קרבה יתרה, סלין אסייג, ביקורת ועוד איך תהיה

ספרה של סלין אסייג "קִרבה יתֵרה" איננו ממואר, איננו רומן ואף אינו אנטי־רומן בנוסח הרומן החדש דאז. אז מהו באמת הטקסט הזה? זו יצירה ספרותית מעניינת מאוד, ולפרקים אף מרגשת, שהדוברת בה החליטה להתרחק מכל מחלצות המספר למיניהן – מן המספר הכול יודע ומן המספר הבלתי מהימן – ולעמוד כך עירום ועריה אל מול הקורא. אתה ממש מרגיש שלא רק הסיפור, או מעשה הסיפור, מבקש להתנער מן העיצוב האמנותי, אלא גם המחברת עצמה עייפה ונלאתה מכל התחכומים הספרותיים הללו ומבקשת להניח את הלב הנא שלה על הדף, גם אם לפעמים הוא קר במקצת ומחושב.

לא פלא. הייאוש הטקסטואלי הזה מן המצב החברתי־פוליטי ברור. זה האומר שאצלי, בסך הכול בסדר, ברוך השם, אבל שם בחוץ ומסביבי יש לא רק סביבה עוינת ומלחמות, אלא גם שלטון נכלולי ובלתי נסבל. אבל לא רק זה נושב מן הטקסט הזה. נושבת בו גם הכרה מיואשת ומפוכחת מן המעשה הספרותי עצמו, ולֵאות רבה מכל מה שמתרחש בקריית ספר שלנו. שוב, לא פלא. אסייג היא כותבת מתוחכמת, אבל גם עורכת מדופלמת, ובכלל, הגברת הזאת, הספרות, אכן יכולה לייאש. יש כאן סצנה צדדית כביכול, אבל מרכזית מבחינתי, של עימות עם כותבת פרוזה, שבו אסייג מחליטה לוותר, כי ממילא המלחמה האמנותית האזוטרית הזאת היא עוד עבודה, ולנתק קשר.

אם גברת ספרות יכולה אכן לייאש את בני האדם, עם כל קסמה, על אחת כמה וכמה הגברות האחרות המופיעות לאורך הטקסט. בכוונה אני מכנה את היצירה הזאת טקסט. אסייג חושפת כאן את הצד הלסבי שלה, הנראה לכאורה דו־מיני, אך בפועל מעדיף נשים. עם זאת, קשה לקבוע שהדוברת המסוגרת, השבה וחוזרת אל חיי משפחתה – כילדה בבית הוריה, כאם וכבת להוריה – כפי שעשתה שוב ושוב בספריה הקודמים, אכן מצאה שלווה בקשרים עם מה שסימון דה בובואר כינתה "המין השני". אני לא חשתי שם נחמה. אולי יש כאן יותר אותנטיות מאשר ביחסים התובעניים עם גברים, אך גם מן הנשים השונות נפרדת לה אסייג, ואולי היא מסתדרת איתן רק כאשר הן שותפות לצפייה במעשה האמנות, למשל בפסטיבל קולנוע. עולה תחושה מתוך הטקסט הזה שז'אק לאקאן צדק בטענתו שאין יחס מיני במובן של התאמה שלמה בין שני סובייקטים: גם במעשה האהבה כל אדם נותר, במידה רבה, כלוא בעולמו ובמבנה תשוקתו. אם כך, כיצד יתחברו שתיים, או שניים, באופן אותנטי?

בכל זאת, אי אפשר ליצור יצירה ספרותית משמעותית ממש בלי שום אמצעים אמנותיים. לכן המשפחה המשולשת – אב, אם ובן – החיים בשכנות לאסייג, אשר הבן בה נטרפה דעתו, אך גם הוריו, אעפס, אינם בדיוק בקו הבריאות הנפשית, והסצנות האיומות שהשלושה מחוללים בבניין, הן מיצג אותנטי, סמל למצב הישראלי וגם לנפשה של אסייג. היא עצמה חוזרת לבת ים לגור בבית הוריה לאחר עימות מסוים עם אחיה, משל הייתה שומרת הבית הישראלי. אבל אז קורה לה דבר נורא, ונדמה לקורא הקשוב כי דעתה של הדוברת נתבלעה, ושוב אין היא מבדילה בין מציאות לדמיון, בין רוח האדם לאדם עצמו.

על גב העטיפה מופיע משפט יומרני הקובע כי "קרבה יתרה" הוא אולי הרומן הראשון מאז שבעה באוקטובר שאינו מנסה לספר את מה שקרה, אלא להיות את מה שהיה. לטעמי, בספרות אין דבר כזה. בספרות צריך לספר סיפור, ועל אחת כמה וכמה בפרוזה טובה. לכן איני מקבל את המשפט המתנאֶה הזה, המבקש לייחד את ספרהּ של אסייג מספרים אחרים המתרחשים על רקע אסון שבעה באוקטובר והמלחמה. אני סבור, כקורא, שדווקא האסון הנורא והמלחמה על כל מוראותיהם הם רק פקטור צִדִּי, מעין תוספת, לרצונה האובססיבי של אסייג לשוב ולעסוק בעצמה פנימה ובמעגל הקרוב שלה, במין שקלא וטריא של גירוד נפשי אינסופי שאין לו מענה, המוביל לא אחת לאמונה בתורות מיסטיות הנראות כמופרכות, או אל סף הטירוף, הרואה בכל מיני תקריות בהוויה טקסים וקודים, מפתחות להבנת המציאות, כמעט כבמחלת הסכיזופרניה.

כמה את יכולה להימנע מכל אמצעי אמנותי ולדבוק במציאות ובדיווח? זאת השאלה. מה שמציל את אסייג מכתיבה קרה ולא מעניינת, שבה הקורא ישוב וישקע בעצמו, הוא החוש האסתטי המידתי שלה והכישרון הבלתי מתפשר שלה לכתוב היטב ובאופן מעניין משפטים חסכניים, מהוקצעים ומסוגננים, המביעים בדיוק רב רחשי לב. כבר כתבתי בעבר על הסופר דוד שיץ כי הוא, בראש ובראשונה, סופר של רחשי לב. נדמה לי שאפשר לומר זאת גם על אסייג. מעבר לדמויות, למצבים ולעלילה המתהווה, היא בראש ובראשונה סופרת אותנטית של רחשי לב, והיא אכן שובה את הקורא הקשוב לה בפרוזה שלה.

הנה דוגמה אחת מִני רבות על פני ע"ב הפרקים ההולכים ומתקצרים של הטקסט העירום הזה לכתיבתה הטובה של אסייג: "בתקופת הקורונה הוא נעדר הרבה מאוד זמן, וכשחזר הוא היה כמעט נכה. השיער שלו נשר, והוא לא הלך, אלא ישב על הרצפה והתקדם בעזרת הידיים. הנחתי שטופל בנזעי חשמל. ריחמתי עליו ועליהם. חשבתי שאין להם רגע של שמחה, בוודאי לא של נחת, גם לא רגע של שקט. בין אשפוז לאשפוז הוא בא, מציק להם ומצית את הרעש. לרוב זה האב צועק עליו, דורש שילך לישון. הוא רוצה שהבן יעצום עיניים – כמו שאנחנו עכשיו, יכבה את הפה – כמו שאנחנו עכשיו – חיות משותקות. והבן, הוא משיב לאב בצעקה, תן לי לישון. וברקע האם פשוט צווחת. הם צועקים במין התמדה כמו הסירנות". אני סבור שהאנלוגיה למצב הישראלי ברורה מתוך הציטוט.

ממש כמו כלל שירתו של המשורר היהודי־רומני־גרמני פאול צלאן, גם הטקסט הזה של אסייג הולך, בפרקיו ההולכים ומתקצרים, אל האֵלֶם – סתום ואובסקורי יותר ויותר. ספר שמומלץ בחום לכל מיטיבי קְרוא.

קִרבה יתֵרה, סלין אסייג, יצירה עברית – חוג קריאה, 206 עמודים מודפסים

עטיפת הספר בהוצאת יצירה עברית