הרבע הנותר / אביבית משמרי / ביקורת ועוד איך תהיה

הרבע הנותר דובר אלינו ועלינו

אני רואֶה בסופרת אביבית מִשְׁמָרִי נפש אחות, אף על פי שכמדומני לא נפגשנו מעולם. מדוע? כי אהבת הספרות העולמית והמקומית שלה תמיד עלתה על גדותיה והיא בדומה לסופרות כמו לילי פרי, או יעל שכנאי, או משורר כגלעד מאירי, מעולם לא הסתפקה בכתיבתה בלבד, אלא טיפחה גם כותבות וכותבים אחרים מתוך עניין אמיתי בטקסטים ויצירות ולא בהכרח בגלל שצברו איזה זְעֵיר מוניטין או שֵׁם מפורסם. היא שם כי היא מוכשרת ככותבת וגם כי היא אוהבת את הספרות בכל מאודהּ ובכל נפשהּ.

 

יש לה הוצאה קטנה ואיכותית ביותר בשם "פטל", שם היא מוציאה ספרים טובים מאוד של יוצרות כמו דנית גולד, שרית אלקון, אביביה רז, והמשוררת הנהדרת יהודית אוריה. אולי השמות של היוצרות הללו לא אומרים לכם הקוראים הרבה, אבל אם זה כך, הרי ההפסד הוא כולו שלכם, כי הן הוציאו אצל משמרי בהוצאה הקטנה שלה ספרים מרגשים ואיכותיים ביותר. עם זאת, גם מקומן של יוצרות טובות, ותיקות ואיכותיות ביותר כמו שולמית אפּפל, שהתחילה את דרכה השירית עוד בשנות השישים של המאה העשרים בכתב העת "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד, אינו נפקד, והיא מוציאה בגאון את סְפָרֶיהָ בפטל.

 

יתר על כן, משמרי נוגעת בי בכתיבתהּ, כי להבדיל מכל מינֵי סופרים וגם סופרות הנתפסים בעיניי כ"אוונגרד שָׂבֵעַ" ניסיוני לכאורה, היא סופרת תוהָה, תועָה בדרכים ומנסה, פעם אחר פעם. בעבר כתבה סיפורים מצחיקים והֶבְלֵחִיִּים אבּסורדיים, שקעה לרגע ברומן-בניין נדל"ני, כתבה מדע בדיוני ופנטסיה, רומן מסע אירופי, כתבה פנטסיה דיסטופית פוליטית ועוד. היא אוהבת לסכסך ולהתיך סוגות זו בזו. היא ניסיונית באמת.

 

גם ספרהּ החדש "הרבע הנותר" הוא ממואר המתחפש לו לנובלה מִקטעית. הרעיון יפה מאוד. מי שנשאר בחיים נותר לדווח ולספר מתוך התא המשפחתי. בזמן קצר, חמש שנים בקירוב, מתו עליה אימהּ, אחיה האהוב ואביה, ובעצם היא נותרה לבד בעולם. טוב, אולי לא לבד כי למשמרי יש משפחה משלה, אבל מתוך המשפחה הגרעינית המקורית שלה, זאת של ימי ילדותה ובחרותה, זאת שעיצבה אותה, בעד ונגד, רק היא נשארה. יוצא אפוא שהיא אכן הרבע הנותר ומכיוון שהיא גם סופרת, היא הרבע הנותר שנשאר לספר, המצהיר באופן גלוי לקוראים שהוא חווֶה, נזכר ומדווח מעיני המתבונן.

 

הספר הזה קרוב מבחינת הכתיבה לספרים וידויים של סופרות צרפתיות באמפליטודה שבין סימון דה בּובואר הנפלאה "מוות רך מאוד" וסופרת עכשווית מסקרנת, כלת פרס נובל, אנני ארנו "האירוע", "לא קמתי מהלילה שלי", אבל גם ספר כמו "הספר אשר לאִמי" של אלבר כהן. רוצה לומר, עיסוק עדין ולירי בפינצטה נתחנית בשאלת החיים והאובדן, כי רק באמצעות הניואנסים הקטנים של המילים נגיע אל האותנטיות, אל האמת.

 

נאמר כך, לא כל הפרקים המקטעיים בממואר הזה המתחפש לנובלה אווירתית הם טובים ובאותה רמה. פרקי האח הם יוצאים מן הכלל. אחיה של משמרי היה אדם חיוני ובעל חלומות, עם הומור ישראלי בריא של סרטי בורקס כמו שאני אוהב, עד גיל עשרים וארבע, ואז קרתה לו טרגדיה והוא לקה במחלת נפש קשה, סכיזופרניה, שהביאה אותו, בין השאר לחזור בתשובה ולהפוך חסיד ברסלב, אך ללא הועיל, הגוף והנפש הכריעו אותו, הוא לא הִתמיד בישותו כדברי שפינוזה, בקוֹנטוּס שלו, מצבו הידרדר ובגיל חמישים וחמש נפטר. בעצם הוא התאבד באופן איטי ומר. אין מה לומר. משמרי מתארת אותו נהדר.

 

גם פרקי האינטימיות של הפרידה מן האֵם שהייתה צפויה ללכת לעולמה אחרי האב, אבל קרה ההפך, ומן האב, הם יפים, מקוריים ורגישים ביותר. מה שחלש יותר הם החלקים שבהם משמרי מנסה להוציא מסקנות באשר לחיים האלה שהם אכן סתמיים וחולפים אם אינך מציב לך מטרה, דבֵק בה, והיא מושכת אותך באף, כמו שניטשה אמר: אם יש סיבה לחיות, אפשר לשאת כמעט כל איך. המקטעים הללו נראים ירוקים נאיביים, ופחות טובים מפרקי ההתבוננות בשלוש הצלעות האחרות של המרובע המשמרי. עוד דבר שהייתי עושה זה מקפיד יותר בעניין ההגהה בספר. לא אחת במקטעים יש טעויות הגהה. טוב תעשה משמרי אם תקפיד על ספריה כפי שהיא טורחת להקפיד על ספרי אחרים.

 

לבסוף, פטור בלא כלום אי אפשר. הנה מִקטע נהדר על אחיה של משמרי, מוטי המנוח, כאשר היא באה לבקר אותו במקום אשפוזו. הקטע שווה ציטוט כולו:

 

"בוא נזוז מפה, אמרתי, כולם באים הנה. אבל גם כשעברנו מהמסדרון לחדר והתיישבנו על אחת המיטות באו כולם בעקבותינו.

'יש לכם סיגריה?'

לא.

'קוראים לך אורנה?'

לא.

'קוראים לך אורנה??'

לא!

רציתי שנהיה לבד עם צערנו, שאוכל לשבת ולשתוק מול אחי ששתק. אבל זה היה בלתי אפשרי. אולי הוקל לי.

אחד מהם, נאה במיוחד, העז והתיישב על המיטה ממול. הבחנתי בו מייד כשנכנסנו לחדר.

'אתם דומים', אמר מחייך, הביט אליי ישירות, לא גרע ממני את עיניו.

יכולתי לזהות את הטיפוס שהיה, על פניו השועליות הנאות. פעם היה ודאי מביט כך באנשים, בנשים, יודע שיש לו כוחות קסם, משתמש בהם במינונים רצויים. עכשיו הייתה זו קרן לא ממוקדת, חסרת תכלית. מה יעשה בכריזמה שלו פה?

טוב, ברור, אמרתי, אנחנו אחים.

'אתם אותו הדבר'.

נגיד.

'מה שקורה לו קורה גם לך', אמר.

לא.

'נו, די,' פסק אחי. הוא גירד מתחת לגרב שלו, היכן שהחביא קודם חפיסת סיגריות.

'שיחקתם יחד…'

לא ענינו לו.

'הייתם קטנים יחד…'

קולו כמעט נשבר. הוא טווה לעצמו סיפור והמשיך להפליג בו.

הסבתי את ראשי ממנו.

'את צריכה להוציא אותו מפה'.

זעם עלה בי וחשבתי מה לענות.

'את צריכה להוציא אותו'.

קודם שיבואו להוציא אותך, אמרתי, אז תדבר.

ניסיתי לפגוע במכוון.

'אני? אני לא אוכל כלום, בלי אוכל, רק כדורים'.

הוא לא נפגע. אבל אז קם והלך משם. נראה שהיה כבר רגיל בפגיעות".

 

אפשר לומר מצד אחד שהקטע הזה ממחיש היטב את הדילמה של מי שמוגדר דווקא בריא בנפשו. מצד אחד אין ספק שמתמודדֵי נפש עלולים להיות שואבי אנרגיות לא קטנים, יתר על כן, במקרה הזה מדובר בנודניק שפולש גם לפרקון הבא, אלא שמן הצד האחֵר הוא אומר קושְׁטְ אמרֵי אמת צרופים. הוא בעצם הזר המוּכּר שמֵשים מראָה למול ההוויה. כאן משמרי בהחלט בשיאה כסופרת.

 

הרבע הנותר, אביבית משמרי, עורך: אלי הירש, עיצוב הסדרה: אפרת גולן, הוצאת הספר נסתייעה במענק מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב, פטל מקור, 116 עמודים, 60 שקלים המחיר המודפס על כריכת הספר