לב המקום, שיחות עם אנשי נאות סמדר ושותפים להקמה, ענת אורנשטיין גנאור, ספר חדש בהוצאת עמדה, מבוא ודברים מתוכו

 

לב המקום

שיחות עם אנשי נאות סמדר ושותפים להקמה

ראיינה וערכה: ענת אורנשטיין גנאור

 

נאות סמדר הוקמה בדרום הר הנגב על ידי קבוצת אנשים שבחרו להעתיק את חייהם למדבר ולהקים יישוב שהוא 'בית ספר ללימוד עצמו של האדם'. זהו ספר על חזון וכוונה שהיו לנווה מדבר פורח. לב המקום הוא אסופת שיחות עם האנשים שהקימו את נאות סמדר ועם אלה שהצטרפו למקום. מה הביא חבורה זו לעזוב את החיים המוכָּרים בעיר לטובת הלא-ידוע, האם אפשר לחיות בשיתוף פעולה המבוסס על התחדשות מתמדת ביחסים עם עצמי, עם האחֵר ועם הסביבה, כיצד מממשים את הכַּוונה בריתמוס של חיי היום-יום. סוגיות אלה ואחרות עולות מתוך הסיפורים האישיים. הן מזמינות את הקורא להצטרף למסע שעיקרו התעניינות בשאלות אוניברסליות העוסקות במקומו וייעודו של האדם בעולם, בגורלו האישי ובאחריותו לחברה כולה. ענת אורנשטיין גנאור היא חברת נאות סמדר וממקימי המקום.

 

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד

בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ

דברים ל', י"ד

 

 

לב המקום

עִתִּים לָרֶדֶת

לִפְגֹּשׁ לְבָבוֹת נִפְתָּחִים

לָגַעַת בְּשָׁרְשֵׁי הַדְּבָרִים

לְדוֹבֵב מַעֲמַקִּים,

מְעָרַת גְּנָזִים

אָדָם

הוּא לִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם

שעת בין ערביים אל מול הרי אדום. העולם עומד מלכת. הרכס המערבי שמֵעל בקעת שיזפון צופה אל המרחב המדברי. נאות סמדר שלמרגלות הגבעות מתכנסת לעת ערב. רחש דקלים עמוסי אשכולות, שהחליפו צבעם מירוק לזהוב לקראת גדיד התמרים המתקרב. אלפי ציפורים ממלאות בשירתן את האוויר החם ונאספות לכינוס לילה. מבין העצים ניבט האגם השקט. עצי תאנה, רימון, תפוח, שקד ומשמש, גפנים וכרמי זיתים פזורים מסביב. הר הצב הקירח מתנשא מעל הצמחייה הצפופה.

רבות עשו כאן האנשים שהקימו את המקום – נווה מדבר פורח המתבסס על מקור מים רחוק. טרסות, שבילים, ברֵכות ועקבות ידיים רבות שיצרו ופעלו פה במשך שנים. מגדל בית האומנויות מתנשא בגוונים של מדבר ושמיים, ובתים כחלחלים מציצים מבעד לעצים.

נאות סמדר היא חלקת מדבר שהייתה ליישוב. האנשים בה הגיעו מהעיר כדי להנביט את אדמת הטרשים ולפרוח בעצמם. אנשים ונשים שבאו עם ילדיהם על מנת להקים בית ספר ללימוד עצמו של האדם, ללמוד שיתוף פעולה מהו ולגעת בפלא. יחד יצרו מקום יפה, שקט ומפתיע, גלוי ומסתורי.

מבוא

מגיל צעיר התעניינתי בפלא הבריאה ובאדם. ידעתי כי מה שנגלה לעין הוא לא חזות הכול, ויש מימד נסתר בחיים הקורא לי לגלותו ולחיותו בפועל. שוטטתי במרחבים רבים ומגוונים: באקדמיה, ביהדות, באומנויות לחימה, בפסיכולוגיה ובמדיטציה. גרתי בירושלים, הקמתי משפחה, הייתי מורה בבית החולים הפסיכיאטרי 'איתנים' ומורה לשיטת אלכסנדר. בשנת 1981, בהיותי בת 28, התוודעתי לקבוצה ירושלמית של לומדים: מצאתי חברים למסע חקר, שכינינו אותו 'לימוד', והם היו לחבריי לחיים ולמשפחתי המורחבת. במשך כמה שנים קיימנו בירושלים מפגשי שיח ולימוד שבועיים בהובלת יוסף ספרא ז"ל. בדומה לרבים אחרים ראינו שבעולם מתחולל שינוי מואץ והאנושות כולה נמצאת תחת איום ממשי בשל השלכות מעשיה. ניכר היה שההכרה האנושית המפוצלת והמסוכסכת היא המקור לסבל האנושי, ואין ביכולתה להביא לחירות ולשלום בלי שמשהו מהותי ישתנה בה. ראינו ששינויים חברתיים כאלה או אחרים לא יביאו מזור ממשי לאדם. הבנו כי נחוץ מהפך אישי יסודי, עדין ושקט, ושאנחנו נדרשים לשינוי חיינו שלנו.

על רקע השבר והשיממון של התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ומאוחר יותר של התקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, רובנו לא מצאנו מענה מספק לשאלות הנפש. מהראיונות שבספר עולה כי נפשם של הצעירים שהיינו כמהה לנגיעה ברבדים שמתחת לפני השטח. הקבוצה כללה בעלי משפחות, רווקים ורווקות, אקדמאים, אומנים ובעלי מלאכה. יוסף ספרא אשר הוביל את התנועה הזאת היה איש לומד ואיש מעשה, בעל חזון ובעל עמדה חריפה וחדה ביחס למצוקתה של האנושות ולהכרח בשינוי. הוא דיבר על בעייתיות מהותית בנושא ה'אני', שעסוק במחשבות סביב עצמו ומפריד את עצמו. הוא הדגיש את החשיבות של פיתוח תשומת לב, קשב והתבוננות, והציג שאלה: האם אפשר לחוות את המציאות לא דרך ה'אני כמרכָּז'. הוא הצביע על כך שמצבו של העולם ומצבו של הפרט משתקפים זה בזה, והציג שאלה נוקבת בדבר אחריותו האישית של כל פרט למצבו של העולם. עבודתנו הלימודית הייתה בעיני יוסף המשך ישיר של המעשה הציוני. הוא טען כי שלבי העלייה, ההתיישבות ובניין הארץ מתממשים ונעים זה שנים רבות, ועתה יש להפנות את האנרגיה להעמקת הנדבך הבא והעדין יותר.

וכך, לאחר שנים של שיח הבוחן היבטים אישיים וקבוצתיים בתחומי ההכרה והיחסים בין אנשים, התגבשה ב-1989 קבוצת אנשים שהחליטו יחדיו להקים בערבה הדרומית יישוב אשר יהיה 'בית ספר ללימוד עצמו של האדם'. יישוב שיהווה מקום לימוד ומפגש במסע האדם לחקר הכרתו, לשאילת שאלות יסוד על מצבו וללימוד יחסים ושיתוף פעולה. התברר לנו כי במדינת ישראל האפשרות הטובה ביותר לממש את כוונתנו היא להקים קיבוץ שיתופי, מסגרת ארגונית אשר תהווה מסד מבני לבית הספר. רצינו לקיים מסגרת מעשית מאורגנת, קהילה לומדת שתעורר את הפרט לִחיות חיי יום-יום אשר יש בהם הדהוד לנשמתו ולכמיהתו לחיים של כבוד, חיבה וחופש. מעגל החיים בקיבוץ מקיים כלכלה משותפת, חינוך, עבודת כפיים, מפגשי שיח, אומנויות, קשרי חוץ ועוד, ואלה משמשים כר פורה למחקר ולהתבוננות במערכות יחסים תוך כדי עשייה. יצרנו מערכת שיתופית ללא תקנונים, מערכת שהדיאלוג האנושי בין החברים בה מהווה את המשאב הבסיסי לקיום היחסים בקהילה.

ייחודו של המקום הוא בהיותו ניסוי מעשי ומתבונן של אנשים, שמסעם מתמקד בקיום קהילה אשר לומדת ביחד. מהלך זה היה והינו דינמי, עכשווי ועל-זמני. משתתפים בו אנשים שעיקר עניינם הוא בקבלת אחריות לחייהם ובתמיכה בתנועה תבונית ולומדת בעולם, וזאת ללא ערבות כלשהי להצלחה. חשיבותו של מעשה זה היא בעצם קיומו.

מפרספקטיבה רבת-שנים אפשר לראות כי מה שהתרחש במָקום בתקופת הקמתו, שונה בצורתו ממה שמתרחש בו כיום. השנים הראשונות התאפיינו בהובלה של יוסף. באותה עת המקום היה מכונס למדי, וזאת על מנת שנוכל להתגבש ולהתבהר לעצמנו. עסקנו בפיתוח מורכב ומאתגר של התשתית הפיזית והמשקית, בביסוס מערכת החינוך ובנטיעות נרחבות, ובמאמץ גדול הצלחנו להקים את היסודות לבית הספר ללימוד עצמו של האדם. היינו חבורת חלוצים שעזבו את המוכָּר והבטוח לטובת צורת חיים ששמטה מתחת רגלינו את הידוע לנו. נחשפנו למציאות לא צפויה. התמסרנו בכל מאודנו לחיים חסרי פשרות, לטלטלות, לשינויים, לאתגרים ולאפשרות לגעת בפלא, גם מתוך כוונה שהמקום יהווה מוקד משיכה לאנשים נוספים, יקיים דיאלוג חי ומעשי עם החברה בארץ ובעולם וישפיע על סביבתו ועל הדורות הבאים.

הניסיון למפגש בין חזון למציאות הבליט את עוצמתם של הסכסוך הפנימי והנפרדוּת השולטים בנו כבני אדם. צריך היה לרקום כל תפר בעבודה קשה וארוכה, תוך כדי לא מעט מחלוקות וקשיים ביחסים בין החברים. לימוד דרכים לשיתוף פעולה וההתכוונות ליחסים מתוקנים בהתנהלות ובשיח היו גורמים משמעותיים ביותר אז והיום, ואלה תרמו רבות למסע האישי של כל אחד ואחת ולטיפוח מודעות המכַוונת לרגישות לאחר ולעצמי. באמצעות השדות הללו נחקרו והתבהרו הבנתו, יכולותיו האישיות ומידת נוכחותו של הפרט.

מאז מותו של יוסף המקום מתנהל בהובלת שני מזכירים נבחרים. שערי נאות סמדר פתוחים לקבל צעירים ומשפחות שמתעניינים במהות המקום. השיחות עם מתנדבים וצעירים רבים שעברו ועוברים במקום משקפות את כמיהתם לשינוי משמעותי בחייהם. האפשרות לקיים חיים של השראה ונגיעה בסוד המעשה המשותף ובעָלוּם היא מהלך שמזמין למפגש ודיאלוג. אנחנו מרגישים שביסוסו של המקום על לימוד וחקר אישי וקבוצתי במסגרת של קהילה לומדת, הוא משהו שביכולתנו לתרום ולשתף בו יחידים וקהילות אחרות. ניסיון קהילתי רחב היקף זה משקף את ההישגים, הקשיים והאתגר הבלתי פוסק בתוך חיי היום-יום, והוא עשוי להוות השראה עבור מי שמבקש לצאת ממסלולו, להתנסוֹת בשיתוף פעולה בין אנשים לומדים ולפעול למען עשוֹת טוב. זהו אפיק שמעסיק את המקום כמחויָבות מתוך עניין פנימי לקחת חלק בנחיצות ממשית ולשתף פעולה עם קהילות ויוזמות חברתיות בארץ ובעולם.

שאלות שנבחנות תדיר הן כיצד קהילה, על שלל הזרמים הסותרים שבה, יכולה לשמש גם כ'בית ספר ללימוד עצמו של האדם'? כיצד כוונת המקום נשארת חיה למרות חילופי הזמנים והשתנות הצורות. חיים משותפים של בני אדם מייצרים קונפליקטים בלתי נמנעים, ונדרשת אנרגיה יומיומית כדי להתמודד עם הקונפליקטים האלה בתשומת לב. לב המקום ושדה הקיום שלו הם הלימוד, המעשה ומכלול האנשים הקשורים בו.

כשותפה בנאות סמדר מראשיתה וכמזכירת הקיבוץ בימים הסוערים שלאחר מות יוסף, מצאתי שראוי כי סיפורו של המקום יסופר ויובא על ידי האנשים אשר לקחו ולוקחים חלק במעשה הזה. המסע הלימודי הוא אישי, ולכן ברור היה לי שזווית מבטו של אדם אחד אינה יכולה להציג תמונה מקפת של נאות סמדר מראשיתה ועד היום. לפיכך בספר מובאים ראיונות שערכתי במשך כשש שנים עם חלק גדול מוותיקי המקום, עם אנשים שלקחו חלק בהקמתו ועזבו בהמשך, עם כמה מילדינו הבוגרים, עם אנשים שהגיעו לנאות סמדר כעשרים שנה אחרי ההקמה ועם צעירים שנמצאים במָקום שנים ספורות בלבד. עברתי מסע ארוך, מרגש ומטלטל. התקרבתי לכוונה, למעשה שנעשה לאורך השנים ולחברוּת בינינו, כמו גם לקשיים ולמורכבויות של החלום המתגשם הזה. מפגשי השיח עם חבריי היו לי "מבט, חלון וראי", מתנה אישית יקרה, מקרבת ורבת-השראה שהעמיקה את הבנת הנחיצות שבהנעת התנועה הלומדת ובמימושה במציאות רבת הרבדים בה אנו חיים. ייחודו של המקום הוא בלימוד המתקיים ביחד ומפרה את חיי היום יום והיחסים בקהילה; ראיתי שההתמקדות בדיאלוג חי וקשוב בין אנשים היא שמאפשרת את קיומו של מרחב מרפא וחוקר המעודד חיבה, יצירתיות ושיתוף פעולה והמעורר מגע עם הפלא. ואולי זהו סודו של המקום.

בצעירותי הצטרפתי לחזון שהוצג על ידי יוסף, חזון שפגש את עומק ליבי. עם השנים חזון זה היה לחלק בלתי נפרד מהכַּוונה ומהעשייה האישית שלי ושל רבים מחבריי, וביחד אנו מביאים לידי ביטוי מחוזות חדשים ומשתנים. כל אדם שיש לו נגיעה במעשה המורכב הזה הוא חלק ייחודי משלם, ויש בו גם ממהות השלם כולו. אנסה להיות החוט השוזר את מִגוון הקולות לפנורמה רבגונית הגדולה מסך חלקיה, כשהמוזיקה העיקרית המהדהדת דרכה היא אהבה.

 

 

ענת אורנשטיין גנאור

אביב תשפ"ה, 2025

 

 

מצבו של האדם כראי למצבו של העולם

מתוך שיחה עם יוסף ספרא ז"ל שהתקיימה בירושלים ב-1989

"התחלתי להיווכח כמה אני פעיל במחשבה הסובבת סביבי, מחשבה שיש בה השוואה, קונפליקטים, דחף להיות מישהו. ואני שואל: האם אני יכול להתעלם מהעובדה שהבעיות שלי הן בעיות כלל אנושיות.

האם אני יודע בוודאות שממש עכשיו מיליוני אנשים צמודים לטלוויזיה כמהים לבידור, ומיליונים אחרים רצים לחפש מחוץ לבית משהו שירגיע את אי השקט שלהם. פוליטיקאים עסוקים ממש עכשיו בדרך להכשיל את היריב, לאגור עוד ועוד כוח. דתות ומסורות נאבקות אלה באלה בכל אמצעי שברשותן על מנת להשפיע על יחידים כנגד אחרים. כל הפעילות הזאת שהיא מאבק של רעיונות כנגד רעיונות אחרים, האם אני יכול לראות שאני חלק מכל זה?

האדם מכנה עצמו יצור נבון על יסוד הידע שצבר והיכולות הטכנולוגיות שגילה וטיפח במרוצת הדורות, אולם מבט נוקב על מצבו בעולם מצביע על כך שמוחו רדום, חרד וחוזר על עצמו. האדם הורס את עצמו ואת סביבתו והוא שטוף במאבקי כוח, ברדיפה אחר ביטחון ויחסים הסכמיים היושבים על מאזן אימה בשאיפה להשיג, בתחרותיות ובאלימות. האדם כפרט בודד אינו קרוב באופן חי לכך שהוא עצמו מייצר סבל ושבכך הוא שותף מלא לעובדה שהעולם מתנהל כפי שהוא.

אדם שמתעורר למצבו הילדותי הזה עומד בפני השאלה – האם נגזר על האדם לחיות מסלול זה לנֶצח, האם אפשר להפסיק את מסלול הסבל?

שאלות אלה מצביעות על נחיצות דוחקת למהפך אישי עמוק בתפיסת עולמו של הפרט ועל נחיצות לבחון שאלות יסודיות אודות חייו. אדם השואל שאלות אלה ברצינות ניצב בפני חוסר ברירה להסתכל על חייו כפי שהם מבלי לטשטש את מה שמתגלה לו.

כשאדם מתחיל להתבונן בחייו הוא מתמלא באנרגיה של גילוי. הוא נוכח כי מתבקשת התייחסות ושזו אינה יכולה לבוא מהמערכת המחשבתית המכנית המוכרת.

ככל שאדם מעמיק במסע לחקר עצמו עולות ונפתחות השאלות שנוגעות בחייו ממש: לאן אני רץ? מה אני רוצה להשיג? מה הוא העיקר בחיי? האם אני מסוגל לגעת בדברים ברגישות? האם אני משוחרר ממה שנדמה לי שהבנתי אתמול? האם אני מסוגל לעמוד על רגליי בכוחות עצמי?

חשיבותן של שאלות אלה אינה בחיפוש אחר תשובות, אלא בעצם קיומן כשאלות רלוונטיות אשר מתחדדות יותר ויותר במבט עכשווי לומד שמתעניין בכנות באופן החשיבה וביחסים שלנו".

 

סוֹד הֱיוֹתִי נִמְצָא

בַּמָּקוֹם בּוֹ הִנְנִי נִמְצָא

בַּאֲשֶׁר אֲנִי הִנְנִי אֲנִי,

מֵעִיד עַל הָאֵמוּן שֶׁנִּתַּן לִי,

מֵאִיר אֶת הָאֵמוּן שֶׁנִּטַּע בִּי,

וְשֶׁבְּכוֹחִי אֲנִי לְקַיְּמוֹ,

וְאֵין בִּי מִי מִלְּבַדִּי בַּזְּמַן, בַּצּוּרָה וּבַנֶּצַח

וְאֵין בִּי מִי מִלְּבַד אֲנִי עַצְמִי

לְהָבִיא כּוֹחַ זֶה לִידֵי בִּטּוּי גּוֹבֵר וְעוֹלֶה

עַד הֱיוֹתִי מְאֻשָּׁר

כְּכָל תּוֹמְכֶיהָ.

 

יוסף ספרא

1931-2003

 

 

על נאות סמדר

התנועה הלומדת

ניסיונו של האדם לחיות בהרמוניה במערכות חברתיות ראויות מלַווה את האנושות מימי קדם. מתחילת עידן הנאורות, לפני כשלוש מאות שנה, התפתחו מגמות התומכות בחֵירוּת, בשוויון ובקידמה באמצעות רעיונות ואידיאלים. אולם תפיסת הנפרדוּת, המאבק והסתירות הפנימיות בנפש האדם ממשיכות לייצר תופעות של חמדנות, אלימות וגזענות, ואלו גורמות לסבל, לקטל ולהרס בממדים בלתי נתפסים.

במבט ממעוף הנשר אפשר לראות כי חזונו של יוסף ספרא חבַר לחזונם של הוגים מעוררי השראה דוגמת נביאי ישראל, אפלטון, ג' גורדייף, ג' קרישנמורטי, מרטין בובר, א"ד גורדון ורבים אחרים אשר הצביעו על כך שבאנושות קיים זרם תבוני שמקבל את ביטויו במצב נפשי מ'סדר אחר'. זרם על-זמני זה מתגלה בקרב אנשים אשר חיפשו תמיד את שמעֵבר למופעי הזמן המשתנים, מעֵבר להתפתחות הטכנולוגית ולמאבקי כוח. זהו זרם שאינו נובע מיֶדע עבָרי המתורגם למסקנות ולגיבוש של תפיסות מקובעות; זהו זרם שאין בו פחד פסיכולוגי הדורש להרגיע את עצמו; זהו זרם אשר מזומן למי שנוכח בבורוּת ובסבל של האדם ביחס לעצמו ולעולם.

יוסף הצביע על הצורך לממש 'לימוד' מתבונן ומעשי בתוך הֶקשר רחב של התפתחות האנושות, ושחיי היום יום הם הסדן הממשי ללימוד. הוא שרטט אופק מפתיע ומפעים אשר כיוון למהפך תודעתי של הפרט, מהפך הנובע ממגע אותנטי ולא ידוע מראש עם המציאות ללא הישענות על סמכויות רוחניות. זה היה רף גבוה, על גבול הבלתי אפשרי. ראינו שגם אדם המצטרף לבית הספר ומצהיר בכל מאודו כי בא כדי ללמוד את עצמו, מתעקש באופן לא מודע להישאר כפי שהוא. אדם נוטה להתגונן מפני האמת כשזו מאיימת על מה שהוא, והוא עושה זאת בשלל אמצעים – התנגדות, עלבון, יהירות, תוקפנות ועוד. פרדוקס זה מלווה את התנועה הלומדת מראשיתה, והוא אתגר יומיומי עבור כל אדם המתעניין ב'לימוד עצמו'.

 

קבוצות הלימוד

עבודתו של יוסף הייתה מלאכת מחשבת של אדם שקיבל על עצמו משימה בלתי רגילה ואנשים קיבלו ממנו שיעורים יוצאי דופן. בחייו הוא ביטא תעוזה אל מול הפחַד לפעול. לרבים מאיתנו דבריו היו כמים זכים במדבר. הייתה לו יכולת מעוררת השראה לממש בפועל את אומנות הסבלנות והראייה למרחוק.

במשך כמה שנים בירושלים, בפגישות שבועיות שהתקיימו בביתו, בחַנּו בפועל שאלות העוסקות במצבו של האדם בעולם ושאלות אחרות. שיתוף החקירה האישית עם אחרים אִפשר לנו לראות שאנו שותפים לאותה הוויה כוללת של טבע האדם. במבט לאחור על תקופת ההתגבשות בירושלים אנשים מתארים כיצד ה'לימוד' בהובלת יוסף נתן מענה לכמיהה העצומה שלהם לאיכות אחרת של קיום. ללא לאות הוא קרא תיגר על המובן מאליו ופתח צוהר למחוזות מעוררי השראה.

קבוצות לימוד החלו להתגבש כשקבוצה בוגרת חונכת את זו שאחריה. חלק מהאנשים חיו בבתים משותפים כדי להתקרב לחידת שיתוף הפעולה; כמו כן התקיימה עבודה בערבים בבית מלאכה ליצירת עבודות אומנות בעץ. במשך כמה שנים היינו יוצאים בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח לאזור חִרבת עלקת שבהרי ירושלים, ושם התמקדנו בלימוד ובעבודה תוך שהייה בטבע. יוסף גם הציג בפנינו את העושר של עולם הַמִּסְפָּרִים אשר מבטא את מנגנון הפעילות המחשבתית כשני עולמות אשר מחוברים ומזינים זה את זה.

 

הקמת נאות סמדר

לא חסרו מניעוֹת חיצוניות להקים את נאות סמדר. כך למשל עלה חשד של המוסדות שמדובר בכת המונהגת על ידי גורו, ולכן יש לעקוב אחריה. למרות זאת קיבלנו את קיבוץ שיזפון שנעזב – בברכת התק"ם ובתמיכתן של הסוכנות היהודית, קק"ל והמועצה האזורית חבל אילות; באמצעות עמותת 'אנשי מעשה' שהקמנו עוד בירושלים, יישבנו את המקום ב-1989. היינו תשעים מבוגרים וארבעים ילדים והחלטנו לקרוא לו נאות סמדר. באותה העת היו במָקום מעט מאוד אמצעי ייצור ודיור צנוע.

הקמת נאות סמדר הייתה כרוכה בטלטלות אישיות רבות. אורח החיים היה הרפתקה רחבת היקף; הוא כָּלל פגישות רבות, בניית חיי קהילה וחינוך ילדים, אינספור שתילות ונטיעות, עיסוק באומנויות, בתנועה ובמוזיקה, בפרויקטים של תשתיות ובנייה ובהשתלבות בסביבה. בניית בית האומנויות נמשכה כחמש עשרה שנים והיוותה פרויקט משמעותי ומרכזי שכל אנשי הקהילה לקחו בו חלק כש'המקצוענים' מלמדים את האחרים. הפרויקט היה סדן מאתגר והשתקפות של העבודה הפנימית של האנשים בלימוד שיתוף פעולה: בתכנון, ביצירה בחומר הכוללת תשומת לב מרַבּית לפרטים ולאסתטיקה, באומנות, במפגשים אינטנסיביים, בהפעלת הדמיון ובשבירת מוסכמות. היו שמחה, רוממות רוח ותשוקה, והיו גם הרבה התמודדויות עם קונפליקטים, קשיים ואי-הסכמות הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית. הבנייה הצריכה סבלנות, יצירתיות וגמישות וכל קושי היווה אתגר וגם הזדמנות, לכל מי שרצה בכך, לפגוש את גבולותיו ולהתרחב. מה שנראה היה כבלתי אפשרי אכן התממש ונוצרה יצירת אומנות של הקהילה כולה, אשר משמשת כיום מרכָּז פעיל ומתהווה. בית האומנויות מעודד התנסות והעמקה ביצירה ומארח מבקרים, אירועים, סדנאות ותערוכות.

היחסים עם יוסף אפשרו לרבים מאיתנו לגעת בתופעת הסמכות ובבעייתיות של 'להיות תלמיד' אל מול מורה. יוסף קרא לעצמו 'שַָרָת'; לדבריו, כל מי שהצטרף למסע הלימוד עשה זאת באופן אישי, ותפקידו שלו הוא להצביע ולתת שירות. הוא היה אדם פורץ דרך, לא צפוי, כריזמטי, ישיר ודומיננטי במקום. היו לו יכולות כשחקן, כבמאי וכרטוריקן. הוא הדגיש פעמים רבות שאיננו מורה; אנשים הצטרפו לחקירה שהציע ותמכו בתנועה שהביא.

רבים מהוותיקים מתארים אותו כחבר וכשותף שתמך ברצונם האישי להתקרב לאמת. הוא חזר וביקש שנקרע לגזרים כל מה שאמר ושנבדוק כל דבר בעצמנו. הוא לא היסס להעמיד לשאלה דפוסי התנהגות, תפיסות, מסורות והרגלי חשיבה וכל תחום היה עבורו פתח לחקירה אשר התאפיינה ברגישות, וגם בנועזות ובפריצת גבולות. אופן זה לא התאים לחלק מהאנשים שהצטרפו אליו. היה זה מסע לימודי מאתגר, חמקמק ואף פרדוקסלי: מסע שביקש לתת אמון ביוסף ובדרך שהוביל בה את המקום, ובד בבד לשמור על עצמאות ואותנטיות. ההתחבטות ביחס להובלה של יוסף העסיקה רבים מאיתנו לכל אורך הדרך. בהכרח נוצר מתח בין הנטייה להפוך אדם למורה שנמצא מעליך, לבין העובדה שאתה נעזר בו לעשות את העבודה שלך. האופן שאנשים לקחו את זה היה תלוי בכל אחד ובאפיונים שלו. גם החיים בחבורה, מצב שהיה חדש לרבים מאיתנו, הפגיש אותנו עם הקהילה ככוח מרחיב ומרפא וגם עם קשיים שרבים לא הכירו, בעיקר בטיב היחסים בין הפרט לכלל ובנוכחותה של קבוצה בחיי הפרט.

מחלק מהשיחות שבספר עולה כי עם הזמן, ובעיקר לאחר מותו, אנשים התפכחו – חלקם בכאב – מהיראה אשר חשו כלפי יוסף ומהתלות שלהם באישיותו, על מעלותיה ופגמיה. תלות זו, על המאפיינים האישיים של כל אחד ואחת, גרמה לחלקנו קושי ומנעה לימוד מתוך חופש. יש אנשים ונשים שהרגישו כי הגיעו למסע האינטנסיבי הזה כשהם צעירים מדי, חשופים ולא בשלים, שהתנאים ואורח החיים בתחילת הדרך לא התאימו להם. חלקם עזבו. היו אחרים שעזבו כי החיים קראו להם למחוזות אחרים. הם יצאו כל אחד לדרכו ורובם מקיימים קשר טוב עם חברים בנאות סמדר.

שאלת הסמכות היא משאֵלות הליבה שאנו חוקרים. זהו תהליך ארוך החותר להבנה את תפיסת הסמכות כתופעה המתקיימת בהכרה האנושית, תופעה שלעיתים יש לה השלכות קשות על מצבו של אדם ועל התנהלותה של חברה. השתדלנו כמיטב יכולתנו לעמוד ברגישות על טעויות שנעשו. ראינו שכל אחד נדרש לאחריות אישית בנושא הבנתו את שאלת הסמכות, וההתפייסות האמיתית היא בראש ובראשונה של האדם עם עצמו. אנחנו רואים שדיאלוג קשוב בינינו המנסה לפתוח יחד באומץ ובכנות עניינים לא פתורים מן העבר, מספק לאדם הפרטי ולמקום כולו הזדמנות לריפוי וללמידה.

יוסף התחיל תנועה, והשותפות בינו לבין שאר החברים אפשרה לחרוש חריש ראשון שביסס את בית הספר. התשתית הזו היוותה קרקע פורייה לבנות על גביה את השלב הבא של התנועה הלומדת ביחד, ללא נוכחות שַָרָת. יוסף ביקש שלא נאחז בו בשום צורה לאחר מותו, ושנמצא ביחד את הדרך להמשיך את בית הספר. בשנת 2003 הלך לעולמו. בעיני רבים היה די בנוכחותו של 'שַָרָת' במָקום עד לנקודה זו, ולכן המעבר מהובלה של אדם ריכוזי אחד להובלה משותפת של חבורה היווה ציון דרך משמעותי. המהפך המתבקש הזה היה חשוב להתפתחות, ללמידה ולהתחדשות של המקום והאנשים, והוא הוליד מבט מחודש על אופן הלימוד.

 

קהילה ובית ספר

השנים שחלפו מאז מותו של יוסף מעניינות, מורכבות ואחרות מהשנים הראשונות. המסע שהחל היה שונה: הזרעים שנזרעו נבטו, ולאט לאט החלה בנייה מחודשת. אנשים העמיקו את האמון והחברוּת ביניהם והצמיחו את המקום על בסיס הוויית הלימוד יחדיו. לצד מזכירי הקיבוץ שנבחרים על ידי הכלל ומתחלפים מדֵי ארבע שנים, קיימים מוסדות משקיים וועדות חברתיות של הקהילה. קיימת תשומת לב רבה לסכנה שבהיווצרות קבוצות כוח, ומושם דגש על זהירות מפלגנות ומלשון הרע. שאלת מפתח בהקשר הזה אשר נשאלת לאורך כל הדרך היא: האם למרות חילוקי דעות וצדק אישי אפשר לקבל החלטות בהסכמה רחבה ומתוך מבט משותף, כשקולו של כל אחד נשמע ללא כפיית דעתו של הרוב על המיעוט. הרבה אורך רוח נדרש כדי לקיים מקום אשר מבוסס על חיים משותפים, ללא מעמדות, ואינו מחובר לזרם פוליטי כלשהו.

במָקום התפתחה רוח של קבוצה לומדת אשר חוקרת את האפשרות לקיים חֶברה בריאה ותומכת, כזו המבקשת להניע את תנועת הלימוד למחוזות חדשים. הקדשת תשומת לב לעולמו הפנימי של הפרט היא חלק חיוני מהמבנה החברתי והניהולי של המקום. היחסים בין הפרט לקהילה נלמדים ונבחנים כל הזמן, והם תלויים מאוד באפיונים אישיים. הכַּוונה הייתה ועודנה לקיים בצד המשפחה הפרטית 'משפחה מורחבת', כלומר ליצור אחווה בין אנשים לומדים שכל אחד מהם יכול לממש את ייחודו ועצמיותו – וגם להטות אוזן קשבת לחברו. זהו תנאי בסיסי ליצירת חוסן המאפשר לאנשים להיפתח, לפתֵח אמון ולגעת בעָלוּם. תלמים חדשים ומאתגרים נחרשים לנוכח המציאות המשתנה ורוח זו עוברת גם לצעירים שבאים להצטרף למקום.

הלימוד מבוסס על התבוננות בעשייה ובתנועה. ההתנהלות המעשית של הקיבוץ במִגוון הפורומים וענפי המשק מאפשרת ליחיד לבדוק ולהבין את מקומו הפנימי בו באמצעות בחינת נושאים דוגמת הובלה, תמיכה במוביל, החלפת תפקידים וכן הלאה. כדי לקיים חיי קהילה, שלפרָט יש בה מרחב אישי מכונן, נדרשת תשומת לב מתמדת ומוקפדת ליחסו של האדם לעצמו ולאחֵר; כך למשל יש להקדיש תשומת לב לנטייה להפנות רגשות שליליים לאחרים, לנטייה להתאושש על חשבון הזולת, ובייחוד לדימויים ולתפיסות של הפרט באשר לאחרים ולעצמו. כוונת הקבוצה הלומדת היא לעודד התבוננות מקפת וחודרת בתופעת ההפרדה והפיצול הפנימי ובחוויה שלנו כיצורים ניפרדים, שחלק מהשלכותיה הן מאבק בלתי נמנע וסבל. אין ספק שתהליך הַגדילה הוא הליכה על חוד התער, הליכה שיֵש בה גם כאב.

חיי היום-יום הם חיים של עשייה לשם פרנסה ולימוד. אורח החיים מבוסס על כוונה, והדבר מתבטא באופנים רבים כגון: התנהלות שקטה בזמן הארוחות בחדר האוכל, מפגש 'שחרית' המתקיים כל בוקר בישיבה שקטה, מפגש כללי של הקהילה המתקיים בכל יום אחרי ארוחת הבוקר, מפגשים שבועיים של כל אחת מקבוצות הלימוד, מב"עים (מפגשים בארבע עיניים), החלפת בתים אחת לכמה שנים. בערבי שישי של קיץ, לפני ארוחת השבת, נפגשים ב'מעגלים' – ריקוד המדגיש קשב למוזיקה, תנועה וקליטה מיידית של האחר. יש התייחסות עכשווית ויצירתית לחגים מתוך עניין לגעת ולבחון כל פעם מחדש את סמכות המסורת. מִדֵי תקופה מתקיימים פרויקטים משותפים העוסקים בחומר, ברוח וברגש, מודגש החיבור לטבע, ואנו מקיימים יציאות של כמה ימים לבוסתן ולמדבר – בקבוצות, לשם מפגשי התבוננות ושקט, בפעימות קבועות במהלך כל השנה.

שנים רבות אנו מקדישים תשומת לב לאומנות ההקשבה והשיח הבין-אישי והקבוצתי. נוכחנו שוב ושוב שקיום קרבה ואינטימיות בדיאלוג עשוי לאפשר למגננות להתרופף. נפש שאינה מתגוננת עשויה להיפתח באמון לנפש אחרת. בזמן הקשב שלי לאחֵר מוצעת תשומת לב לתגובות שלי ולאפשרות להשתהות לפני הבעת תגובה. דיאלוג כזה בין שניים או יותר מאפשר נוכחות שלא מהסדר הרגיל והיפתחות למחוזות לא מוכָּרים.

 

חינוך הילדים

הילדים הצעירים שהגיעו איתנו ב-1989 עם ההקמה של נאות סמדר, חוו מעבר חד מאוד מחיים בעיר במשפחה גרעינית פרטית לחיים במָקום בתולי, מרובה ילדים ואינטראקציות, ועם הורים אשר עסוקים בהקמתו. מסגרות החינוך היו בראשית דרכן, והסיטואציה כולה טלטלה רבים מהילדים. חלקם זוכרים את התקופה כקשה ומבלבלת. השקענו מאמצים רבים כדי לייצב את מערכת החינוך במָקום וליצור לילדים סביבה רגועה, בטוחה ותומכת. היה לנו חשוב שלילדינו יהיה מרחב חיים המותאם לילדים, ושהם לא ייקחו חלק בפעילות הלימודית של המבוגרים. הילדים מתחנכים במָקום מפעוטון ועד כיתה ח', ואז הם עוברים לבית הספר התיכון האזורי 'מעלה שחרוּת'. החינוך במָקום מתנהל כמערכת רב-גילית המתמקדת ביחסים בין הילדים לבין עצמם, בינם לבין המבוגרים וביחסים בין אנשי הצוות. החינוך מתמקד בשהייה בטבע, ביצירתיות ובלימוד מדעים, שפות ואומנויות. כל העוסקים בחינוך הם אנשי המקום. הילדים מתחנכים בסביבה תומכת וביתית, וקיימים יחסי קִרבה והיכרות בינם לבין רבים מהמבוגרים. אנו בוחנים דרכים שונות להתמודד עם שונוּת חברתית ובעיות אישיוֹת, ובהתאם לצורך נעזרים בגורמי חוץ מקצועיים. עיקר המעשה החינוכי הוא נוכחות בין הילדים מתוך קשב, התפנוּת וחיבה. מצע זה מלַווה ומכוון אותם לעצמאות, לסקרנות ולכבוד לאחֵר. הדברים שהם הפנימו ממהות המקום 'הולכים איתם', ורובם יוצאים לפגוש את העולם. דור ההמשך של נאות סמדר הוא לאו דווקא הילדים שגדלו פה, אלא אנשים שמעוניינים להצטרף למקום שהוא בית ספר. בד בבד היחסים עם ילדינו הבוגרים מתפתחים במהלך מכוון של מפגשים; מטרת המפגשים היא להתבונן ביחד על האופן שגדלו להורים בבית הספר ולבחון ביחד את השאלות העוסקות בהעמקת היחסים עם נאות סמדר.

 

ימים אלה

אנשים הצטרפו, אנשים עזבו למסלולים אחרים, והמקום התרחב בתחומים רבים: תשתיות, בתי מגורים, מבני משק וציבור הנבנים בבנייה עצמית אקולוגית ובבנייה קלה, חקלאות אורגנית (הכוללת שדות, מטעים, כרמים, גן ירק ובוסתנים, דיר עיזים ומחלבה, יקב, בית בד, מפעל לעיבוד פרי, ייצור קוסמטיקה, עשבי מרפא ותבלין), בית ספר יסודי, מרכז לאומנויות, תיירות, פונדק דרכים, מרכז חדרי אירוח, מצפה כוכבים, יוזמות מגוונות בתחום החקלאות, שדה סולארי ועוד.

המדרשה החינוכית שהקמנו מזמנת – לאנשים המעוניינים להעמיק את המבט על חייהם – קרקע ללמוד שיתוף פעולה, התנסות בחיי קהילה ולקיחת חלק באתגרי החברה בישראל. המדרשה מתמקדת בהענקת כלים לקיום דיאלוג בין קצוות ובליווי קהילות, צוותי חינוך, אנשי טיפול ומנהיגוּת צעירה. כמו כן היא מקיימת סמינרים בנושאי בנייה אקולוגית, חקלאות מקיימת, אומנויות, תנועה וקשב.

עם חלוף השנים והצטרפותם של צעירים המקום הפך פחות הומוגני, ונוצרו בו כמה דורות. זו הזדמנות לארוג יחד אריג מורכב ומַפרֶה בין הדורות. נוצר אתגר מרתק: האם מקום שמהותו לימוד יכול לגעת באומץ ובתבונה בפערי הדורות, במתחים, בשאלת הסמכות, בהבדלים בהרגלי חשיבה ובשונוּת? האם אפשר להגיע לשיח קשוב וחברי כזה אשר אינו מהסס לבטא את מקומו של המבוגר ואת מקומו של הצעיר? מה אפשר ללמוד זה מזה? האם אפשר לקיים שיח מחדֵש ואמיץ שיש בו חיבה, ומתוך זיקה לתנועה לומדת המבקשת תבונה, שיתוף פעולה וחיבור?

כיום המקום מונה כמאה ועשרה חברים, כשבעים ילדים ובני נוער, כעשרים מועמדים לחברוּת בעלי משפחות ורווקים, וכמה עשרות צעירים שנמצאים במסגרת התנדבות, סמינרים וכדומה. המקום מהווה אבן שואבת להרבה צעירים וצעירות, ואלה באים לתקופות קצרות או ארוכות כדי להצטרף למסע לימודי. בכל תקופה המקום מזמין לעצירה, להתחדשות ולהתעוררות המעיין. אנשים רבים עברו בנאות סמדר במהלך השנים, וחלקם נשארו בזיקה עמוקה למקום. אנו מבררים ביחד כיצד אפשר לקיים מעגל לימודי רחב מחוץ לנאות סמדר המיועד לאנשים שיש להם עניין בחיים של התבוננות, ומבקשים לקיים קשר יציב עם בית הספר ואף להקים מקומות חדשים ולממש צורות מתחדשות שמהותן חקר ולימוד.

בתקופות מסוימות דומה שהלימוד 'מאבד גובה' – אנשים מתעייפים, השגרה משתלטת. אלה גם תקופות נחוצות. מטבע הדברים עולים קשיים אישיים הן במישור החיים, הן באינטראקציה עם כוונת המקום, ויש צורך בהתחדשות ובהסרת האבק. ותמיד נשאלות השאלות שיש בהן מן העָלום: כיצד בית ספר ללימוד עצמו של האדם ימשיך לקיים את התנועה הלומדת גם עבור הדורות הבאים? האם המעשה כולו הוא אפשרי? מתי בית ספר מפסיק להיות בית ספר? כיצד מממשים את הכַּוונה ואיך רוקמים אותה בריתמוס של חיי היום-יום, ללא היאחזות בעבר, כדי לגעת ביחד בנופים חדשים ולא מוכָּרים של נפש האדם?

 

המאורעות הקשים והכאוטיים שהתחוללו ב-7 באוקטובר 2023 חידדו את השאלה באשר למקומם של בית ספר ותנועה לומדת בימים שמהותם היא מאמץ להישרדות פיזית, רגשית ונפשית. זהו צלצול חזק של פעמון הקורא לנו להבין את תפקידנו בשעת משבר, כמו גם את תרומתנו האפשרית לעוצמתה ולחוסנה של החֶברה הישראלית והכלל-עולמית. האם הנפש פנויה לקיים תנועה לומדת, אישית או משותפת, בתנאים של אי-ודאות קיצונית ואִיוּם ממשי על החיים? האם בכוחי לממש תעצומות נפש של מוסר, התמסרות לנחיצות ושמירה על צלם אנוש? האם אני רואה באמת את האחֵר? האם גם בזמנים של כאוס אדם יכול למצוא בתוכו קומה נפשית שקטה ותבונית שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות?

"זה הזמן והתנאים אינם מתאימים". משפט זה חזר על עצמו לא פעם במסע של נאות סמדר. דווקא כשהכול בוער, המעשה שלנו פוגש את הנחיצות. הבשָלה של שנים מאפשרת לנו להמשיך לייצב את המקום כנווה מדבר אנושי עבורנו ועבור המפונים והצעירים הרבים שהגיעו אלינו, כמו גם לתת יד למעשה הכללי בארץ. עלינו להעמיק בחקר מורכבותה של הנפש על שסעיה, ולתמוך בדרך העשייה והקֶשב לריפוי שהפרט, הארץ, האזור והעולם כה זקוקים לו.

התנועה הלומדת אינה גוף ידע. היא תמיד מתחילה מחדש, תמיד מתבוננת. בכל תקופה, כספירלה אינסופית, נבחנות מראשיתן שאלות הקיום והסוד. שאלות אלו אינן מוגבלות לאירועי הזמן, אך מושפעות מהם וחותרות להתקרב יותר ויותר לקשר חי עם מהות הקיום האנושי, חוכמת הדורות ותעלומת הקיום.

 

 

לב המקום, שיחות עם אנשי נאות סמדר ושותפים להקמה, ענת אורנשטיין גנאור, עריכת לשון: שמואל אבידר, עריכה גרפית: ענת ספיר, ייעוץ גרפי: אפרת עיני, ציורים: איצ'ה שורץ, תמונות: ארכיון נאות סמדר, כריכה: ענת ספיר, ייעוץ לכריכה: ליה קרן, איור גב הכריכה: לאה יפת וארתורו נונייס, עמדה, 372 עמודים, 98 שקלים