהודית לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2004

אלרואי, גור. המהפכה השקטה. ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית 1875 – 1924. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ח (2008).

אקשטיין, צבי,  ובוטוצ'יני, מריסטלה. המיעוט הנבחר. כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים 70  -1492. מאנגלית אינגה מיכאלי. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2013 [2012].

בורדייה, פייר. שאלות בסוציולוגיה. תרגום מצרפתית: אבנר להב. עריכה מדעית: ד"ר ז'יזל ספירו. רסלינג, תל אביב, 2005 (1984).

בלום, איתן. ארתור רופין ותכנון התרבות הארצישראלית. רסלינג, תל אביב, 2020.

בן־גוריון, דוד. ממעמד לעם. הוצאת ספרים עיינות, תל אביב תשט"ו (1955).

בן־גוריון, דוד. ממעמד לעם. פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים. עם עובד, תל אביב, 1974.

גוטוויין, דניאל. "בורוכוב הבורוכוביזם והבורוכוביסטים. בירור היחס בין פעילותו התאורטית, האידיאולוגית והפוליטית של בורוכוב". יעד, מאסף לחקר תנועת העבודה הציונית והסוציאליזם. בהוצאת גבעת חביבה, המרכז לתיעוד וחקר של השומר הצעיר. גיליון 1, 1989, עמ' 73  -90. https://danigutwein.files.wordpress.com/2017/08/d791d795d7a8d795d79bd795d791.pdf

גורדון, אהרון דוד. האומה והעבודה. מהדורה מיוחדת בהוצאת מועצת פועלי חיפה והספריה הציונית, תשי"ז (1957).

גורני, יוסף. "השינויים במבנה החברתי והפוליטי של 'העלייה השנייה' בשנים 1904 -1940." בתוך הציונות, כרך א', 1970, עמ'  246 – 204.גורני, יוסף. השאלה הערבית והבעיה היהודית. זרמים מדיניים-אידיאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ-ישראל בשנים 1882- 1948. ספרית אפקים, עם עובד, 1985.

גלדוול, מלקולם. מצויינים. ממה עשויה הצלחה. מאנגלית: שרה ריפין. זמורה ביתן מוציאים לאור, 2009 (2008).

הר, פרידריך. ימי הביניים ותרבותם. אירופה 1100 – 1350. תרגמה: עליזה נצר. הוצאת "הדר", תל אביב, 1965 [1961].

הרצל, בנימין זאב. מדינת היהודים. אלטניילנד. הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ תל אביב, תש"ך (1960)  [1896].

זית, דוד. חלוצים במבוך הפוליטי. התנועה הקיבוצית 1927-1948 הוצאת יד בן צבי, ירושלים 1993.

חלמיש, אביבה. במירוץ כפול נגד הזמן. מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים. יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ו (2006).

טוקרצ'וק, אולגה. ספרי יעקב. תרגמה מפולנית: מרים בורנשטיין. הוצאת כרמל, ירושלים, 2020 [2016].

מלאפרטה, קורציו. קאפוט. מאיטלקית: מירון רפפורט. זמורה ביתן מוציאים לאור, 1995 (1979).

נוימן, בעז. תשוקת החלוצים. עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, תל אביב, 2009.

סלזקין, יורי. המאה היהודית. תרגום: כרמה פלד ושחר פלד. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2009 [2004].

סרוויס, רוברט. לנין. מאנגלית: אריה חשביה. ספרית מעריב, כתר, ירושלים, 2007 (2000).

שגב, תום. מדינה בכל מחיר. סיפור חייו של דוד בן-גוריון. כתר, 2018, ירושלים.

שטרנהל, זאב. בנין אומה או תיקון חברה? לאומיות וסוציאליזם בתנועת העבודה הישראלית 1940-1940. עם עובד, ספרית אפקים, תל אביב, 1995.

שפיר, גרשון. "קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית: היבטים כלליים וייחודיים". בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. עורך: אורי רם. ברירות הוצאה לאור, 1993. עמ' 104 – 119.

שפירא, אניטה. המאבק הנכזב. עבודה עברית, 1929- 1939. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.

Blomquist, Thomas W.  "Review of: Wage Labor & Guilds in Medieval Europe by Steven A. Epstein". In: The Business History Review, Spring, 1992, Vol. 66, No. 1, High-Technology Industries (Spring, 1992), pp. 216-218 Published by: The President and Fellows of Harvard College Stable.

Bourdieu, Pierre.. Habitus and Field. General Sociology, Volume 2 (lectures) Translated by Peter Collier. Polity Press, Cambridge, UK, 2020 [1981-1983]

Coll, Sebastian. "The European guilds: an economic analysis by Sheilagh Ogilvie" [Princeton University Press, Princeton and London, 2019]. Book review published online by Springer Science+Business Media, LLC, part of Springer Nature, 2019.

Diner, Dan. Israel in Palästina. Über Tausch und Gewalt im Vorderen Orient. Athenäum Verlag, Königstein, 1980.

Durkheim, Emil. The Elementary Forms of Religious Life. Translated by Joseph Ward Swain. The Free Press, New York, 1965 [1915].

Fuchs, Stephen. . Against Essentialism. A Theory of Culture and Society. Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts and London, England. 2001

Kautsky, Karl. Are the Jews a Race? International publishers (1926)[19]

Shafir, Gershon. . Land, Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict, 1882-1914. Updated edition University of California Press, 1996 [1989] Berkeley and Los Angeles.

 

מקורות און-ליין

 

תדהר, דוד. אנציקלופדיה לתולדות חלוצי היישוב ובוניו.

[1] דב בר בורוכוב (לעיתים מאוית ברוכוב) (1917-1871) נולד באוקראינה ושם גם מת. הוא ייסד את מפלגת פועלי ציון הציונית סוציאליסטית, ושלטונות רוסיה עצרו אותו בגין תמיכתו ברעיונות סוציאליסטיים. הוא עבר לארצות הברית אך חזר לרוסיה אחרי מהפכת 1917 אך חלה בדלקת ריאות ומת בדצמבר של אותה שנה, בגיל 36. עצמותיו הועלו לישראל. ספרות עשירה עוסקת במשנתו, פרטים מלאים באתר של פרופ' דני גוטויין https://danigutwein.files.wordpress.com/2017/08/d791d795d7a8d795d79bd795d791.pdf

[2] מאמר משנת 1925

[3] מאמר משנת 1921.

[4] טענה זו עומדת במרכז ספרו של שלמה זנד מתי ואיך הומצא העם היהודי, הוצאת רסלינג, 2008.

[5] תיאורים מפורטים בספרו של שלום בוגוסלבסקי בספר הסיפור הבלתי־סביר והלא־מספיק־זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית (הוצאת זרש, 2024)

[6] הערת השוליים של המחבר מפנה לספרו של סטיינברג The Ethnic Myth: Race, Ethnicity and Class in America (Boston: Beacon Press, 1982)

^[7] מצוטט על הכריכה האחורית של הספר אומת הסטארט־אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל מאת דן סינור ושאול זינגר, הוצאת מטר, תל אביב, 2011.

[8] הציטוט הוא על פי מאמר שרופין כתב בשנת 1919.

[9] מתוך "המשבר בציונות ותנועת הפועלים" / הרצאה במועצת המפלגה/ כפר יחזקאל כח סיוון תרצ"ב [הפועל הצעיר 34-40]

[10] במאמר "איך לשחרר את האינטלקטואלים החופשיים", שיחה עם דידייה אריבון שפורסמה בלה מונד, 4.5.1980

[11] הרצאה 5.10.1982.

[12] הרצאה 12.10.1982.

[13] מתוך ההקדמה של ג'יזל ספירו.

[14] ציטוט ממאמר תחת הכותרת "הפועלים והבירוקרטיה" בעיתון אחדות, 14.3.1911.

[15] ציטוט מפארקין

Parkin, Frank, Marxism and Class Theory, Columbia University Press, NY 1979, P.44

[16] זאב שטרנהל הגדיר: "הקבוצה והמושב נוצרו כתוצאה של חוסר יכולת וחוסר רצון של החקלאות הפרטית הוותיקה לתת עדיפות לשיקולים הלאומיים ולקלוט פועלים יהודים במקום הפועלים הערבים." (שטרנהל, 1995 : 46).

[17] מצוטט מתוך מכתב של  בן־גוריון לידידו שמואל פוקס, 14.12.1904. מופיע בקובץ איגרות דוד בן־גוריון א' בהוצאת עם עובד, בעריכת יהודה ארז, עמ' 39.

[18]  פמפלט שכותרתו "תורת הציונות האכזרית", פרי עטו של הסופר אברהם שרון יצא בשנת 1944 בהוצאת עם עובד שבבעלות ההסתדרות (צילום הכריכה בעמ' זה). המחבר שהיה מוכר גם כד"ר אברהם שוודרון (1957-1882), נולד בגליציה המזרחית ועלה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא הצטיין בלימודי יהדות וציונות, ופרסם מאמרים רבים בנושאי הציונות. לאחר שתרם את ארכיונו העשיר לספריה הלאומית בירושלים היה למנהלה והאוצר הראשי (על פי תדהר).

[19]  The English version was re-published in paperback by Ostara, 2014 but out of stock. The Kindle edition, used here, has no details about the translation.

 

דרך הנער, עפרה ישועה-ליית, עריכת לשון: נילי אושרוב, עיצוב עטיפה: נעמי ליית, האיור בחתימת ר. דויטש (רודי דיין), מתוך במעלה, גיליון 8, מאי 1933, עמוד השער, עמדה, 88 שקלים