ערפל הדורות – מחרוזת סיפורים, מאיר דדון, ספר חדש בהוצאת עמדה, סיפור מתוכו ודברים על הספר

שאלת חיים מרכזית עומדת בלב מחרוזת הסיפורים הרגישה הזאת "ערפל הדורות" של המשורר הבשֵׁל והאיכותי מאיר דדון. השאלה היא היכן אנחנו ומי אנחנו בנהר הדורות האינסופי? דדון לא הולך רחוק. הוא מגיע עד סבתא שלו נסריה, דרך הוריו, יצחק ולאורה, ועד אליו עצמו הוא מגיע כילד מהורהר שהתפתח להיות משורר אקזיסטנציאליסטי רומנטי חרֵד, כפי שניסחה זאת יפה בשעתהּ המשוררת מירי בן-שמחון. נראה כי לגבי דדון, אנחנו אובדים בנהר הדורות האינסופי לבלי שוב, גם אם יש לנו היכולת לתאר וליצור ולברוא ולעצב את העולם על פני כמה עשרות שנים, והעניין הזה מֵכיל בתוכו עצב קיומי גדול.

 

יתר על כן, דדון מורה לנו שבמוראות החיים, באירועים גדולים וקטנים העוברים על כל אחת ואחד, תמיד-תמיד לכל אחד יש הסיפור המעניין שלו וכל סיפור שווה להיות מסופר על ידי מישהו כי הוא מעניין, גם אם הוא חורג ממה שקרה באמת, בפועל, וגם אם הוא דומה בדרך זאת או אחרת לסיפורים של אחרים, וגם אם בסופו של דבר הוא יאבד כמו כל הסיפורים בערפל הדורות האינסופי. האדם שִׁכלל את עולמו, האדם מציג טכנולוגיה מרשימה, בינה מלאכותית לעילא, אך דפוסי הרגשות הבסיסיים נותרו בעינם, המשפחה, הפגיעוּת, האהבה, דברים כמוסים שבינו לבינה, חידת החיים שאינה מתפענחת עדֵי עד.

 

רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל הוצאת עמדה

 

הנה הסיפור האישי, הלירי והיפה "לאוּרה – קוּם לְסלַה":

 

 

לאוּרה – קוּם לְסלַה

 

השעון המעורר צִלצל וניתק אותי משנתי. הוא קרע באחת את השקט של הלילה הזה. השעה הייתה כבר שש בבוקר. השחר הפציע וצריך היה לקום לבית הכנסת. שמעתי את קולהּ מרחוק קורא לי: "קוּם, לְסלַה, עייב, קום לסלה, קום, חוק יסתנה. קום, המה בעדם ירוחו, מצ'ימש כיף לסלה. קום, ריבי יתק סחתק, קום!" ובתרגום חופשי: קום לבית הכנסת, בושה, קום לבית הכנסת, קום, אחיך מחכה לך. קום, הם עוד מעט יחזרו, אין כמו ללכת לבית הכנסת. קום, אלוהים ייתן לך את כוחך, קום.

וכך ניסיתי להתעורר בבוקר לתפילת השחרית לקולה המהדהד בראשי. הו, הנה השעה כבר שש, צריך למהר, "קום לסלה, קום סלי" (קום לבית הכנסת, קום להתפלל).

איני רוצה לקום, עדיין ניסיתי להיאחז בשינה לכמה דקות. הנה אם אני אתאמץ אולי אני גם אוּכל לראות אותה. קולה חזר והדהד בראשי חזר ואמר: "קום לסלה."

ידעתי שברגע שאפקח את עיניי ואקום מהמיטה היא תיעלם לי ודמותה שזה אך איכשהו הצלחתי במאמץ רב לראות את צלילתה, תגווע יחד עם קולהּ ואני אקום ואלך בצעדים כושלים למקלחת להכין את עצמי לעוד יום נוסף, אפור ועצוב.

לא רציתי לקום. טוב לי כך לשמוע את קולהּ ולראות צלליתה. אבל הזמן דחק ועוד מעט יתחילו שחרית בבית הכנסת ובטח יחסר להם אחד למניין ואני צריך לומר קדיש.

קולהּ שוב הדהד, ואיכשהו ריחות תבשילי השבת מהמטבח חדרו והעלו את ניחוחות השבת. את ריח הילדוּת.

והנה קולהּ חזר והדהד "קום לסלה, וועדה המילתשק קואהה מעה קעק."  (קום לבית הכנסת הנה הכנתי לך כוס קפה עם כעכים).

ריחות האפייה של עוגיות הקעקע, והבּוּלוּ והלחם האפוי של השבת, הכי אני אהבתי זה את הלחם האפוי שהיא מכינה לשבת. מיד איך שהיא הייתה מוציאה אותו מהתנור, בעודו כמעט לוהט מעלה אדי ניחוח, תמיד הייתה אומרת לי: "אל תאכל את הלחם חם, זה לא בריא."

אילו הייתי עוצם את עיניי חזק יותר אולי אני אפילו הייתי יכול לראות אותה, כך: עומדת במטבח לפני הסירים ומכינה באהבה את המאכלים של שבת ואת כוס הקפה שלי יחד עם העוגיות והכעכים.

תמיד הייתה משכימה קום לפני כולנו, כדי להכין אותנו ליום שנמצא בפתח: לסדר את הבית, להספיק להכין לנו את ארוחת הבוקר. תמיד באהבה, תמיד בדאגה, תמיד ברוגע, תמיד בחיוך, תמיד בכבוד, תמיד נושאת תפילה לאל עליון ופרשׂה את ידיה כלפי שמים ואמרה: "נושקור ריבּי ונחמדו"  (נוקיר ונרצה את אלוהים) ושייתן לה כוח לעוד יום נוסף לחנך את ילדיה בדרכי תורה אהבה ושלום.

"קום לסלה" חזר קולהּ להדהד בראשי.

ההכנות לשבת היו בעיצומן. היא הזיזה רָהיטים, שטפה את הרצפה, ואספה את הכביסה מהחדרים, להשריה. תמונותיה נאספו להן אחת-אחת. כמו מצעד כזה של חיים שלמים שעברו בסך, כמו אלבום התמונות הישן שלה:

הנה היא פה נערה קטנה מקפצת עם חברותיה בעיר מולדתה. כאן היא כבר בלבוש כלה ביום חתונתה והיא צעירה ויפה, ובתמונה ליד היא כבר אימא לבן הראשון שנולד. פה כבר אימא לחמישה ילדים קטנים, ופה היא במקום העבודה החדש שלה וחיוכה שובה לב.

תמונות מילדוּתי נאספו גם כן, מנסות להידחק לזמן הדחוק. איך שאני ואחיי היינו הולכים אִתהּ לכל מקום לעזור לה. אם זה לקניות בשוק, או לכל מקום שהלכה. תמיד אִתנו, תמיד בטווח העין שלה, שלא נהיה לבד ונסתובב ברחובות. תמיד דאגה לעתידנו ועבדה שלוש משמרות ביום כדי לקיים את משפחתה. ואף פעם ללא תלונה. "קום לסלה, מוחר." (קום לבית הכנסת, מאוחר.) קולהּ שב להאיץ בי לקום.

ריחות התבשילים במטבח הותירו אותי רתוק למיטה. לא רציתי לקום, איוויתי לשמר את התמונה הזאת, כך לחקוק אותה בזיכרוני, לצרוב אותה בנשמתי, להקפיא את הזמן שלא יברח לי, שהיא לא תיעלם לי, ולא אוּכל לרואות אותה שוב.

ומה יהיה עם הלחם האפוי שאני כל כך אוהב, ומה יהיה עלינו, אפרוחיה הקטנים. כשאני אתעורר ואקום מהמיטה למהר לבית הכנסת לומר עליה קדיש, כבר לא יהיה עוד חיוכה המתוק, כבר לא יהיה עוד מבטה האוהב והדואג, כבר לא יהיה עוד קולהּ המברך אותנו בבריאות ושלום ופרנסה, כבר לא יהיה עוד צחוקה המשחרר, כבר לא יהיו עוד שיחותיה המעודדות כשאנחנו באים לשפוך בפניה את מר לִבּנו, כבר לא יהיו עוד עצותיה הנבונות. כבר לא נראה עוד את יופייה המרשים, כבר לא נרגיש את נוכחותה המדהימה, כבר לא יהיה עוד כוחה האיתן שחסינו בצִלו, כבר לא יהיה עוד למי לפנות…

לא רציתי להתעורר. עוד כמה דקות, בבקשה. אולי הם יחכו שם בבית הכנסת עם המניין, רק עוד כמה דקות לאחוז בדמותה, להריח את ריח התבשילים, להרגיש את הבית בהכנות לשבת. לא רציתי לקום לעוד יום של עצבות, שתעטוף אותי כמו בגד שעוטף את נשמתי. עצבות כזאת שהולכת אִתי לכל מקום. ואין לי יום בלי דמעות, ואין לי רגע בלי זיכרון, ואין לי דקה בלי עצב, ואין  לי שנייה בלי געגוע. אין לי מחשבה בלי כאב.

"קום סלי, קום" אני שמעתי שוב את קולהּ מהדהד, אבל דמותה התחילה להתרחק, רגע אל תלכי לי. כל כך הרבה מילים יש לי לומר לך. וקולי נדם. כל כך הרבה מילים יש לי לומר לך ואַת לעולם לא תוכלי לשמוע. כל כך הרבה מילים יש לך לומר לי ולעולם לא תוכלי לומר אותן, כל כך הרבה דברים עוד נותר לנו לעשות ולעולם לא נעשה. כל כך הרבה דברים ואת הלכת לבלי שוב.

רוצה לשמר לעד, רוצה להחיות לנצח, את התמונה הזאת שהיא עומדת טורחת כולה בתשומת לב מלאה, להפרשת החלה ולהמלחת הבשר, להספיק להכין הכול כמו שצריך לשבת. כך שכולנו נהיה מצוחצחים מסודרים ומוכנים ללכת לבית הכנסת לקבל את השבת, והיא תשב בכורסה שלה אחרי שבדקה שהכול ערוך ומוכן לסעודת ליל שבת. הלחם האפוי שמפיץ ריחות ניחוח מכוסה במפית שבת לבנה שרקום עליה באותיות מוזהבות "שבת שלום". החריימה והקוסקוס ומרק העוף כבר מתחממים על פלטת השבת. בקבוק היין, כוס הכסף לקידוש והמלחייה, הצלחות והסכו"ם הכול מוכן, ואחרי שכבר הדליקה את נרות "הקנדיל" לשבת כאשר היא פורשׂת ידיה כלפי מעלה ומבקשת על כל אחד ואחד מילדיה שיהיו בריאים ויצליחו בחייהם, היא תשב כך על הכורסה מאופרת, נקייה ומצוחצחת; לבושה בבגדי השבת שלה, תשב ותקבל את השבת, תשב כמו מלכה ותחכה לנו שנחזור מבית הכנסת.

וכשנחזור אליה, ילדיה, אפרוחיה, מתפילת ליל שבת, היא תקבל אותנו בברכה, בתפילה, פניה ייאורו והיא תקרן מאוֹשר, ואחד-אחד, מגדול עד קטון ייגשו אליה ינשקו את ידה ואת מצחה וירכינו את הראש לקבל את ברכתה, וכל אחד והברכה המיוחדת שלו. ואחר כך תאמר "שקון ענדי פיל דיניה?  בס, ונתשם וריבּי" (מי יש לי בחיים? רק אתם ואלוהים). ואנחנו נאמר לה "מצ'מש כיפק פיל דיניה ימה" (אין כמוך בעולם אימא).

אחר כך נשיר אִתה את "שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון" ומיד אחר כך נשיר לה את "אשת חַיִל מי ימצא ורחוק מפנינים מִכרהּ" ואכן אשת חיל. בכל פעם ששרים את השיר הזה אני יודע שהמחבר כתב אותו לכבודה.

הנה השעון המעורר צלצל את קריאת הבוקר שלו בשנית, שוב תקתק לי את הזמן, מדד לי את שארית החלום, את שארית היקיצה, את שארית החיים.

אי אפשר להקפיא את הזמן וגם אי אפשר להחזירו לאחור. הזמן נע במסלול חד-כיווּני, רק קדימה! ומה שעבר והיה, היה. ומה שלא הספקנו כבר לא נספיק.

"קום לסלה" (קום לבית הכנסת) קרא לי קולהּ ממרחקים, "קום סלי" (קום להתפלל). כן כן, אני קם אימא. עוד רגע, רק עוד רגע, מלמלתי. פקחתי את עיניי, דמותה וקולהּ נעלמו לתוך החושך.

צריך לקום, כבר מאוחר. לדשדש לעוד יום נוסף. צריך למהר ולרוץ לבית הכנסת לומר קדיש. הנה קמתי. התיישבתי על קצה המיטה וניסיתי לשחזר את החלום ולאחוז בדמותה. ניסיתי להקשיב לקולהּ שדעך אל עולם הנשייה.

אבל הריח הריח, הו אלוהים הריח, יותר ריח התבשילים, פחות הריח שלה, הריח שעוד נשאר בכותלי נשמתי. כמו אזוב על החוֹמה. שאריות של זיכרון כמו שהמשוררת חיה אסתר כתבה: "כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה".

"יתגדל ויתקדש שמֵיהּ רַבָּא…".

 

 

מאיר דדון הוא משורר שפרסם עד כה ארבעה ספרי שירה: "הייתי קרוב, הייתי רחוק", טרקלין, 2009; "קצר על אהבה", גוונים, 2010; "שוקולד מריר", ספרי עתון77, 2015; "בית בצל רעד", עמדה, 2018. "ערפל הדורות" הוא קובץ סיפוריו הראשון.

 

 

ערפל הדורות – מחרוזת סיפורים, מאיר דדון, עורך: רן יגיל, עורך לשון: יצחק רפפורט, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין. שלמי תודה למשורר ולסופר צדוק עלון על העזרה בהפקת הספר. עמדה, 85 עמודים, 72 שקלים