השחיין של ג'ון צ'יבר הוא הצליין החילוני (מסה) / עמדה 55 / ביקורת ועוד איך תהיה

השחיין של ג'ון צ'יבר הוא הצליין החילוני

 

מסה על הפואטיקה של יצחק אוורבּוך-אורפּז במלֹאת עשר שנים לפטירת הסופר. קריאה צמודה

 

רן יגיל

 

אסור לגמור סיפור, אליבא דאורפז, אסור! גם אם יש שלמות, לפנינו מקטע. אל לנו לסיים סיפור בצורה קתרזיסית. עלינו לא רק לעורר הזדהות אצל הקורא אלא גם להציק לו, להתגרות בו, להעכיר את שלוותו בסופים לא מושלמים. חצי סיפוק, חצי תאווה, ובעיקר תהייה גדולה.

את חוקי הצליין החילוני אני רוצה ליישם על אחד הסיפורים האהובים עליי. "השחיין" של ג'ון צ'יבֶר, שתרגמה לעברית יפה עפרה ישועה ליית והופיע בספריית פועלים בקובץ הסיפורים "עיר של חלומות שבורים". אני חושב, ראשית, שזה אחד הסיפורים היפים שקראתי בימי חיי, קרוב לשלֵמות אסתטית, והוא מתאים לתיאוריה של אורפז ככסיה אלגנטית ליד. באתי בשעתו לאורפז ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הסיפור והוא ענה שלא, אבל שמע על הסופר. כשהזכרתי באוזניו כי היה בשנות השישים סרט עם ברט לנקסטר בבימויו של פרנק פֶּרִי, הוא נזכר בסרט ואמר שהוא מכיר אותו. הצעתי לו שאולי יקרא את הסיפור ונדבר עליו בהקשר של הצליין החילוני, אבל הוא אמר לי שאין לו כוח לזה. הוא כעת במקום אחר. פנוי, מבחינת הראש, רק למשחקי שחמט ולשיח רֵעִים. הוא גמר לכתוב ולחשוב על טקסטים. אני קצת נודניק בדברים האלה ולא באמת האמנתי לו. חשבתי שהוא פשוט נואש.

אורפז ניתח לעילא את "האבן הצומחת" של קאמי. זהו סיפור המסד של הצליין החילוני עליו נשען אורפז במסתו. אבל גם את "הרוצחים" של המינגוויי ואת "עד עולם" של עגנון – שני גיבורים כל כך שונים: המתאגרף השוודי הגדול אול אנדרסון והחוקר אוהב החוכמה של לשון הקדומים עדיאל עמזֶה – ניתח אורפז לעילא ולעילא ברוח הצליין החילוני. לבסוף אף לאברהם ב. יהושע וליעקב שבתאי הגיע בניתוח זה. איזה ארגז כלים מופלא הוא זה להבנת מצבו של האדם, להבנת הספרות, להבנתי שלי – אני הצליין החילוני.

אורפז ביקש להנחיל את תפיסת עולמו הספרותית, את האידיאולוגיה הפואטית שלו ואת מרכזיותה. זה היה חשוב לו כמעט כמו הכתיבה שלו. היה חשוב לו להבין מה הוא עושה בספרות ומה הספרות עושה לאנשים, כמו כותרת ספרו של סארטר "הספרות מה היא?". הוא פנה בשעתו בשנות התשעים לאוניברסיטאות כדי להציע להן קורס על הצליין החילוני. יצחק אוורבוך אורפז: הצעה

1. אני מציע קורס סֶמסטריאלי בהנחייתי, או בהנחייתו של מרצה מן הסגל האקדמי (ראה סעיף 10), על היבט הצליין החילוני בספרות העברית בת זמננו. הקורס יתבסס בעיקרו על התפיסה שפותחה בספרי "הצליין החילוני" ובמסתי "עליסה ומלחמתה באין" (שם מתייחס אורפז בזיקה לצליין החילוני ללואיס קרול, יעקב שבתאי ולמילה "כאילו" השגורה כל כך בפי הישראלים והדביק אותה באופן מקורי למושג הצליין החילוני. במסה זו הוא מגיע למֵמד שביעי שבו לא טיפל בספרו, הממד האירוני. כמו כן פרסם מאוחר יותר בסוף שנות התשעים מסה בשם "צופה היערות – תבוסתנו, קרחתו וצליינותו, קווים למערכת מנתבת בממד הצליין החילוני. כאן יתייחס אורפז למֵמד השמיני והוא ממד הלשון בסיפור הצליין החילוני וידגים זאת לעילא בסיפור מעולה של בן דורו בספרות – "מול היערות" של אברהם ב. יהושע. ר"י) אבל ינסה גישה מתודית שונה (ראה להלן). אני מאמין שתפיסה זו, כשהיא מצטרפת אל התפיסות האחרות הנהוגות בפרשנות של טקסט ספרותי, עשויה לתרום את חלקה בהעשרת הקריאה.
2. הפילוסופיה שמאחורי התפיסה המוצעת כאן, ניתנת לניסוח (בשיא הקיצור) בערך כך: אנו בונים את התכליות הקטנות של חיינו היומיומיים, כאילו יש איזו תכלית כוללת לקיום בכלל ("מה אני משאיר אחריי" וכיו"ב); יש בנו מושג כלשהו של חיים שלמים – כעין מחוז פרטי אינטימי של יופי ואהבה, הבונה את כיסופינו. ה"כאילו" יש לו בהקשר זה משמעות ממשית, כי הוא בונה את המֵמד הצלייני של האדם החילוני, בחיים כמו בספרות.
3. אני יוצא מתוך הנחה, שבקריאת סיפור שבו יש ל"העדר" (התחום הבלתי- מושג אליו נוהה צליינותו) משקל מכריע, עשוי הקורא לגלות, בשלב זה או אחר של הקריאה – ככל שמדובר בגיבור הסיפור – שעניינו הוסט מן השאלה "מאין הוא בא?", לעבר שאלה אחרת, שמקבלת תוך כדי קריאה משמעות דוחקת: "לאן אתה הולך?" (מה הוא מחפש? לאן הוא רוצה להגיע? מי קורא לו? לשם מה הוא עושה מה שהוא עושה כדרך שהוא עושה אותו? באיזו מידה הופכים מעשיו להתנסות, והתנסותו להתוודעות אל מצבו בעולם ואל תכלית המעשים? ושאלות כיו"ב).
4. "היפוך המבט" – זה שער הכניסה של המֵמד של הצליין החילוני של הסיפור – מחולל תהליך שבו לובשים חומרי הסיפור פנים אחרות, אולי צריך לומר: פנים נוספות. עצמים ונופים, בנוסף להיותם מה שהם, מתגלים כתמרורים ומצביעים קדימה. מעשים, לכאורה מקריים, מתחברים לתהליך הדרגתי של התנסות והתוודעות. הדמויות המשניות מתגלות (בנוסף למה שהינן כשלעצמן) כ"מִמצעים" (מתווכים, מנחים) בין הגיבור לבין ה"העדר" וההעדר עצמו, על אף שהוא על פי טבעו בלתי מושג – הרי מהתנסויותיו של הגיבור הולך ומצטייר דיוקנו המטאפיזי. ניתן לומר, שכל סיפור בונה לו את ה"העדר" המיוחד לו.
5. מצד המתודה, כוונתי להיכנס לדיון על המאפיינים של היבט הצליין החילוני, דרך בדיקת שלביו השונים של "היפוך המבט", כפי שהוא אכן מתרחש בפועל בתהליך הקריאה של טקסט סיפורי. המאפיינים השונים מקבלים כמובן משקל שונה בסיפורים שונים. ככלל, גישתי פֶנוֹמֶנוֹלוֹגִית, הווה אומר, המאפיינים נבנים מתוך קריאה בסיפור ומתנסחים בדרך שבה הם "עובדים" בתוכו.
6. הסיפורים שבדעתי להביא לדיון הם משל מספרים עבריים משנות השישים והשבעים, וכן טקסטים קצרים נבחרים מן העשור האחרון. ייתכן שישולבו טקסטים שיוצעו על ידי סטודנטים בולטים. בכל מקרה, הכוונה לדון רק באותם טקסטים, שבדיקת היבטם הצליין החילוני מאפשרת אינטגרציה עם ההיבטים האחרים שלהם.
7. בסוף הקורס יידרשו הסטודנטים להגיש עבודה בכתב, איש איש על סיפור עברי לפי בחירתו, תוך התמקדות בחומר שנלמד, אבל תמיד תוך ראייה אינטֶגרטיבית של הסיפור.
8. מועמדים טבעיים לקורס כזה הם סטודנטים שיש להם כבר מאחוריהם לפחות שנתיים של לימודי ספרות, ואשר יגלו בו עניין.
9. לעצמי אינני מבקש שום תואר אקדמי. תביעתי היחידה, שהקורס ייכלל בתוכנית הלימודים, (סמסטר אחד, באורח חד פעמי) כדי שאוכל לחייב את הסטודנטים לעשות עבודה.
10. אם יהיה זה איש הסגל האקדמי שינחה קורס כזה, או דומה לו, יהיה זה אך טבעי שישנה ויסגל את האמור כאן כדי להתאימו למזגו ולטעמו. אני מצִדי אהיה מוכן לסייע בידו, אם וככל שאתבקש, ללא תמורה.

יצחק אוורבוך אורפז, יוני 1993.

ואכן האוניברסיטה הפתוחה, דווקא היא, הרימה את הכפפה ובשנת 1999 אף הופיע קובץ מאמרים מטעמה הקרוי "הצליין החילוני במבחן הזמן" שערכה מדעית ד"ר רינה צביאלי ובו משתתפים: הסופר אברהם ב. יהושע, העורך והמסאי גבריאל מוקד, חוקר התרבות דוד גרוביץ', המשורר רפי וייכרט, הפסיכולוגית הקלינית ניצה ירום, וכמובן אורפז עצמו. החלטתי להרים את הכפפה וללכת לקורס הזה גם אם כבר אינו קיים בפועל, ולנתח את "השחיין" של ג'ון צ'יבֶר ברוח הצליין החילוני. מעניין איזה ציון הייתי מקבל אצל אורפז בקורס הזה.

 

   השחיין, ג'ור צ'יבֶר (ניתוח אורפזי)

 

1

זה היה אחד מאותם אחרי צהריים של אמצע הקיץ, שבהם חוזרים כולם על אותו הפִּזמון: "שתיתי יותר מדי אמש." אפשר לשמוע את המשפט הזה נלחש מפיהם של האנשים היוצאים מן הכנסייה, או משפתיו של הכומר עצמו, הנאבק בקפלי גלימתו בחדר ההלבשה שבירכתיים; במגרשי הגולף והטניס, בשמורת הטבע, שם סובל מדריך קבוצת הצפּרים מהתסמונת הקשה של אחרי שתייה. "שתיתי יותר מדי," אמר דונאלד וסטרהאזי. "כולנו שתינו יותר מדי," אמרה לוסינדה מריל, "זה בוודאי היין," אמרה הלן וסטרהאזי. "שתיתי יותר מדי מהקלארט הזה."

כבר כאן קיימת אווירה של מקום כזירת התנסות, אזור בורגני נינוח שיעבור אל הממד הסוריאליסטי פסיכדלי באמצעים ריאליסטיים – המשקה, האלכוהול. לוסינדה מֶריל, ספק נוכחת ספק נפקדת, הנה כוחו של ההעדר שאורפז כל כך אוהב, אשתו של הגיבור אומרת:  "כולנו שתינו יותר מדי". הפזמון החוזר הוא  "שתיתי יותר מדי". בריחה באמצעות השתייה משגרת החיים המשעממת ולעיתים הקשה כמו בסיפורי סלינג'ר ומאוחר יותר קארבר. האווירה של מקום כזירת התנסות באה לידי ביטוי בכך שאפילו הכומר קצת חוטא, וזה הרי מה שאורפז רוצה. מקום לכאורה רגיל, מתגלה בממד הצליין החילוני ב"קצה העולם". זמן כרונולוגי מדומה, יש תנועה אך אין השתנות. הסביבה הפיזית, במקרה זה הפרוורים הבורגניים האמרקאיים בנוסח החלום ושברו, ערוכה לתכלית אחת: לשמש זירת התנסות לגיבור הסיפור, שבה יתוודע אל עצמו כצליין חילוני. פרטים הנראים טפלים בפסקה הראשונה התמימה, החזרה על עניין השתייה האלכוהולית המרובה, יקבלו בעוד פסקאות אחדות משמעות מוגדרת בתפיסת המקום כזירת התנסות. קובע אורפז ובצדק: כל מה שאין לו מקום בזירה זו, במקרה זה רצף הבריכות הפרטיות בפרוורים האמריקנים, אין לו מקום בסיפור.

2

הם ישבו בקצה בריכת השחייה של הווסטרהאזים. לבריכה, שקיבלה את מימיה מבאר ארטזית עם תכולה גבוהה של ברזל, היה גוון ירקרק-חיוור. זה היה יום מקסים. בפאתי מערב עמד מִצְבּוֹר כבד של עבים, שדמו כל כך לעיר הנשקפת ממרחק – מחרטומה של ספינה מתקרבת – עד שכמעט שאפשר היה לתת לה שם. ליסבון. האקסאנק. השמש להטה. נֶדִי מֶרִיל ישב סמוך למים הירקרקים, יד אחת בפנים. ביד השנייה כוס ג'ין. הוא היה גבר דק גִזרה – הייתה לו גִזרה של נער, ולמרות שהנעורים היו רחוקים ממנו, הוא החליק אותו בוקר במורד המעקה שבביתו, טפח על אחוריה העשויים ברונזה של אפרודיטה על השולחן בהול, והגיע בריצה קלה אל חדר האוכל, שממנו עלה ריח של קפה. אפשר להשוותו ליום של קיץ – בעיקר לשעות האחרונות של יום שכזה, ולמרות שלא היה בידו מחבט טניס או נרתיק של מפרשים, העלתה הופעתו רושם של נעורים, ספורט, ומזג אוויר נעים. קודם לכן שחה בבריכה, ועתה התנשם עמוקות ובקול, כאילו רצה לשאוף אל ריאותיו את כל הדברים היפים של הרגע הזה, את חום השמש, את העונג עצמו. הכול כמו זרם אל תוך חזהו. ביתו שלו היה בבּוּלֶט פּארק, מרחק שמונה מילין דרומה, שם ודאי סיימו ארבע בנותיו היפות את ארוחת הצהריים שלהן, ואולי הן משחקות טניס. ואז עלה בדעתו, שאם יחצה ישר לכיוון דרום-מערב, יוכל להגיע אל ביתו בדרך המים.

אנו מתוודעים לגיבור היושב סמוך למים הירקרקים, נֶדִי מֶריל. הגיבור באמצע שנותיו, בלב חייו, כביכול סדור ומאושר, אבל מסתיר סוד. קיים בו חֶסֶר נצחי כמו בגיבורי יותם ראובני. והנה נולד בו הגרעין הקשה של ההתנסות שיחשוף בהדרגה את הסוד, כלומר המקום כזירת התנסות מרמז על ההתנסות עצמה הקרֵבה,  "ואז עלה בדעתו, שאם יחצה ישר לכיוון דרום-מערב, יוכל להגיע אל ביתו בדרך המים." זהו בדיוק הגיבור שאורפז מבקש: אדם ב"אמצע נתיב חייו", במקרה של נדי מריל אין מדובר במטפורה, אלא גם בגיל וגם בגיאוגרפיה, כי הוא עומד לעשות מסע אודיסאי מאוד מקורי בזעיר אנפין, אבל משמעותי עבורו. אורפז קובע: זה לא עניין של גיל. הוא צודק. אבל במקרה של נדי מריל גם הגיל מאוד נכון.

3

לא היו מִגבּלות רבות בחייו, ואי אפשר להסביר את העליצות שתקפה אותו נוכח הגילוי הזה בכמיהה נסתרת למין סוג של בריחה. רצועה של בריכות שחייה קמה לפתע לנגד עיניו, כאילו היה צייר מפות מומחה: זרם תת קרקעי למחצה החוצה את האֵזור לאורכו. זו הייתה תגלית, תרומה חשובה לגיאוגרפיה המודרנית; הוא יקרא לזרם הזה לוסינדה, על שם אשתו. הוא לא היה איש של בדיחות, וגם לא טיפש, אך היה החלטי במקוריותו, ובצניעות מסויֶמֶת ראה את עצמו, פחות או יותר, כדמות אגדית. היום היה יפה להפליא, והוא חשב ששחייה ארוכה תרחיב את היופי הזה ותפאר אותו.

ובכן, נדי מריל רואה את המסע-משחה הנרקם במוחו כסוג של בריחה, הימלטות, אסקפיזם. הוא יקרא לרצף הבריכות שיעבור, הנהר הזה, לזרם הזה, לוסינדה, על שם אשתו. היא הוזכרה כבר בפסקה הראשונה. מדוע אפוא ישחה נדי מריל אל ביתו שמונה מילין אם אשתו מצויה במקום שבו הוא נמצא? מה קפץ עליו? זהו הפְּגָם, רמז לפגם שבתוכו, הדברים אינם כפי שהם נראים. מתחת לריאליזם הכול מפעפע באופן סוריאליסטי.

4

הוא הסיר את המֵיזָע שהיה תלוי על כתפיו וצלל למים. היה בו בוז שאי אפשר להסבירו לגברים שלא השליכו עצמם לבריכה בבת אחת. הוא שחה שחיית חתירה מקוטעת, ושאף אוויר לפעמים בכל חתירה, ולפעמים בכל חתירה רביעית. באיזשהו מקום מנה אחת-שתיים אחת-שתיים לחתירת הרגליים. לא הייתה זו צורת שחייה מתאימה למרחקים ארוכים, אך הפיכתה של השחייה לספורט ביתי אכפה עליה כללים מקובלים מסויָמים, ובחלק עולם זה הייתה נהוגה שחיית חתירה. הטבילה והחיבוק הרוגע במים הירקרקים לא היו עיקר התענוג – יותר מכול הייתה זו חזרה למצב הטבעי הקדמון. הוא היה מעדיף לשחות בלי בגד הרחצה שלו. אך זה כמובן לא היה בגדר האפשר, בהתחשב בתוכנית כולה. הוא הניף עצמו מעל לדופן הרחוק של הבריכה – מעולם לא השתמש בסולם – והחל לחצות את הדשא. כששאלה אותו לוסינדה לאן הוא הולך, אמר שהוא הולך לשחות הביתה.

   הגיבור הזה גברי במהותו, הוא האיש הזונח את אשתו וביתו ויוצא למסע לבד על מנת לשוב הביתה. יש לו תודעה גברית הישגית: "היה בו בוז שאי-אפשר להסביר לגברים שלא השליכו עצמם לבריכה בבת אחת". דומה הוא לאדם הראשון אצל אלבר קאמי האהוב כל כך על אורפז. תפיסתו של קאמי וכמובן גם תפיסתו של אורפז היא שכל אדם צריך לראות עצמו כאדם הראשון ולברוא את עצמו בכל פעם מחדש. "יותר מכול הייתה זו חזרה למצב הטבעי הקדמון. הוא היה מעדיף לשחות בלי בגד הרחצה שלו… מעולם לא השתמש בסולם."

   לוסינדה אשתו, ששָׁם ואולי לא שָׁם, ממש כמו ליסאנדה של אורפז, זוהי חוה, אבל היא אינה מפתה את האדם הראשון אלא שואלת אותו מה מביא אותו ללכת מגן העדן הבורגני האבוד. הוא משיב כי עליו לחזור הביתה, השיבה הביתה. במונחים אמריקאים הכוונה לעלות לרגל, במקרה זה לשחות, אל ההיכל, אל המקדש. בקרוב יתחיל הטקס.

5

המפות או התרשימים שעל פיהם היה עליו לתכנן את דרכו היו קיימים רק בזיכרונו או בדמיונו, אך הוא ראה אותם בבהירות. בחלק הראשון נמצאים הגראהמים, ההאמֶרים, הלירים, ההאולנדים, והקרוסקופים. הוא יחצה את רחוב דיטמאר, אל הבנקרים ומשם יגיע, אחרי מעבר יבשתי קצר, אל משפחת לווי, הוולצ'רים, והבריכה הציבורית בלאנקסטר. אחרי כן יבוא ההאלוראנים, הזאכסים, הביסוואגנרים, שירלי אדמס משפחת גילמארטין, ומשפחת קלייד. היום היה מקסים, והעובדה שהוא גר בעולם שמימיו כֹּה שופעים, נראתה כמין חסד מיוחד משמיים. לִבּוֹ גאה, והוא רץ על פני הדשא. החזרה הביתה בדרך כל כך בלתי שגרתית העניקה לו תחושה של עלייה לרגל, של מסע אל הבלתי ידוע. הוא היה אדם שייעוד הוצב לפניו, והוא ידע שימצא ידידים לכל אורך הדרך, ידידים המתגוררים לאורך גדותיו של נהר לוסינדה.

   הצליין החילוני מתווה לו דרך, מעין מפה. הוא עוד לא יודע עדיין בשלב זה כי הוא עולה אל אֵינְהֵיכָל ואֵינְמִקְדָּש. הוא סבור כי יגיע אל ההיכל ואל המקדש ומסמן לו את התחנות שבדרך בשמות המשפחה הרבים של כל הידידים בעלי הבריכות הפרטיות. מתחילה כאן הנטייה לטיפוסי ולאריכטיפוסי המתבטאת במונחי הטקס שהוא עומד לעבור וששום ממסד דתי לא המציא אותו עבורו, אלא הוא עצמו. אורפז היה אוהב את השורות האלה של צ'יבר: "החזרה הביתה בדרך כל כך בלתי שגרתית העניקה לו תחושה של עלייה לרגל, של מסע אל הבלתי ידוע. הוא היה אדם שייעוד הוצב לפניו, והוא ידע שימצא ידידים לכל אורך הדרך. ידידים המתגוררים לאורך גדותיו של נהר לוסינדה." ממש כמו ד'אורסט של קאמי שאורפז כל כך אוהב מן הסיפור "האבן הצומחת". הוא יישא את האבן על גבו, אבל לא אל ההיכל אלא ימשיך ללכת ויביא אותה הביתה.

6

הוא חצה את המשוכה שהפרידה בין גן משפחת וסטרהאזי לגנם של הגראהמים, הלך מתחת לעצי תפוח במלוא פריחתם, עבר את הביתן שבו היו המשאבה ומסננת המים, והגיע אל הבריכה של משפחת גראהם. "הי, נדי," אמרה הגברת גראהם. "איזו הפתעה נהדרת. מהבוקר אני מנסה למצוא אותך בטלפון. בוא, אני אמזוג לך משהו לשתות." ככל הנוסעים הגדולים, ידע שיש להתחשב בגינוני הטקס והמנהגים המסורתיים של ילידי המקום, אחרת קטן הסיכוי שישיג אֵי פעם את מטרתו. הוא לא רצה להעליב את משפחת גראהם או להתנהג בצורה שלא תהיה מובנת להם. אך עיתותיו לא היו בידו להשתהות שם זמן רב מדי. הוא שחה לאורך הבריכה שלהם והצטרף אל הקבוצה שישבה בשמש. אחרי דקות אחדות באו לעזרתו שתי מכוניות מלאות ידידים שהגיעו מקונטיקֶט. תוך כדי המפגש הצוהל, הצליח להתחמק ולהסתלק. הוא עבר את חזית הבית של משפחת גראהם, חצה משוכה קוצנית, ועבר מגרש ריק אל בית ההאמֶרים. הגברת האמר, שהייתה גחונה על ורדיה, הרימה את ראשה והבחינה בו שוחה בבריכה, אך לא הייתה בטוחה מיהו. הלירים שמעו מבעד לחלונות הפתוחים של הקומה הראשונה את רעש המים הניתזים סביבו. ההאולנדים והקרוסקופים לא היו בבית. אחרי שסיים לשחות בבריכת ההאולנדים חצה את רחוב דיטמאר והחל להתקדם לעבר בית הבנקרים, וממרחק כבר עלו באוזניו קולות מסיבה שנערכה שם.

   בפסקה הזו מתחיל המסע פיזית. כל זאת אחרי התכנון. אנחנו נחשפים כאן בראש ובראשונה לפרטי מקום כזירת התנסות אליבא דאורפז, אבל גם לטיפוסי ולארכיטיפוסי בשל הסמלים וכללי הטקס. למשל בשורות אלה: "ככל הנוסעים הגדולים ידע שיש להתחשב בגינוני הטקס והמנהגים המסורתיים של ילידי המקום." ממש כמו ד'אורסט של קאמי שאורפז כל כך אוהב מן הסיפור "האבן הצומחת", הוא יתחשב בילידים ובמנהגיהם, במקרה של קאמי אלה תושבי הכפר הברזילאי ואמונותיהם, במקרה של צ'יבר אלה בורגני ארצות הברית של אמריקה, אבל, וכאן קיים גם האבל הגדול, הגיבור גם ישנה וייסוט ממנהגיהם כדי להעיר ולהאיר לעצמו את העולם.

7

במים השתברו צלילי קולות וצחוק לרסיסים שכמו עמדו באוויר. בריכתם של הבנקרים הייתה מוגבהת, והוא טיפס מדרגות אחדות לרחבה שבה עמדו כעשרים וחמישה או שלושים גברים ונשים שכוסות קוקטייל בידיהם. במים היה רק ראסטי טָאווֶרס, שצף על מזרָן גומי. כמה חדווה ושפע הציפו את גדותיו של נהר לוסינדה! גברים ונשים מצליחים ומשגשגים נאספו ליד מימיו שצבעם כספּירים, והמלצרים במִקטורנים שחורים הגישו להם ג'ין מקורר היטב. בשמיים ממעל הסתובב סחור-סחור מטוס אימון אדום קל מדגם דה-האווילַנד, בעליצות של ילד החג בנדנדה. גל של חיבה אוהבת עלה בנד אל התמונה כולה, הוא התמלא עדנה לכל המסיבה, כאילו הייתה משהו שאפשר ללטפו בנגיעה. קול רעם מתגלגל עלה באוזנו ממרחק. ברגע שראתה אותו אֶניד בנקר, היא החלה לצעוק, "הֵי, תראו מי בא! איזו הפתעה נפלאה! כשלוסינדה אמרה שלא תוכלו לבוא חשבתי שאני אמות." היא עברה בין הנאספים והגיעה אליו, וכשסיימו להתנשק הובילה אותו אל המִזנון: ההתקדמות לא הייתה מהירה, מפני שהוא עצר לנשק כשמונה או עשר נשים נוספות בדרך, וללחוץ ידיים של גברים במספר הזה. מוזג מחייך שבו פגש כבר במאה מסיבות הגיש לו ג'ין וטוניק והוא עמד לרגע ליד הדלפק, חרד שלא להיתקע בשיחה ארוכה כלשהי שתעכב את התקדמותו. לרגע חשש שעוד מעט קט יוקף מכל עבריו, והוא מיהר לצלול לבריכה ושחה סמוך לדופן, כדי שלא להיתקל בראסטי שעל המזרָן. כשיצא מהבריכה עבר ליד הטומליסונים, העניק להם חיוך רחב, ורץ ריצה קלה לאורך משעול הגן. החצץ פצע את כפות רגליו, אך פרט לזה לא היו הפרעות. המסיבה התרכזה סביב הבריכה, וכשעשה את דרכו לעבר הבית הלך ועמם צליל הקולות המפכפכים. הוא שמע את הרדיו ממטבחם של הבנקרים, שם האזין מישהו לשידור משחק כלשהו. יום א' אחר הצוהריים. הוא עבר את המכוניות החונות וירד לאורך כביש הגישה הפרטי שלהם אל שדרת אָלוֹוָיִוֶס. הוא לא רצה להיראות ברחוב במכנסי השחייה שלו, אך לא הייתה תנועה כלל, והוא עבר את המרחק הקצר אל כביש הגישה של משפחת לווי, שהיה מסומן בשלט דרך פרטית עם תיבה ירוקה בשביל ה"ניו-יורק טיימס". כל הדלתות והחלונות בבית הגדול היו פתוחים לרווחה, אך לא היה כל סימן חיים; אפילו כלב לא נבח. הוא הלך לאורך הבית אל הבריכה, וראה שהלוויים יצאו משם לפני זמן קצר בלבד. כוסות ובקבוקים וצלוחיות לאגוזים היו על שולחן בצד העמוק של הבריכה, והייתה שם מין מלתחה או סככה ארעית להחלפת בגדים שקושטה בפנסים יפָּניים. אחרי ששחה לאורך הבריכה נטל כוס ומזג לעצמו משקה. זה היה המשקה הרביעי או החמישי שלו, והוא שחה כבר כמעט מחצית אורכו של נהר לוסינדה. הוא חש עייפות מסויֶמת, ניקיון, ושביעות רצון על שהיה לבדו עתה; הוא היה מרוצה מאוד.

   כאן נקלע לראשונה הצליין החילוני אל המסה של האנשים בני המעמד הבורגני שלו, עם הבתים הקטנים והיפים, הבריכות והבילויים המשותפים. "גברים ונשים מצליחים ומשגשגים נאספו ליד מימיו שצבעם כספירים." האושר החומרי המדומה האמריקאי. הוא מתחיל לחוש את מה שהסופר אברהם ב. יהושע מכנה האגרופוביה האורפזית. זה לא פחד מסתם מקומות פתוחים בהכרח, אלא פחד ממקומות צפופים תחת כיפת השמיים, או ממקומות ציבוריים. יותר מדי אנשים זה רע לצליין החילוני. רע מאוד. לעמרי ליאור בסרט שעשה עליו יספר אורפז כי הוא נכנס ליומיות בקולנוע כדי להיות לבד. הוא וארבעה כיסאות: כיסא ריק לפניו, שני כיסאות ריקים מצדדיו, וכיסא ריק מאחוריו. רק כך הוא מרוגש מוגן. הבדידות ככוח. ההתאיינות וההימנעות גם הן כוח. זה בדיוק נדי מריל, שאומר שלום רפה לכל הנשים ושוחה סמוך לדופן הבריכה שלא ירגישו בו, מתרחק מן המזרן שעליו שוכב במים אחד האורחים.

   ושוב מופיעה הנטייה לטיפוסי ולארכיטיפוסי במובן הטקס. לוסינדה מוזכרת וקצת אחר כך "החצץ פצע את כפות רגליו". זוהי דרך הייסורים של הצליין החילוני, הוִיה דולורוזה שלו. היא מתפתחת והולכת. הנטייה לטיפוסי ולארכי טיפוסי גוברת בצירוף המודגש "דרך פרטית". זהו תמרור לצליין החילוני בזירת ההתנסות: גם שטח פרטי של משפחה במובן האמריקאי של פרייבט פורפרטי, הרכוש הוא של הפרט, אבל גם דרך פרטית שהיא רק של הצליין החילוני ורק הוא יכול לפסוע בה כדמות קפקאית כי היא נועדה אך ורק לו. אגב, כבר עבר מחצית הדרך של נהר לוסינדה. אנחנו כמעט באמצעו של הסיפור.

8

סערה עמדה לפרוץ. גוש העבים – אותה עיר גדולה – התרומם והקדיר, ובשׁבתו שם שמע שוב את קול הרעם המתגלגל. מטוס האימון עדיין חג מעל לראשו, ונדמה היה לנד שהוא יכול לשמוע את הטייס צוחק משִׂמחה אל אחר הצוהריים הנאה. אך במהֵרה חזר הרעם והתגלגל, והמטוס התרומם ופנה הביתה. צפירת רכבת עלתה, והוא ניסה לנחש מה השעה. ארבע? חמש? הוא חשב על תחנת הרכבת הקטנה בשעה זו: מלצר, שמִקטורנו החגיגי חבוי מתחת למעיל גשם, גמד שבידו פרחים אחדים, עטופים בעיתון, ואישה שסימני בכי ניכרים על פניה, עומדים ומחכים לרכבת המאסף. היום האפיל לפתע. זה היה הרגע שבו אפשר לשמוע בשירת הציפורים העליזה שינוי חד, כמו הכרה בסערה המתקרבת. קול המון מים זורמים עלה פתאום מצמרת האלון שמאחורי גבו, כאילו נפתחה מגופה של ברז. רחש מזרקות נישא מכל הצמרות. מדוע אהב כל כך את הסערות. מה היה פירושה של ההתרגשות שהייתה אוחזת בו כשנפתחה הדלת לרווחה ורוח הגשם נשבה בעוז במעלה המדרגות. מדוע נראתה המשימה הפשוטה של סגירת החלונות בבית הישן כל כך דחופה והולמת לרגע הזה, מדוע נשמעו באוזניו קילוחי המים הראשונים של הסופה כצליל של חדשות טובות, כצהלתה של בשורה מתרוננת שאין לטעות בה? ואז נשמעה התפוצצות, ריח של אבק שריפה, והגשם הצליף בפנסים היפָּניים שהביאה איתה הגברת לווי מקיוטו לפני שנתיים – או אולי לפני שלוש שנים?

     "סערה עמדה לפרוץ", מזג האוויר מצטרף למקום כזירת התנסות. הוא יצֻוות בנרטיב במסגרת הקונבנציה הרומנטית המוכרת שמצב החוץ מעיד כמובן על מצבו הנפשי של הגיבור. היום השמשי נשבר. אל מזג האוויר מתווספים המטוס הקטן החג מעל שהופיע לפני פסקאות אחדות כסמל לחופש ולתנועה. גם המטוס טס לו הביתה וכמובן הרכבת על תחנתה העצובה, פרידה ברכבת גם היא קונבנציה רומנטית. היום מאפיל לפתע. ולמרות שהצליין החילוני בדרך אל מקדשו, במקרה הזה אל ביתו, לסתום בו את הפרצות הן במובן הממשי מפני הגשם והן במובן המטאפורי, הוא בכל זאת אוהב סערות כי שייך לשבט האדם המורד של קאמי, ממש כמו אורפז עצמו.

9

הוא נשאר בסככתם של בני לווי עד שחלפה הסערה. הגשם צינן את האוויר, והוא הצטמרר, עוצמתה של הרוח הפשיטה עץ אדר מעליו האדומים והצהובים, ופיזרה אותם על פני העשב והמים. הקיץ היה עדיין בעיצומו, ועץ האדר היה שדוף מלכתחילה; ובכל זאת עברה בנד עצבות מוזרה נוכח האות הסתווי הזה. הוא זקף את גבו, הריק את כוסו, ויצא אל עבר בריכת הוולצ'רים. פירוש הדבר שיהיה עליו לחצות את זירת הרכיבה של הלינדלים, והוא הופתע כשגילה שהעשב צומח שם פרא, וכל המקפצות פורקו. הוא לא ידע אם בני לינדלי מכרו את סוסיהם, או אולי נסעו למשך הקיץ והשאירו את הסוסים לטיפולה של אחת האורוות. נדמה היה לו ששמע משהו בקשר לבני לינדלי וסוסיהם. הזיכרון היה מעורפל. הוא המשיך בדרכו, יחף בעשב הרטוב, אל בית הוולצ'רים. הבריכה שלהם הייתה יבשה.

   כאן כבר ישנה חריגה מן המסע. עיכוב. תחילה בגלל הגשם. לפתע מגיע הצליין החילוני אל האזורים הנטושים יותר, העזובים יותר בהוויה, אלה שאינם מטופחים על ידי הנפש הבורגנית. אלה האזורים האמיתיים יותר אליבא דאורפז וצ'יבר. בכל תחנה בסופו של דבר אין נחמה. אין גאולה אלא בתחנה הבאה. "הבריכה שלהם הייתה ריקה". הפתעה! אם אפשר לשחות. זרם לוסינדה נקטע. סמל מובהק למצב הנפשי. הפגם האורפזי נחשף באמצעות התמרור הטקסי.

10

השבר הזה בנהר גרם לו אכזבה מרה ביותר. הוא חש כאחד ממגלי הארצות, המחפש מקור מים שוצף ומגלה נחל אכזב. הוא היה מאוכזב ותמה. היה מקובל למדי לנסוע למשך הקיץ, אך איש מעולם לא השאיר את בריכתו ריקה ממים. משפחת וולצ'ר נסעה מכאן. זה היה ברור. הריהוט סביב לבריכה היה מקופל, ארוז, ומכוסה בברזנט. המלתחה הייתה נעולה. כל החלונות בבית היו סגורים, וכשהלך אל כביש הגישה שבחזית הבית ראה שלט למכירה מסומר לעץ. מתי שמע לאחרונה משהו מהוולצ'רים – כלומר, מתי הייתה הפעם האחרונה שלוסינדה והוא סירבו להזמנה שלהם לארוחת ערב? כאילו רק שבוע חלף מאז. האם בוגד בו זיכרונו, או האם הוא עצמו אילץ אותו להדחיק עובדות בלתי נעימות, עד שנפגמה יכולתו להבחין בין אמת ושקר? ממרחק עלו באוזניו קולות ממשחק טניס. זה עודד אותו, סילק את כל הדאגות, הוא משך בכתפיו מול השמיים המועבים והאוויר הקר. זה היה היום שבו עבר נדי מריל את האֵזור בשחייה! זה היום! הוא פנה לקטע היבשתי הקשה ביותר שעמד לפניו.

הפסקה הזאת כולה השׁאה עצמית – אוטוסוגסטיה. וגם הדחקה. זהו מעשה הבורגני הדחיין והמדחיק. "השבר הזה בנהר גרם לו אכזבה מרה ביותר". הוא סבור כי בני המשפחה בעלי הבריכה רק נסעו להם לחופשה, אבל בפועל הקורא מבין בגלל התמרור המודגש כי הבית עומד למכירה כנראה בשל פשיטת רגל. הצליין החילוני פוגש את הכיעור בהיבט הקיומי אך מנסה נואשות להתעלם ממנו, להדחיק אותו. ולא רק הדחקה ואוטוסוגסטיה יש כאן אלא גם עידוד עצמי מאגי באמצעות חזרה על מילים:  "זה היה היום שבו עבר נדי מריל את האזור בשחייה! זה היום! ".

11

אם יצאתם לטיול ברכב באותו יום א' אחר הצהריים, אולי ראיתם אותו, עירום כמעט, עומד בסיבוב של כביש 424, ומחכה לרגע שיוכל לחצות אותו. אולי תהיתם וחשבתם שהוא קורבן למשחק בלתי הוגן, או שמכוניתו התקלקלה, ואולי הוא סתם טיפש. מראהו, יחף בתוך האשפה המצטברת לצִדי הכביש המהיר – פחיות בירה, סמרטוטים וכתמי שמן – חשוף ללעג ולעלבון, היה מעורר רחמים. הוא ידע עוד בראשית דרכו, שחלק זה של המסע מצפה לו – הוא היה על המפות שלו – אך מול קווי התנועה העמוסים, שהתפתלו כתולעים באור הקֵיצי, מצא עצמו בלתי מוכן. צחקו ממנו, התקלסו בו, החוו עליו באצבע, פחית בירה הושלכה עליו, ולא עלתה בו שום תחושה של כבוד עצמי, או הומור, שהייתה עשויה לסייע לו במצב הקשה הזה. יכול היה לחזור על עקבותיו, בחזרה אל הווסטרהאזים, שם ודאי יושבת עדיין לוסינדה בשמש. הוא לא חתם על שום דבר, לא נדר שום נדרים, לא התחייב לכלום, אפילו לא בפני עצמו. מדוע דווקא הוא, שהאמין שהעקשנות האנושית חייבת תמיד להיכנע לפני השכל הישר, איננו מסוגל לפנות ולחזור למקום שממנו בא? מדוע היה כה נחוש בדעתו להשלים את מסעו, אפילו בשעה שפירוש הדבר סכנה לחייו? באיזה שלב הפך מעשה הקונדס הזה, הבדיחה הזאת, המשחק הזה, לעניין כה רציני? הוא לא היה מסוגל לחזור; הוא לא היה מסוגל אפילו לזכור בבהירות מספקת את המים הירוקים בבריכה של משפחת ווסטרהאזי, את התחושה של שאיפת היום היפה אל ריאותיו, את הקולות הידידותיים והנינוחים, האומרים שהם שתו יותר מדי. במהלך שעה אחת, פחות או יותר, הוא עבר מרחק שהפך כל ניסיון חזרה לבלתי אפשרי.

כעת אנחנו ממש באמצע הסיפור. צ'יבר מפריד עבורנו את הקטע הזה ברווח לבן, לא כניסה, לא זיחה, אלא רווח גדול ולבן. אנחנו עברנו מחצית המסע. מתברר כי לפנינו אדם המתחיל את סתיו חייו. כמו בשיר הנודע של פרידריך הלדרלין "בחצי החיים", התרגום של הסופר דן צלקה:  "נושאת אגסים צהובים/ ורוחשת שושני-בר/ הארץ בתוך האגם,/ אתם הברבורים הענוגים,/ ושיכורים מנשיקות/ אתם טובלים את ראשכם/ במים הקדושים השפויים:// אבוי לי, היכן אמצא, בבוא/ החורף, את הפרחים, היכן/ את אור השמש/ ואת צל האדמה?/ החומות תתנשאנה/ אילמות וקרות, שבשבת/ תחרוק ברוח." הצליין החילוני מצוי בדיוק במרווח הריק שבין בית א' לבית ב' בשיר הרומנטי, הכואב והנהדר הזה של הלדרלין. ואכן, גם צ'יבר מרווח ומתחיל את החלק הזה של הסיפור שבו גיבורו הצלייני לפתע נראה מבחוץ. פותח ואומר המספר בטון מרוחק מן הגיבור:  "אם יצאתם לטיול ברכב באותו יום א' אחר הצהריים, אולי ראיתם אותו, עירום כמעט, עומד בסיבוב של כביש 424, ומחכה לרגע שיוכל לחצות אותו." כעת, בפסקה זו, כאשר הוא על האדמה בקטע היבש של הסיפור ואין המים מכסים ומחביאים אותו מפני הבריות, הוא במרחב הציבורי הבלתי מוגן וזירת ההתנסות הופכת להתנסות של השפלה טוטאלית. מאדם בעל מעמד להומלס שמתקלסים בו. ועוד דבר. הצליין החילוני, משיצא לדרך ואיתר את הפגם שבנפשו, אינו יכול לחזור על עקבותיו. הוא הולך רק קדימה כמו ד'אורסט של קאמי עם האבן שממשיך ללכת, כמו אוֹל אנדרסון הפסיבי של המינגוויי המחכה לרוצחים במיטתו ומפנה פניו אל הקיר, כמו עדיאל עמזה של עגנון שלא ילך בדרך הקריירה האקדמית ויוציא את ספרו, אלא ימשיך לשבת ולחקור את תולדות גומלידתא עד עולם. לצליין החילוני יש רק כיוון אחד הלאה, לתחנה הבאה. צ'יבר כותב:  "הוא לא היה מסוגל לחזור… במהלך שעה אחת, פחות או יותר, הוא עבר מרחק שהפך כל ניסיון חזרה לבלתי אפשרי."

   ההבדל היחיד בין נד של צ'יבר כצליין חילוני לבין שלושת הגיבורים שאורפז עוסק בהם בספרו על הצליין החילוני, גיבוריהם של קאמי, המינגויי ועגנון – הוא ברמת המודעות. הגיבורים שאורפז בחר לעסוק בהם מודעים יותר למצבם כצליינים חילונים. אצל גיבורו של צ'יבר ההתפכחות בשל המודעות המועטה תהיה הרבה יותר כאובה.

12

איש זקן, שהתנהל במורד הכביש במכוניתו במהירות של חמישה עשר מילין לשעה, הניח לו להגיע אל מרכז הכביש, שם היה אי תנועה מדושא. כאן נחשף לצחוקם ולעגם של הנוסעים צפונה, אך אחרי עשר או חמש עשרה דקות הצליח לעבור. מכאן היה מרחק קצר למרכז הנופש שבקצה הכפר לאנקסטר, שבו מגרשי כּדוריָד אחדים ובריכת שחייה ציבורית.

בעצם כאן יכול הגיבור של צ'יבר, נדי, לעצור ולהרהר. תכף הוא גם יעשה זאת על אף אי היותו גיבור המודע לעצמו ובעצם בהיותו גיבור עושה ולא חושב. זה הזמן הרגעי המשפיל שבו הוא סיים לגלגל את האבן הסיזיפית של קאמי עד לקצה גובה מסוים וזו חוזרת להתגלגל לה מטה במדרון. הצליין החילוני פוסע כעת אחרי האבן כדי לשֵׂאתהּ שוב במעלה ההר ובינתיים יש לו זמן להרהר במצבו האומלל, כיוון שעד עתה לא התפנה לעסוק בזה בשל היותו עסוק במעשים עצמם, במקרה של נדי, השחייה בנהר לוסינדה שיצר מרצף הבריכות. כעת הוא באתנחתא. אבל זו לא באמת אתנחתא. זאת חופשה כפויה ומשפילה שנכפית עליו במסגרת העובדה שכלי הרכב לא נותנים לו לנוע הלאה מתוך חירות מדומה אל יעדו. אפילו החירות המדומה שכולה תיאטרון, כי הנהר הוא רצף בריכות ונדי הוא סתם בורגני שנפל כהילל בן שחר על מזבח הקפיטליזם האמרקיני ולא מגלה ארצות, אפילו החירות המדומה והמדומיינת לא מתאפשרת בתוך המציאות האפורה. אי אפשר לחצות את הכביש. היחיד שמאפשר לו לחצות, שוב, לא בשל טוב לבו אלא בשל תנאים אובייקטיביים של זוקֶן וחולי, מעין סנטה קלאוס בעל כורחו, הוא נהג זקן שנוסע לאט, זהו תמרור למצבו של הגיבור.

13

השפעת המים על הקולות, אשליית הצלילות התלויה באוויר, הייתה כאן זהָה לזו שאצל הבנקרים, אך כאן היו הקולות רמים יותר, גסים יותר, וכשהתקרב לאֵזור המוגדר והצפוף, קמו כנגדו חוקים, הוראות ותקנות. "על כל המתרחצים להתקלח לפני הכניסה לבריכה. המתרחצים חייבים לעבור דרך הברזייה לשטיפת רגליים. על כל המתרחצים לענוד את דִּסקית הזיהוי שלהם." הוא התקלח, רחץ את רגליו בנוזל העכור, בעל הריח המר, וניגש לשפת המים. עלתה מהם צחנת כלור, והוא הרגיש כניצב לפני כיור. שני מצילים, בשני סוכות מוגבהות, שרקו במשרוקיות שוטרים בהפסקות כמעט קצובות וצעקו על המתרחצים ברמקולים. נדי זכר בגעגועים את מֵי הספּיר הזכּים שבבריכת הבנקרים, וחשב שהוא עלול להזדהם – לעכור את שִׂגשוגו וקִסמו האישי – אם ישחה בטינופת הזאת. אך הוא הזכיר לעצמו שהוא במסע גילויים, מסע של עלייה לרגל, וזוהי רק שלוחה של מים עומדים בנהר לוסינדה. הוא צלל, מקמט פניו בתיעוב, אל מֵי הכלור, ונאלץ לשחות כשראשו מחוץ למים, כדי להימנע מהתנגשויות. למרות זאת נתקלו בו מכל עבר, התיזו עליו והדפו אותו. כשהגיע לקצה הרדוד של הבריכה צעקו עליו שני המצילים כאחד "הֵי, אתה, אתה שם, בלי דִּסקית, צא מהמים חת שתיים!" הוא יצא, והם לא יכלו להמשיך ולעקוב אחריו. הוא עבר בתוך ענן ריחות של שמן שיזוף ומֵי כלור, חצה את הגדר הגבוהה ואת מגרשי הכדוריָד. בעברה השני של הדרך הייתה החורשה שבנחלת משפחת האלוֹראן. בחורשה לא נהגו לגרף ולכבוש שבילים, והוא התקשה לצעוד על הקרקע הבוגדנית עד שהגיע למדשאה ולמשוכת האשור הצפופה שהקיפה את הבריכה.

   נדי עובר אל הממלכה האחרת, מן העשירים לעניים, מן החופשיים לכבולים, מנותני ההוראות לממלאי ההוראות, ובמקרה של ארצות הברית של אמריקה – ממי שיש לו רכוש פרטי ולכן הוא חופשי וכנראה גם חכם, למי שאין לו רכוש כלל ולכן הוא כָּבול וכנראה גם טיפש הראוי לביזוי. כאן עליו לקיים את כל כללי הטקס על פי ההוראות ולא לחרוג מהם. אין לו את החירות של העשיר שהכסף קונה: בריאות, תרבות. הוא אחד מִנִּי רבים שמקבל שירותים בחסד ועליו לציית לכללים ולענוד את הדסקית על צווארו, אחרת משטרת החופים, במקרה הזה שני המצילים, ינזפו בו ואם יתפסו אותו אף יענישו אותו. זהו שיאו של הרגע הטקסי, אורפז מכנה זאת כאמור "נטייה לטיפוסי ולארכיטיפוסי" אורפז כותב: "מיעוט הפרטים על העבר הביוגרפי, מזמין להביט בצליין החילוני כבמעין חרך הצצה אל זיכרון קדום יותר, קולקטיבי: זיכרון אושר קולקטיבי. טיפוסיות הפרטים מיועדת לשחרר את מבטנו אל העיקר. תבנית המגורש היא תבנית אב, ממנה נובעות כל שאר התבניות הארכיטיפוסיות במֵמד הצליין החילוני של הסיפור. מסייע בכך השימוש במילים, ביטויים, סמלים, בעלי קשר סוגסטיבי מאגי, ובמקרה שלנו: שלטי הבריכה, הרגליים הנמשחות בנוזל העכור, ענידת הדסקית, ציות למצילים, ריח הכלור. מריו של הצליין החילוני הוא המעניק משמעות חדשה לתבנית הארכאית של המגורש. בּול בּפּוני! הרי נדי כעת שוחה נגד הזרם, זה לא זרם מים, אלא זרם אנשים שוחים בבריכה ציבורית, הוא הנרודניק התורן, הוא האדם המורד.

14

ההאלוֹראנים היו ידידים, זוג קשישים עשירים מופלגים, שעשו את הרושם כי הם נהנים מן החשד, שכביכול יש להם נטיות קומוניסטיות. הם היו תומכים נלהבים ברפורמות חברתיות, אך לא היו קומוניסטים. ובכל זאת, כשהיו מאשימים אותם, לפעמים, בסטיות חתרניות, היה הדבר נעים ומסעיר עבורם. שיחי האשור במשוכה שלהם היו צהובים, והוא ניחש שהם קמלו לפתע כמו עץ האדר אצל משפחת לווי. הוא קרא: הלו, הלו כדי להזהיר ולהודיע להאלוֹראנים על התקרבותו, לרכך את פלישתו אל פרטיותם. מסיבות השמורות עִמם, שמעולם לא הוסברו לו, נמנעו ההאלוֹראנים מלבישת בגדי ים. לא היה צורך בהסברים, בעצם, העירום היה חלק מקנאותם הבלתי מתפשרת לחידושים ולרפורמות, והוא הסיר את מכנסי הרחצה שלו מתוך נימוס, בטרם עבר בפתח המשוכה.

האנרכיסט הניהילסטי, או מוטב לומר האקזיסטנציאליסט התועה מגיע אל הקומוניסטים. חה, אלה קומוניסטים סלוניים כמובן נוסח אמריקה. מי שהמעמד החברתי שלהם מאפשר להם להיות הומוניסטים ופסבדו שוויוניים. הם כבר לא מאלה המשוויצים בעושר שלהם בנוסח הקפיטליזם החזירי שאין בלתו, אבל הם לא בהכרח טובים יותר, מפני שהם משחקים את משחק השוויון מתוך התרגשות ורטט, אבל הם לא באמת שם. עם זאת ברומא התנהג כרומאי, אך במקרה של ההאלוֹרינים של שנות ה-60, כנודיסט. הסר את בגדיך. מעניין שצ'יבר מייחס להסרת הבגדים מידה של שמרנות ושנאת החידוש, מעין צנעה א-לה גנדי ופשטות יתר. איך אמר צ'רצ'יל על גנדי: גנדי הוא פקיר הודי שפעמים רבות צם עד מוות אך משום מה לא מת. העירום שלהם מייצג אפוא את השמרנות האחרת, הפחד מפני כל חידוש באשר הוא, אופנתי, גאדג'טי, טכנולוגי. זאת הזדמנות לצליין החילוני, לאקזיסטנציאליסט המקומי, לאדם המורד, לחזור למצב הבראשיתי וכמצוות קאמי, שהיא מצוות אורפז, להתערטל מבגדיו ולחזור להיות האדם הראשון, זה הבורא את עצמו בכוחות עצמו עירום ועריה מתוך קליפת הביצה או מתוך רירית הרחם, זה הבוחר להיוולד כל פעם מחדש, רוצה להיוולד ולא בעל כורחו. נדי חוזר להיות האדם הראשון בגן עדן בשלב ההיולי – אין בגדים, אפילו לא בגד ים.

15

הגברת האלוֹראן, אישה שמנמנה ונמרצת, לִבנת שיער וחמורת סבר, קראה ב"טיימס". מר האלוֹראן אסף עלי אשור יבשים ממֵי הבריכה בעזרת יעה מוארך. לא נראה שהופתעו למראהו, או שהדבר הפריע להם. הבריכה שלהם הייתה אולי הראשונה מכל הבריכות במדינה, מלבן המוקף באבני שדה, שפלג זרם לתוכו. לא הייתה שם משאבה או מסננת, וצבעם של המים היה זהוב לֶשֶׁם, כצבע הנחל.

"אני עובר את האֵזור בשחייה," אמר נד.

"באמת? לא ידעתי שאפשר!" קראה מרת האלוֹראן.

"כן, אני התחלתי אצל וסטרהאזי," אמר נד, "זה בוודאי איזה ארבעה מיל." הוא השאיר את בגד הים שלו לצד החלק העמוק, חזר אל החלק הרדוד, ושחה לאורך הקטע כולו. כשהניף עצמו מן המים החוצה שמע את מרת האלוֹראן אומרת, "נורא הצטערנו לשמוע על כל הצרות שלכם, נדי."

"הצרות שלי?" שאל נדי. "אני לא יודע לְמה את מתכוונת."

"אבל הרי שמענו שנאלצת למכור את הבית, והילדות המסכנות שלך…"

"אני לא זוכר שמכרתי את הבית," אמר נדי. "והילדות מחכות שם עכשיו."

"כן," נאנחה מרת האלוֹראן. "כן…" קולה מילא את האוויר בתוגה עמוקה, ונדי מיהר לומר, "תודה רבה על השחייה."

"טוב, טיול נעים," אמרה מרת האלוֹראן.

זאת פעם ראשונה שהצליין החילוני מנהל דיאלוג מפותח עם מישהו, במקרה הזה מישהי, שבו אנחנו יכולים לקבל עוד אינפורמציה חלקית על מצבו בעולם כאדם, כיחיד בתוך חברה. עד כה נאלצנו לנחש על פי מעשיו התמוהים מה עלה בגורלו. זאת פעם ראשונה שהמספר מספק לנו אינפורמציה נדיבה על מה קרה לנדי מריל, והוא עושה זאת באמצעות הדיאלוג הרחימאי והחומל. אין שנוא מזה על הצליין החילוני והוא אכן מתעלם בנימוס מהאינפורמציה שחשפה בפנינו כעת גברת האלוֹראן. אלה בדיוק התמרורים של אורפז. אופס, מישהו סיפק לנו אינפורמציה לא רצויה לאורך המסע, נפלטה אלינו הקוראים ככה, על הדרך.

16

מעבר למשוכה משך והעלה על עצמו שוב את מכנסיו ומתח את חגורתם. הם היו רפויים. והוא השתאה, האומנם אפשרי הדבר, שבמהלכו של אחר הצהריים האחד הזה איבד מעט ממשקלו. קר היה לו, והוא היה עייף ועירום. ההאלוֹראנים, עם המים הכהים שלהם, דיכאו את רוחו. השחייה הייתה למעלה מכוחותיו, אולם כיצד יכול היה לנחש זאת הבוקר, כשהחליק על המעקה, או כשישב בשמש אצל הווסטרהאזים? זרועותיו היו חלושות. רגליו היו כעשויות גומי, ופרקיהם כאבו. הגרוע מכול היה הקור שבעצמותיו, והתחושה שאולי לעולם לא יוכל שוב להתחמם כהלכה. עלים נשרו סביבו, וריח עשן עצים הגיע לאפו עם הרוח. מי זה מבעיר עץ בעונה זו של השנה?

לא די לו לצליין החילוני שהוא בחורף חייו ולא משנה כלל מה העונה המצויה בחוץ. אחרי שחווה כגיבור את הפגם, ההתנסות והנטייה לטיפוסי והארכיטיפוסי על פי כל הקטגוריות של אורפז, הוא קרב אל מה שאורפז מכנה: הסיום – מקוטע או מדומה, כן, אבל עד אז יהיה עליו לעבור עוד מסכת השפלות לא קצרה. ארוכה היא הדרך למטה ותלולה.

17

הוא היה זקוק למשקה. ויסקי יחמם אותו, ירומם את רוחו, יעזור לו לעבור את החלק האחרון של המסע, ירענן את תחושתו, שחציית הארץ בשחייה היא מעשה מקורי ורב ערך. השחיינים החוצים את התעלה נוהגים לקחת איתם בּרֶנדי. הוא זקוק לסם מעורר. הוא חצה את הדשא שבחזית בית ההאלוֹראנים, ועבר בשביל הצר אל הבית הסמוך, שהם עצמם בנו לבִתם היחידה, הלן, ולבעלה, אריק זאכס. בריכתם של הזאכסים הייתה קטנה, והוא מצא את הלן ובעלה על שפתה.

"או, נדי," אמרה הלן, "היית אצל אימא לארוחת צהריים?"

"לא בדיוק," אמר נד, "אבל עצרתי בדרך לראות את הורייך." זה נראה כהסבר מספיק. "אני נורא מצטער שאני מתפרץ אליכם ככה פתאום, אבל הצטננתי, ואולי היית יכולה לתת לי משהו לשתות."

"או, הייתי כל כך שמחה אילו יכולתי," אמרה הלן, "אבל בבית הזה לא הייתה טיפת משקה מאז הניתוח של אריק. זה היה לפני שלוש שנים."

האומנם הלך זיכרונו ונשמט ממנו, האם מתת זו של העלמת העובדות המכאיבות הביאה אותו לידי כך ששכח כי מכר את ביתו, שבנותיו סובלות, ושידידו היה חולה? עיניו חלפו מפניו של אריק אל בטנו, שם ראה שלוש צלקות חיוורות ומלאות סימני תפרים, ששתיים מהן היו באורך רגל לפחות. טבורו נעלם. מה קורה, חשב נדי, כשידו של אדם מגששת בלילה, במיטה, אחר חלקי הגוף המוכרים, בשלוש לפנות בוקר, ומגלה בטן ללא טבור, ללא הקשר לרגע הלידה, מה אומר לו הבקע הזה בשלשלת?

"אני בטוחה שתוכל להשיג משהו לשתות אצל הבּיסוָואגנרים," אמרה הלן. "יש אצלם חגיגה עצומה. אפשר לשמוע אותם עד כאן, הקשב!"

היא זקפה את ראשה, ומעבר לדרך, למדשאות, לחורשות והשדות, שמע שוב את הצליל המפכפּך של קולות על פני המים. "טוב, אני רק אֵרָטֵב," אמר, מתוך תחושה שאין לו מקום לבחירה חופשית בכל הנוגע לאמצעי המסע שלו. הוא צלל את המים הקרים בבריכתם ש הזאכסים, ומתנשף, כמעט טובע, עושה את דרכו מקצה הבריכה אל קציה. "לוסינדה ואני רוצים לראות אתכם," אמר מעבר לכתפו, פניו מופנות אל בית הבּיסוָואגנרים. "אנחנו נורא מצטערים שכל כך הרבה זמן לא נפגשנו, ונתקשר אליכם בקרוב מאוד."

כאן הצליין החילוני כמעט נשבר. כבר קר לו והוא זקוק למשהו חיצוני שיעודד אותו. כבר אין די בעולמו הפנימי המקורי והמדומין. במקרה של נדי מריל כאמריקני בורגני טוב, הוא זקוק לשיקוי הקסם כדי לחצות את המסע. זה ברנדי, או בורבון. משהו שיחמם את הלב והנפש. והדיאלוג שנפתח כפצע בלב הגיבור נמשך גם בבית הזאכסים המתקשרים משפחתית להאלורינים. אנו מבינים כבר כי נדי חי בהדחקה טוטאלית שהרחיקה אותו לגמרי מן המציאות והצליין החילוני מהרהר בזה ותוהה על כך. הנה שוב חוזר אליו הפצע באמצעות הדיאלוג, הפגם הנורא שהצליח להדחיק. זה כל כך ארכיטיפי, אובדן הטבור אצל החבר אריק זאכס כתוצאה מניתוח. זה זועק לסמל מתפרש באשר לגיבור. כשם שהצליין החילוני יצא למסעו אל עבר היעד הקדוש והוא כל הזמן בדרך, תמיד!, גם אם נדמה שיגיע ורצוי שירגיש כך כי זה הכוח המניע, אל ההיכל ואל המקדש, הרי שאנו החיצוניים יודעים בהכירנו אותו ואת מציאות הסיפור ואת המציאות בכלל, שהוא בדרך אל האינהיכל ואינמקדש והוא תמיד בדרך. ככה גם המוצא נעלם, הלך והיטשטש, מניין יצא? כבר אינו זוכר וזה אינו חשוב, הטבור, מוצא הדברים, ניטשטש ונעלם ברבות הימים, השנים והמחלות, וכעת נותרה רק הכמיהה הבלתי ברורה אל היעד בדמות שלוש צלקות חיוורות ומלאות סימני תפרים שנראות בעצם כבריכות ציבוריות שיוצרות נהר. נדי מריל הוא בדיוק זה. גיבור ללא טבור מטאפורי, ללא הקשר לרגע הלידה. האם יברא את עצמו כמצוות קאמי באדם הראשון? כנראה לא במקרה של נדי.

   עד עתה נדמה היה שהכול נעשה מבחירה חופשית, אתם יודעים מה, נתפשר, פסבדו בחירה חופשית, חופש של כלוב, חופש בינארי של כן ולא. והנה מתברר לו לנדי כי אין לו בחירה חופשית בכל הנוגע לאמצעי המסע שלו. כלומר, יאי נדי, הפסק להעמיד פנים בפנינו שאתה איזה ואסקו דה גאמה, איזה מרקו פולו, אתה אפילו לא אודיסאוס. אתה קין! זה מה שאתה. אתה קין שצֻווה להיות נע ונד בארץ ללא מטרה ולהיות רדוף על ידי שכניך, אלא שאתה הוא שציוות על עצמך להיות נע ונד בעל כורחך כשהקללה רובצת עליך ואין ממנה דרך חזרה. בחירה חופשית קדחת! פטאליזם עד הסוף. לא כל הצליינים החילונים, כאמור, הם כאלה. יש מפוכחים ומודעים יותר.

18

הוא חצה שדות בדרכו אל הבּיסוָואגנרים ואל קולות ההילולה שלהם. לכבוד יהיה להם לתת לו משקה. הבּיסוָואגנרים נהגו להזמין אותו ואת לוסינדה לארוחת ערב ארבע פעמים בשנה, שישה שבועות מראש. תמיד הושבו פניהם ריקם, ובכל זאת המשיכו לשלוח את ההזמנות שלהם. הם מיאנו להבין את עובדות החיים הקשוחות והבלתי דמוקרטיות בחברה שבה חיו. הם היו מסוג האנשים המשוחחים בקוקטיילים על מחירי החפצים שרכשו, המוסרים בארוחת ערב חדשות ממִבצעי ההוזלות, ואחרי ארוחת הערב מספרים בדיחות גסות בנוכחותן של נשים. הם לא השתייכו כלל לבני חוגו של נדי – הם לא היו אפילו ברשימת כרטיסי הברכה לחג המולד של לוסינדה. הוא הלך אל הבריכה שלהם באדישות, כעושה חסד, ובתחושה של אי נוחות מסויֶמת, מאחר שנראה היה שהחשיכה יורדת ואלה היו הימים הארוכים ביותר בשנה. המסיבה שאליה הגיע הייתה גדולה ורעשנית. גרייס בּיסוָואגנר הייתה מסוג המארחות שהזמינו את האופטיקאי, הווטרינר, הסוכן בנכסי דלא ניידי ורופא השיניים. איש לא שחה, ולדִמדומים, שהשתקפו במֵי הבריכה, היה ניצנוץ חורפי. היה שם בָּאר, והוא שם לשם את פעמיו. כשראתה אותו גרייס בּיסוָואגנר, באה לקראתו, לא בחביבות, כפי שהייתה לו הזכות המלאה לצפות ממנה, אלא בתוקפנות.

"יופי, יש לנו הכול במסיבה הזאת, ועכשיו יש גם אורח לא קרוא," אמרה בקול רם. לא היה לאל ידה לפגוע בו מבחינה חברתית – בכך לא היה כל ספק והוא לא הניד עפעף. "כאורח לא קרוא," שאל בנימוס, "האם אני מקבל משקה?"

"תדאג לעצמך," אמרה. "עושה רושם שלא משנה לך אם מזמינים אותך או לא." היא הפנתה אליו את גבה, והצטרפה לכמה מאורחיה. והוא ניגש לבָּאר והזמין ויסקי. המוזג שירת אותו, אך התייחס אליו בגסות. בעולם שבו חי, היו המלצרים המשגיחים הקפדנים על סולם הדירוג החברתי, וחוסר נימוס מצד מוזג שכיר יום פירושו, שחלה ירידה מסויֶמת במעמדו החברתי. או אולי היה זה אדם חדש שאינו בקי עדיין בכללים. ואז שמע את גרייס אומרת מאחורי גבו: "הם התמוטטו בבת אחת – לא נותרה להם שום הכנסה – והוא הופיע כאן שיכור ביום ראשון אחד, וביקש מאיתנו שנלווה לו חמשת אלפים דולר…" היא תמיד דיברה על כסף. זה יותר גרוע מאכילת אפונים בצד הלא נכון של המזלג. הוא צלל לבריכה, שחה לאורכה, והלך משם.

   עד עכשיו הדיאלוג עם הצליין החילוני היה מכיל, מבין ולעיתים חמלתי. כעת הוא יהפוך יותר ויותר מנוכר, הדיאלוג, ואף ידברו מאחורי גבו ויחשפו אמיתות שכבר חשדנו באשר אליהן. אף אחד לא שוחה בבריכה, להבדיל מתחילת הסיפור, היום השמשי, תמיד יש עוד מישהו במים, או בבריכה הציבורית שבה שחה נדי נגד זרם האנשים, כעת אף לא אחד שוחה בבריכה. רק נדי כמובן. הוא חייב. כך ציווה על עצמו, אין ברירה. הצליין החילוני חייב תמיד להמשיך בדרך. תמיד הוא בדרך. הוא בצד אחד, והאנשים, הציבור, בצד האחר, והפעם הם נוקמים, עוינים ורכלנים מתמיד. הדיאלוג עם האנשים ובעצם עם המציאות יהפוך קשה יותר ויותר, הניכור יגדל והגאולה, בדמות ארומת הגאולה, החלום על הגאולה, תתבושש לבוא. נדי מריל יורד בסולם הקסטות החברתיות של אמריקה הקפיטליסטית והנפילה הזאת של הילל בן שחר היא כואבת מאוד, כי במעמדות הנמוכים האמת תיחשף. הוא היה סנוביסט כלפיהם כמתבקש וכעת החברה תנקום בו ותתנכר לו. ממש כמו מרסו של קאמי. הוא ישלם על אי ההבנה ועל אי שיתוף הפעולה איתה. זה יהיה מחיר כבד.

19

הבריכה הבאה ברשימה שלו, הבריכה שלפני השתיים האחרונות, הייתה שייכת לפילגשו לשעבר, שירלי אדאמס. אם סבל פגיעות כלשהן אצל הבּיסוָואגנרים, כאן ימצא מזור לחבורותיו. האהבה – ובעצם, תאוות המין הפרועה – הייתה השיקוי המופלא ביותר, המשכך כל כאב שבעולם, הגלולה הצבעונית שתחזיר את האביב לצעדיו ואת חדוות החיים ללִבּו. פרשת האהבים שלהם התחילה בשבוע שעבר, בחודש שעבר, בשנה שעברה. הוא לא זכר בדיוק. הוא היה זה שחדל ממנה. ידו הייתה על העליונה, והוא עבר את השער בקיר שהקיף את הבריכה שלה בביטחון עצמי שמילא אותו מכף רגל ועד ראש. במידה מסויֶמת, הייתה זו הבריכה שלו, שכן המאהב, ובייחוד המאהב האסור, נהנה מנכסיה של פילגשו בבעלות מסוג שאינו קיים בקשר הנישואין המקודש. היא הייתה שם. שְׂעָרָהּ בצבע הברונזה, אך גופה, בקצה משטח המים המואר והתכול, לא עורר בו כל זיכרונות עמוקים. הייתה זו פרשייה קלילה, חשב, למרות שהיא בכתה כאשר עזב אותה. למראהו נראה היה כי נבוכה, והוא שאל את עצמו, האם ייתכן שהיא עדיין פגועה וסובלת. שרק לא תתחיל לבכות, חס וחלילה.

"מה אתה רוצה?" שאלה.

"אני צולח את האֵזור בשחייה."

"ישו הטוב, האם לעולם לא תתבגר?"

"מה יש?"

"אם באת לכאן כדי לבקש כסף," אמרה, "שיהיה ברור שלא אתן לך אפילו פרוטה נוספת."

"את יכולה לתת לי משקה."

"אני יכולה, אך לא אתן. אינני לבד."

"טוב, אני רק עובר כאן."

הדיאלוג הופך אישי יותר ופוגעני שבעתיים כאשר נדי מריל מגיע אל פילגשו שירלי אדאמס. כאן, כמי ששיתף פעולה עם הסדר הציבורי, כלליו והפרת הכללים, הוא נחשף לחלוטין לא רק מן ההיבט הכלכלי אלא גם מן ההיבט המוסרי. זוהי ההתנסות הקשה עד כה לפני ההתנסות הקשה באמת שלשמה נתכנסו כקוראים. חזותו נחשפת, תדמית הבוגד של איש החברה, ומן הדיאלוג הקצר עם שירלי, אנחנו מבינים שהיא לא תעניק לו את שיקוי הפלא, משקה אלכוהולי כזה או אחר, הוא לא יזכה כאן לשום יחס חם מצד החֲבֵרָה והחֶבְרָה, היא גם לא תעניק לו את תרופת הפלא המתעתעת גברים בחֶבְרָה בדמות סקס. היא תתנכר ובצדק. היא תאמר לו בעצם, אתה בגדת בי, אתה נטשת אותי. אני הלכתי הלאה, בוא תסתכל, אני נוטשת אותך, אני בוגדת בך. אני לא לבד ומשקה לא תקבל. כמה כאובת ההתפכחות מן המצב.

20

הוא צלל ושחה לאורך הבריכה, אך כשניסה להתרומם אל הדופן גילה שהכוח אזל מזרועותיו ומכתפיו, והוא שירך את דרכו במים אל הסולם וטיפס משם החוצה. כשהביט מעבר לכתפו ראה גבר צעיר במלתחה המוארת. כשיצא אל הדשא החשוך עלה באפו ריח חרציות, או ציפורני החתול, מתוך אוויר הלילה – ניחוח סתווי עקשני, חזק כריח גז. הוא הביט מעל לראשו וראה שהכוכבים יצאו, אך מדוע הוא רואה את אַנְדְרוֹמֶדָה, קֶפֶאוּס וקַסְיוֹפֵּאָה? מה קרה למערכות הכוכבים של אמצע הקיץ? הוא החל לבכות.

הצליין החילוני נשבר. הוא כבר לא עומד גאה וחושף חזה אל מול ההעדר. מופיעות הדמעות. אני זוכר את הפגישות עם אורפז בבתי קפה. בכל פעם שהיה מדבר על אמו בילדותו, דמעות היו מופיעות בעיניו והוא היה מנסה לעצור אותן ולא לבכות בפניי, בעצם, לא לבכות בבית הקפה בפני הציבור כולו, כי לבכות זה אומר שאתה חלש, שאינך עומד למול ההעדר ומתמודד איתו. לכן בכל פעם אורפז היה קובע איתי בבתי קפה יותר נידחים, שיש בהם פחות ופחות אנשים, והיה בוחר בתוך בית הקפה מקום צִדי, כי אם יופיעו שוב הדמעות שיופיעו לפני כמה שפחות אנשים. זה מאוד מצ'ואי ומאוד מתאים לנדי מריל, הצליין החילוני שלנו, אסור להראות חולשה ואפילו עד הדחקה, אבל ברגע שההעדר יכה בך, האישה והילדות כבר אינם ומי יודע מה בדיוק קרה לבית. הבית שחשבת שהוא בית לאדם אחד בלבד, בית של אדם אחד בלבד, אתה. מה קרה לו? להיכן נעלם? המסד הזה מתערער ואיתו גם האפשרות והכוח לעמוד מול ההעדר כישות גומעת ורואה. רגע קשה. אבל עוד לפני הרגע נדי נשבר בהדרגה. הוא כבר לא מתרומם מן המים בקפיצה קלילה, הוא נאלץ לאחוז בסולם ולטפס עליו. כוחותיו נטשו אותו, הוא לא בדיוק שוחה אלא משרך דרכו במים. אני נזכר בברט לנקסטר הנפלא בסרט שעשו על פי הסיפור של צ'יבר. יש ריח של כריזנטמות באוויר, חרציות, שמסמלות מוות, לוויות, פרחים ללוויה, וגם ריח של גז, המסמל התאבדות. קבוצות הכוכבים הם לפתע של החורף ולא של הקיץ. השם אנדרומדה פירושו "שליטה על זכרים", תמרור סמלי מאוד, ושתי קבוצות הכוכבים האחרות הן על שם הוריה. הצליין החילוני בחורף חייו. הקיצור – הכול מבשר מוות. ועם זאת, כמצוות אורפז, הסיום יהיה ללא סיום, כלומר מקוטע או מדומה.

21.

היה זה מן הסתם הבכי הראשון בחייו מאז הגיע לבגרות. ודאי שהייתה זו הפעם הראשונה שחש עצמו כה אומלל, עייף, קופא מקור ומבולבל. הוא לא היה מסוגל להבין את גסותו של המלצר שבּבּאר, או את גסותה של פילגשו שפעם כרעה לפניו על ברכיה וריססה את מכנסיו בדמעות. הוא שחה רחוק מדי, הוא טבל זמן רב מדי, המים גרמו לצריבה באפו ובגרונו. הוא היה זקוק למשקה, לחברה, ולבגדים נקיים ויבשים. אך למרות שיכול היה לחצות את הכביש ולגשת ישר לביתו, הלך קודם כול לבריכה של משפחת גילמארטין. כאן, לראשונה בלחייו, לא קפץ למים אלא ירד במדרגות. אט אט השקיע את גופו במי הקרח ושחה שחיית צד צולעת שאולי למד פעם בנעוריו. הוא רעד מעייפות בדרך אל הקליידים, והלך לאורך מי הבריכה שלהם, עוצר מפעם לפעם ונתמך בידו במעקה שבדופן. הוא עלה בסולם ולא ידע אם כוחו יעמוד לו להגיע הביתה. הוא סיים את מה שרצה לבצע, הוא צלח את המחוז בשחייה, אך הוא היה כה רצוץ מעייפות, עד שניצחונו היה מעורפל ובלתי ברור. עתה פנה להשתרך בכביש הגישה המוביל לביתו שלו, כפוף גֵּו, ונאחז בעמודי הגדר כדי לתמוך בצעדיו הכושלים.

הצליין החילוני על אף שנשבר ובכה מרה ממשיך בדרך. אין לו שום אפשרות אלא לצאת, ללכת, לגמור כמה דברים אחרונים ולצאת, כמו שכותב אורפז בתחילת ובסוף "הכלה הנצחית". שתי הבריכות האחרונות מראות לנו איזה מרחק מנטאלי, עזבו פיזי, עבר האיש בַּזמן לא זמן הברור הזה המתערפל בין פסקאות הסיפור. מגבר אמריקני, מאצ'ו על ההמפרי בוגרט, הקופץ למים כנער, קאובוי, לזקן היורד למים. וכבר כתב הסופר הנהדר קורמאק מקארתי כי אמריקה היא לא ארץ לזקנים. הכול צריך להיות נוצץ, גדול וחדש. לא איטי, קטן ורועד. כעת הוא לא קופץ למים אלא יורד אט אט במדרגות ומשקע את גופו במי הקרח ושוחה שחייה של אדם פצוע העומד לטבוע, כמו חיה, כמו שחיית כלב. אין אֶלֶגַנְס. זאת כבר לא שחיית החתירה הבטוחה שאנחנו מכירים מן התחרויות. בבריכה האחרונה הוא פשוט הולך במים ונתמך במעקה כמי שאינו יודע לשחות, כמי שמפחד מן המים.

22

הבית היה חשוך. האם מאוחר כל כך, עד שכולם הלכו לישון? האם נשארה לוסינדה לאכול ארוחת ערב אצל הווסטרהאזים? האם הצטרפו אליה הבנות, או אולי הלכו למקום אחר? האם לא הסכימו ביניהם, כרגיל בימי א', לדחות את כל ההזמנות ולהישאר בבית יחד? הוא ניסה את דלתות המוסך, כדי לבדוק אילו מכוניות בפנים, אך הדלתות היו נעולות ובידיו נותרה החלודה מן הידיות. הוא הלך אל הבית, וראה שסופת הרעמים עקרה את אחד המרזבים ממקומו, והוא נשאר תלוי מעל לדלת החזית כצלע של מטרייה, אך את זאת אפשר יהיה לתקן מחר בבוקר. הבית היה נעול, והוא חשב שהמבשלת המטופשת או העוזרת המטופשת מן הסתם נעלו את הדלת, ואז נזכר שהם לא העסיקו מבשלת או עוזרת מזה זמן רב, הוא צעק, הלם בדלת, וניסה לפרוץ אותה בכתפו. אזי הציץ פנימה דרך אחד החלונות. הבית היה ריק.

הצליין החילוני, על אף שנשבר, הוא לא עוצר בדרכו הוא ימשיך הלאה. הייתי כותב עד הסוף, אבל אין סוף. הוא תמיד בהֶתְמֵד האינסופי. אורפז כותב: ההתנגשות המרכזית בסיפור הצליין החילוני מתנהלת על פני תהום, תהום ההעדר, הקצוות הן ללא פשרה: זהו סיפור שפתרונו יכול לבוא רק באחד משני דרכים: גאולה שלמה או חורבן מוחלט. והנה, פתרון זה הוא מחוץ לאמצעי המדיום הספרותי. ואכן צ'יבר לא מפכח את גיבורו המצוי תוך הבהובי תודעה כל הדרך עד למטה, אבל הלמטה לא ברור עד הסוף לו. כי בפסקה האחרונה שוב חוזרות ההדחקות הקלאסיות של נדי מריל על אף שכבר מזמן נרמז ונאמרו לו הדברים אף באופן מפורש. והנה, גם כשהבית החשוך והמוסך הסגור נגלים לעיניו, הוא אינו מוכן להכיר במצב אשר נוצר ומבקש להמשיך לתור אחר הגאולה או החורבן המוחלט שלא הכיר בקיומו. מבחינתו, הסיפור לא נגמר. הבית חשוך, הבית ריק, אבל הוא בשלו. מלא בהדחקות ובהשאות עצמיות – אוטוסוגסטיות. גם כשהוא עומד מאמעש למול ההעדר הוא ממשיך בשלו, בדרכו אל האינהיכל ואינמקדש.      

 

המסה פורסמה בגיליון "עמדה 55" של כתב העת "עמדה" שיצא עתה.

עמדה 55, בשיתוף הוצאת טוטם, מערכת: אריק אלף, עמוס אדלהייט, יובל גלעד, רן יגיל, חן יסודות. ניקוד והגהה: ציפי הראל, עיצוב: מאיר סדן. החוברת יוצאת בתמיכת מנהל התרבות, משרד התרבות והספורט, סתיו 2025. 242 עמודים, מחיר מודפס על גבי העטיפה: 85 שקלים