ועוד על פנוקיו

לא יודעת מה קורה אתי.  עולמי הולך וצר כעולם הברחש.  אמנם פינוקיו ירד מן החוטים  והפך לילד אמיתי. אבל עדיין לא כמו כל הילדים.  ילד עייף. עייף מאוד.  חסר אנרגיה. הוא לא מתרוצץ יותר וכלום לא מעניין אותו.  הוא רוצה לשכב.  רוצה לבהות באורות של הקריסטלים שהוא תלה בבית.  פשוט להביט על ריצודי האורות.  פינוקיו עושה פוסים לכל הפעילויות.  הוא מזמן לא פעיל אבל אנשים לא שמים לב.  חושבים שהוא מתוחכם מתחכם.  הוא אפילו כתב על עצמו בתגובה לפוסט הקודם 
שהוא הלך עם השועל ועם החתול. גם זה לא נכון. אבל לא מהתחכמות.  אלא הוא סתם מדבר 
דברים תפלים.  כבר אין לו שום חתול ושום כלום.  ורק מצפון.  המצפון הורג אותו, גם אם הוא לא עושה כלום.  המצפון מייסר אותו. הוא חושב שאסור לו להיות שמח.  במקום נתוח פלסטי באף הוא אפילו לא מתכוון לעשות מתיחת פנים.  הוא פוחד מסכינים. מחתוכים.  כבר נחתך מספיק נפצע, שתת דם.  
היתה לו תקופה של רגיעה והיה קרוב לשמחה.  הוא חושב שהוא באופן כללי שמח. אבל בעצם זה לא צריך לעניין אף אחד. בכלל לא האף שלו ולא מידת אורכו.  אם היה צריך למדוד אצלו משהו אחר
אז אפשר למצוא שם חור שחור.  אפילו זה לא מזיז ולו עכשו.  בתקופה שכל הנשים היום ביוניות,
הוא מרגיש חנטריש לא קטן.