לפני היות אחוזת בית / נחמה פוחצ'בסקי / ביקורת ועוד איך תהיה

בּרנריסטית עד קְצה המדרון עם פיתול קטן בסופו

על הפרוזה היפה והמשמעותית של נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי (נפ"ש) בספר הזה ובכלל

 

רן יגיל

 

תפיסת הסופר "הצופֶה לבית ישראל" כפי שהשתקפה בכתביו המסאיים של פרופ' דן מירון, שנלקחה מיצירה בעלת שם כזה של יצחק ארטר מתקופת ההשכלה, וכפי שדייק זאת יותר פרופ' אורציון ברתנא במחקריו ובמאמריו, עומדת כנר לרגליה של ההתעוררות הלאומית בהתגלמות התנועה הציונית. וזאת תפיסה מורכבת. בשום אופן אין להגדירה שטחית ופלקטית.

 

התפיסה עצמה אומרת כי כל עוד הסופר צופה לבית ישראל, הרי הוא בחזקת רלוונטי ובעל כוח משפיע בתוך החברה שלו. כאשר הוא משתבלל אל תוך עצמו ולא צופה אל בית ישראל, הוא הופך פחות רלוונטי. עצם הצפייה שלו אל בית ישראל אינה מורידה כהוא זה מן הצד האוניברסאלי שלו, כי ספרות, באשר היא, כותבת קודם כול את הפרטיקולארי ולא את הכוללני, ולכן מעצם טבעה היא אוניברסאלית.

 

יוצא אפוא שבראשית תנועת התחייה והציונות העברית היו לנו סופרים אפֵלים, מיואשים, כואבים ומורבידיים רבים. יוסף חיים ברנר, שהוא מעין סופר-מסאי שכזה, הוא רק דוגמה אחת מִני רבות לכך. דוגמה בולטת ביותר, אבל כולם צפו לבית ישראל, והסופר העברי בתנועה הציונית, אליבא דברתנא, בתקופה ההיא, החליף את תפקיד הנביא וגם החכם הקלאסי.

 

ככל שרבו השנים, ודאי עם קום המדינה והלאה, נותר הייאוש המאפיין את האינדיבידואל בפרוזה העברית כסוג של דחיסות סמנטית הכרחית באמפליטודה שבין סופרים כמו עמוס עוז, יהושע קנז ועד יעקב שבתאי. אך הצד של הצופה לבית ישראל הלך והתעמעם, וכל שנותר היה לקעקע את מוסד הקיבוץ במקרה של עוז ואת העיר העברית במקרה של שבתאי.

 

ומה על הצופָה לבית ישראל? מה עליה? היכן היא עומדת והיכן היא נמצאת? צריך לומר בריש גלי כי הספרות העברית בראשיתה היא גברית כעובדה ושוביניסטית במהותה. לתפקיד הסופרות והמשוררות ייעדו הציונים מעין קול דק של ליריקה אישית בפרוזה, כמו למשל דבורה בארון, או בשירה, רחל המשוררת האהובה. אך היכן הברנרית שלנו? היכן הסופרת-מסאית שלנו הנושאת איזשהו מטען אידיאולוגי מורכב בין האינדיבידואום לחברה, תוך בחינת קושי הקיום וצער העולם?

 

יש, ועוד איך יש כזאת. יש ויש. זאת היא נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי (1934-1869), הידועה בכינויהּ נֶפֶ"ש. סופרת שלדידי היא ברנרית עד קצות אוזניה, כי יש בה כל האלמנטים הנדרשים האלה: של ייאוש מן ההוויה הקשה העברית מחד גיסא, וגם את האף-על-פי-כן הברנרי של "אני אתגבר", בנוסח "נצח, נצח קר, הנה מושָׁטָה לקראתך לשוני החמה", כפי שכתב ברנר ברומן האחרון שלו "שכול וכישלון".

 

יתר על כן, מדובר בסופרת-מסאית מובהקת בנוסח ברנר, שהייתה גם פעילה פוליטית דינאמית מאוד בחיי החברה והתרבות, ממש כמו ברנר. גם בכתיבה שלה יש מִסוג המגושמות הברנרית שבין הרצאת דברים מסאיים לעלילה. אולי היא אינה מושלמת אסתטית כסופרת ויש אצלה עכּבות בכתיבה, אבל לפעמים העניין הרעיוני והנושאים בספרות, יש פעמים כאלה, חשובים יותר מהסגנון.

 

אין ספק שלנפ"ש צריך להיות מקום מרכזי יותר בהוויה הספרותית העברית-ישראלית שלנו, אם היא עוד קיימת כשיח סגור בין אוהבי הספרות העברית. היא סופרת אנדרייטד קלאסית משתי סיבות: ראשית, היותה אישה בתוך ספרות של גברים מובהקת בתקופתה וגם לאחר מכן; ושנית, התדמית הארורה שאנחנו מדביקים לאנשי מעשה, במקרה הזה – נשות מעשה, שכביכול לא יכולים להיות עד הסוף אנשי רוח. רוצה לומר, פוליטיקאים שוקעים בהבלי היומיום, ואנחנו הסופרים המהוללים מנהלים דיאלוג עם הנצח. לדעתי, קדחת! מילה חזקה בהקשר הציוני של נפ"ש והפרוזה שלה.

 

לטובה ראוי לציין כאן את החוקרת פרופ' יפה בּרלוביץ, שעסקה רבות בנפ"ש ומחקריה השונים, בהיקפים משמעותיים, קירבו אותי כקורא לפרוזה של נפ"ש. אל ברלוביץ אפשר לצרף חוקרות כמו פרופ' נורית גוברין, דרך מירה כהן ועד אורלי לובין, שהצד הפעלתני הוִיווידי הפמיניסטי שבנפ"ש, לצד הייאוש המודרניסטי ממצבו של בן האדם וממצבה של בת חוה בפרט, נגעו בהן. עוד כדאי לציין את המסאי והמבקר יוסף אורן, שעמד הרבה לפניי במאמר מדויק על הזיקה הפואטית המובהקת בין ברנר לנפ"ש כאנשי פעולה תרבותית מורכבים – המתייאשים וממשיכים הלאה, מתייאשים וממשיכים הלאה.

 

בדומה לברנר, יש לנפ"ש יכולת לכתוב בסגנונות שונים: סיפור, רשימה, ציור מכתב, ביקורת – הספר הזה, מעשה הליקוט והעריכה של ד"ר אורה עשהאל, מוכיח זאת יפה-יפה. מתוך הרשימות הבלטריסטיות השונות, נראה כי ארץ ישראל הציונית הבראשיתית, תקומתה אינה בהכרח על הקבוצה או אפילו על הלאום, בכלל לא על סוג של קולקטיב, אך גם לא על היחידה או היחיד – אלא על הזוג. על הדינמיות של הזוג, בדגש על האישה, על האדם וחוה הארצישראליים, המודרניים במאה ה-20. נפ"ש בפירוש לא מתארת אידיאל לאומי במסגרת תעשיית החלומות הציונית. היא שם באמת עם הקשיים הזוגיים עד הסוף.

 

להבדיל באמת מדבורה בארון, שיש אצלה מן המֵמד של האישה המתגברת לא מעט, אבל היא תמיד נותרת משתבּללת אל תוך עצמה, הרי שפניה של נפ"ש, בדומה לברנר, הן אל החברה כולה המתהווה כאן בארץ, והיא מוכנה לשלם על כך מחיר אסתטי של עידון היצירה. יצירתה אכן מחוספֶּסֶת יותר מזו של בארון, גמלונית ואינה קוהרנטית ונקייה, אך משקלה בזהב. כל ארץ ישראל עומדת על הזוג הצעיר המתואר אצלה, ובפרט על הצד הנשי בזוג הזה. רגישות הייתה לה לא מעט גם אל קהלים אחרים ועדות אחרות, למשל אהבתה, כמו הזז מאוחר יותר, לעדה התימנית, ובמקרה של נפ"ש – לאישה התימנייה באשר היא. רוצה לומר שהיא סופרת יותר מחויבת, כפי שז'אן-פול סארטר אהב.

 

מלבד סיפורים וקטעי פרוזה קצרצרים, כתבה נפ"ש רומן אחד פרגמנטרי-ברנרי ומעניין ביותר הנקרא "במדרון". אני חושב שהשם אומר הכול. גם הידרדרות בתוך ארץ קשה של הפרטים, אבל גם עלייה וטיפוס מעלה אל זמנים אחרים. זהו הטקסט החשוב ביותר של נפ"ש. נראֶה שבו, הטבע גם הוא לוחם באדם וחוה שהגיעו ממזרח אירופה אחרי אלפיים שנה אל הארץ, בדמות סופת ארבֶּה הנוחתת בשנים ההן במחוזותינו ומתוארת ביד אמנית, בעברית נפלאה, על ידי הסופרת. איך תילחם בקצב הריבוי של ענני הארבֶּה, שאותו מצליחה להעביר היטב נפ"ש בטמפו של הכתיבה שלה. הנה קטעים מתוך החלק הזה ברומן:

 

"הטבע צוהל ושמח למרות כל אימת החרב המתעופפת על ראשי רבבות בני אדם, ופתאום מופיע שונא חדש ונורא, אשר גזל את שארית הכוח, הנשארה לפלֵטה. הארבֶּה בא. זו המפלצת הנוראה, שזעזעה את עצביו והפכה את שערותיו לבן. ובא הארבה כחשרת עבים, כיסה את עין הארץ והטיל את ביציו באדמה. נחוצה הייתה ממשלה חזקה, למען שתהיה האפשרות ללחום באויב הזה, אבל לאוכלוסין חסרה כל עזרה להגנה בצר להם, והם באין אונים ובאין אמצעים ניגשו למלחמה במזיק…

 

אבל מה לעשות אם אין הכוח הדרוש? – היה שואל את עצמו. קרה לו שבאמצע חפירת האדמה לחיפושי הביצים בגן או בכרם, צריך היה פתאום להישען אל איזה גזע מרוב חולשה והוא נשך את אצבעו בעצבנות, אחרי כן מסתכל בעיניים תועות באצבע זו, רואה בה את עקבות שיניו ועקבות הדם ומהרהר באיזה דבר בלתי ברור, סוגר את עיניו ושוב נלחץ אל העץ. אז היה שבתוכו הרגיש כעין זרם חשמלי, היה מזדקף, זורק מבט חודר אל הסביבה. רואה אורות וירק וחיים רוחשים בכל היקום ומהרהר הוא בעצמו: הנה, כל החמדה הזאת עתידה להישמד על ידי אויב קט, המסתתר בתוך האדמה, בתוך תא בלתי ניכר כמעט!

 

במצב רוח כזה עברו עליו כארבעה שבועות. והנה יצא המזיק הקטן, הזחל, לאוִיר העולם. פעוט הוא, אבל השחור-שחור זה מזוין בכל מכשירי החבלה וכלי המשחית. בהמונים הוא יוצא על פני האדמה, ומהווה כעין כתם שחור סמוך אל העץ, והכתם הזה, כשמתחיל לזוז, ראשית עבודתו היא לטפס על העץ. מתנפל על העלים הירוקים ומכלה אותם בזוללות. מענף לענף הוא עושה את דרכו ומשמיד, עד שכל העץ בחלקו הירוק נאכל ונשאר ממנו רק שלד ערום. כאן התחילה המלחמה העיקרית באויב המסוכן. בכל מיני אמצעים ותחבולות המשתדלות לגרשו, אבל כל כלי משחית לא יצלח נגדו. ניסו להשמידו ולא הועיל. הוא צוחק, אינו מתחשב בכוח האדם וממשיך בשקט את עבודת החורבן…

 

המונים המונים לוחמים בו מצֵאת השמש עד בואה ואין כל פדות ואין הצלה. הזרם הולך ומתגבר מיום ליום. הנה כבר שוטף, הנה הוא כפלג מים מכל העברים; מתנפל על הכרמים, עושה בהם שמות ושוטף וזורם הלאה להשחית ולחבֵּל… והשטן השחור, הזחל המשחית, שוטף לבטח דרכו למטרה זדונית. זה מחנה מסודר ומאורגן על פי איזה צו מופלא, פקודה נמרצת. מחנה הולך ומחנה בא בכיוון אחד, למטרה אחת ולא יחטיא. חביבים עליו מקומות שקטים ועזובים, משם הוא גוחן ולשם חוזר. לא מועילות תעלות לקבורה שמכינים לו בדרכו, לא מועילה התמסרות המתנדבים למלחמה בשונא. הזחל יותר חזק מכל כוח אנוש והלך ומכריע את הכול. אדם עומד נטול היכולת להשמידו, או אפילו להקטין את האסון.

 

וזוכר זלצברג, שלפסגת הריבוי הגיעו מחנות הזחל ביום החמישה עשר להופעתם הראשונה מתוך האדמה. מחנות שלא היו עוד כמותם התחילו להתפרץ אל המושבה מעברים שונים בזרם כביר. היה שגודל המחנה הגיע למרחק, אשר העין לא יכלה לתפוס את קצהו, הוא זורם ושורק, רועש וגועש; לופת את גזע העצים, לועס את עליהם עם שריגיהם, מכרסם את הקליפה ומשאיר את העץ ערום, לבן – שלד אומלל, קורע לב. עשה השודד הארור את מלאכתו, מילא כרסו מעמל אנוש וזורם לו הלאה ברעש כשטף מים כבּירים.

 

רק תנומה קלה תפס אדם בלילה. לא הספיק לנוח מתוך עייפותו הנוראה, והוא קופץ עם השחר לקול צלצול בפעמון – אחת, שתיים ושלוש – סימן הקריאה לעזרה! ומאות אנשים קופצים ממשכּבם, רצים ונחפּזים ללחום במחנה החדש, הגדול מכל הקודמים, והנך מרגיש, כי האדמה מתמוטטת תחת רגליך ועוד מעט גם שארית הפלטה של עמל אנוש – תֵּחרב!

 

יום רודף יום וכל הכוחות אפסו במלחמה עם האויב, אבל זה לא זוחל כבר, אלא קופץ ועושה את מלֶאכֶת החורבן ביתר עוז ויתר חוצפה. שוקעת השמש, החושך משתרר על הארץ, ורק אז מתחילים להתפזר בני האדם העייפים והיגעים והמדוכאים, והם עוזבים בידי המחבל את רכושם ועמלם וכל תקוות עתידם. הנך מסתלק משדה המלחמה אומלל ובאפס אונים ותמונת האויב הולכת איתך לכל אשר אתה פונה. גם כשנכנס אתה הביתה ומסתתר בחדרי חדרים, עדיין הוא איתך נגד עיניך, רודף אחריך בדמיון ואין מפלט ממנו.

 

והנה צרה על צרה: עודף שוטף האויב הזוחל והמקפץ, שמכל הצדדים הוא בא, מכל הגבולים – הנה דור שני מבצבץ מתוך האדמה ומתחיל את דרך החורבן מחדש. ועוד לא די בזה, כי בינתיים גדל ובגר הדור הראשון ויתחיל להתעופף באויר: יורד על העצים, מזדווג ומחפש לו מקום להטלת ביצים והקמת דור חדש".

 

אני חושב שתיאור הארבֶּה כאן הוא גם ריאליסטי, פלסטי וחי מאוד, והוא גם משל גדול, דימוי אֶפִּי ענק למאבק של התנועה הציונית בקשיי הקליטה בארץ ישראל. הוא ממחיש היטב ובאופן מקורי כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולא רק ביחסים בינינו לבין הערבים, אלא גם ביצות ופגעי טבע. חזק מאוד! גם בקטעים הבלטריסטיים הבאים כאן ברצף, בדומה לרומן "במדרון", יש משום המשל הגדול החלומי הזה על הציונות שראשיתה בחלום וסופה בחלום, כי כל מעשי האדם ראשיתם בחלום וסופם בחלום, כפי שקבע הרצל ב"אלטנוילנד" שלו.

 

כל הרעיונות שהובאו כאן מתוך הרומן "במדרון" מצויים בקליפת אגוז בסיפורים, ברשימות, במכתבים, בביקורת ובפרקי המסע המובאים כאן, פרי כתיבתה היפה של נחמה פוחצ'בסקי תחת השם הישראלי הקדום, המתאים כל כך לקובץ הזה "לפני היות אחוזת בית", אותה שכונה יהודית שנוסדה מחוץ לחומות יפו בשנת 1909. מועד ייסוד השכונה נחשב למועד ייסוד העיר תל אביב כמובן, וזכורה היטב התמונה ההיסטורית של הגרלת המגרשים בחולות.

 

הסיפורים עצמם אינם שלמים ברובם. הם נראים כפרגמנטים, כטיוטות משורטטות למשהו שעוד יבוא, כג'וטינגס. בולטת בהם הליריות התיאורית של הארץ כמין חזון של חלום למול המעשיות וקשיות היומיום, כמו בסיפור "ידידה", איזה שם מחייב לאישה, שמצד אחד רוצה להגשים את חלומה בגליל, ומצד שני שוקעת במלאכות האפורות של היומיום במציאות החלוצית הקשה.

 

הנשים בסיפורי נחמה פוחצ'בסקי חזקות יותר מן הגברים, מצויות בתוך החיים עצמם. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של החלוצה. תמיד מדובר בזוג, מעין אדם וחוה של הציונות המתהווה: ידידה וגלעדי, למשל, בסיפור הראשון. כך גם בסיפור הארוך יותר, השני, המכונה בשם היפה "ציור", מבחינת האפיון הז'אנרי, כאילו ביקשה לעצמה הסופרת מידה של צניעות, לא סיפור אלא "ציור", הקרוי בפי המחברת בשם הקצר: "הלכה". הזוג כאן הוא שרה ומשה. זה זוג רומנטי עד הסוף, שדווקא למול הקונקרטיות של הציונות מתנודד לו באמפליטודה שבין אהבה למוות. ההליכה של "הלכה" היא מֵעֵבֶר לגבולות העולם הזה. אצלם, מבלי לספק כאן ספוילרים, דהיינו קלקלנים, כן מתים מאהבה, להבדיל מאותו פזמון המושר בפי בועז שרעבי. ויש בסיפור גם האופציה של אהבה חופשית.

 

גם את הסיפור הבא "לא מצא כלום" מצניעה הסופרת תחת תת הכותרת "רשימה". כאן הגיבור, בדומה לרומן "במדרון", הוא גבר בשם צבי אלוני. נפ"ש יודעת להיכנס יפה אל מחשבות וחיי גברים, ותודעת גבר וניעתו בעולם נכתבות בעברית אצלה ביד אמונה. בסיפור זה נכנס האלמנט הארס-פואטי לתמונה, שבמרכזו הדיכוטומיה הרומנטית: הכתיבה או החיים. האם לחיות חיים קונטמפּלטיביים ולהתבונן בעולם מן הצד ולתעד, או לחוות את הדברים עד הסוף ולוותר על הכּתיבה? דילמה זאת אולי עמדה גם בפני מחברת הסיפורים הללו ומחברת הרומן "במדרון", אם כי ניכר בדחיפות ובנחיצות בכתיבה שלה שהיא לה סם חיים לא פחות מהתגשמות העלייה ארצה והציונות עצמה. הדברים אומנם מתנגשים אצלה ואצל גיבוריה, אבל בשום אופן לא מבטלים זה את זה. כך גם אצל ברנר כמובן.

 

עוד כדאי לציין את הרגישות החברתית הנדירה של נחמה פוחצ'בסקי. היא תמיד עוסקת באחֵר ובחלש בחברה, גם אם מדובר בחברת מהגרים חלוצית, ברגישות רבה. כזה הוא היחס שלה לתימנים, למשל. אין לה יחס פטרוני חלילה, אבל גם לא למדני חוקר בנוסח הסופר ישראל זרחי, אביה של המשוררת, הסופרת וסופרת הילדים נורית זרחי, או של הסופר חיים הזז, לדוגמה. היא לא בוחנת את החברה הזאת מבחינה סוציולוגית, אלא מראה לנו את הצד ההומאני שבכל אינדיבידואל. גיבורים תימנים בקובץ הזה מופיעים בסיפורים "אפיה ואסונה" והסיפור הסינקדוכי, חלק המעיד על השלם, "הפֵּאה האחת", פעם אישה תימנייה ופעם גבר תימני. בסיפורים אלה אתה חש כי נפ"ש יודעת לכתוב בגובה העיניים.

 

פתחתי את המאמר בקדרות הפסימית של ברנר, שביקש בכל מאודו לא ליַפּות את ההוויה הציונית החלוצית במינֵי מליצות, אלא לכתוב את הכּאב כפי שהוא. אבל לקראת סיום זהו המקום להנגיד מעט את נפ"ש מברנר. אצל נפ"ש, האף-על-פי-כן הברנרי מקבל תפנית של אופטימיות. בחייה, אחרי מות שני ילדים כאן בארץ, נולדו לה בן ובת, ואיזה מֵמד של אושר נכנס אל תוך המלנכּוליה הברנרית. בשורה התחתונה, נחמה פוחצ'בסקי רואה בבניין הארץ למרות החֶסֶר נחמה גדולה של מפעל צודק וגדול. על כך אומרת הנינה שלה, אורה עשהאל, שיזמה את הספר החשוב הזה "לפני היות אחוזת בית", דברים נכוחים מזווית ראייה אחרת ומעניינת:

 

"לדעתי, אין מספיק התייחסות לכתיבה הלירית האוהבת של נפ"ש לנופים ולבנייה בארץ המתחדשת. חשוב בעיניי לתת הארה לחייה וליצירת נפ"ש כדמות השואפת ומצליחה לבנות משפחה, לעסוק בבנייה מתחדשת של ארץ האבות, ולקבל השראה וחיזוקים מנופי הארץ האהובים, המתחברים למקורות ולשפה ולאנשים. אלה נופים משובבי נפש, תיאורים של אהבה והנאה מההתחדשות ומחייה בארץ. ניתן לדלות פנינים כאלה מקורות חייה, מסיפוריה ומהממוארים שלה העוקבים אחר חייה. מבחינים שלאחר פטירת שני ילדיה הראשונים, ילדה בן ובת, והגיעה לגיל שבו זכתה לנכדים, לחיים בקרב משפחה גדולה, קהילת ידידים וארץ מתחדשת ונבנית. בסיפורים ובפרקי המסע ניתן לראות כיצד הנופים החקלאיים, מראות הארץ, והיישובים הנבנים, ממלאים אותה ואת הקורא שמחה ואהבה".

 

טוב, זה אולי תיאור אופטימי מדי שלא משקף את הפרוזה של נפ"ש עד הסוף, שיש בה מחלות פיזיות קשות ומחלות נפש, אבל אולי מדויק יותר לכלל הכתיבה הביוגרפית, המכתבים והרשימות היפות שלה המשקפים את חייה. אלה מופיעים למכבּיר אחרי רצף הסיפורים הקצרים המובאים כאן. יופי לירי של אהבת הארץ ואופטימיות אכן קיימים שם.

 

אולי כדאי לסיים את המאמר הזה בציטוט הסוף מתוך הטקסט המרכזי ביותר שלה, הרומן "במדרון". כמו אצל ברנר, מיודענו, מורנו ורבנו, גם אצל נפ"ש, אין סוף שמח או סגירת מעגל.עם זאת, אצל נפ"ש, האף-על-פי-כן שלה לגבי החיים בכל זאת אחֵר. הוא לא מתריס בנוסח "נצח, נצח קר, הנה מוּשָׁטָה לקראתך לשוני החמה", או משהו בנוסח המאבק האומר "כל החשבון עוד לא נגמר" כמו אצל ברנר, אלא במוות – הרי כולנו בסופו של דבר בני חלוף – עם מותו של אדם יש משום הנחמה תוך הבּטה בנוף היפה שבעולם ובפרט בארץ ישראל שלנו, שאתה בא עמו במגע בעין ובכל חושיךָ, ולמרות הפסימיזם השופּנהאורי המובנה המאפיין את כלל הדור הזה, צודקת נינתה של נחמה פוחצ'בסקי, המשוררת והסופרת, אורה עשהאל, בראותה יסוד אופטימי בריא מאוד בכתיבתה. הנה השורות האחרונות מתוך הרומן "במדרון" המעידות על כך:

 

"הנה הם כולם סביבו והוא ימות בנשיקה – טוב מוות בנשיקה. חלונו פתוח לרווחה. מה יפה הוא היום עם שמיו הכחולים, העמוקים! זרם של אוִיר צח מחיֶה נפשות נישא מן החלון והוא נושם בקלות כזו, כאילו לא היה חולה בריאותיו כלל. כשאחר יומיים עמדה היללה הגדולה בבית זלצברג, הוא לא ידע מכל הנעשה מסביב. על פניו הצהובים נח השקט הגדול, הנצחי, שאין לו יותר זעזועים כל שהם".

 

אופּסימיסטית נפ"ש, כפי שקבע ברומן שלו בשעתו בן הארץ, הסופר הערבי-פלסטיני-ישראלי, חתן פרס ישראל, אמיל חבּיבּי. לנו כיהודים וישראלים אסור בשום אופן לשכוח אותה ואת יצירתה כי היא מַסָּד לנו ואבן שואבת להשראה בספרות העברית-ישראלית המתחדשת.

 

 

לפני היות אחוזת בית, נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש), עורכת ומאגדת: ד"ר אורה עשהאל, עריכת לשון: משה גרנות, הגהה וניקוד: יצחק רפפורט, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין, תמונת העטיפה: מגדל המים בראשון לציון 1898 עיבוד. שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר. הספר הופק בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, עמדה, 266 עמודים, 84 שקלים. ניתן להשיג את הספר הדיגיטאלי באתר "עברית" ואת הספר המודפס בחנויות הספרים השונות.