שמתי לב, סמדר פייל, ספר שירים חדש בהוצאת עמדה, שירים מתוכו ודברים עליו

אֲנִי גִּבּוֹרַת אַל

תַּגִּידוּ לִי שֶׁכָּל דָּבָר הוּא

שִׁעוּר

וְשֶׁאֱלֹהִים לֹא נוֹתֵן אֱגוֹזִים

לְמִי שֶׁאֵין לוֹ

שִׁנַּיִם

אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת בֵּין יְמֵי הַשָּׁבוּעַ

הוֹפֶכֶת דְּבָרִים קָשִׁים

לְעוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת

נֶהֱפֶכֶת לְחֶמְאָה בַּיָּדַיִם שֶׁלְּךָ

יוֹדַעַת שֶׁלֶּאֱהֹב

זֶה כֹּחַ הָעַל הַיָּחִיד.

 

 

דברים של המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' ורד טוהר, ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, על ספר השירה של סמדר פייל "שמתי לב" ועל כלל שירתהּ:

 

מעל שירי ספר השירה החדש של סמדר פייל "שמתי לב" מרחף חסד, הלא הוא חסד השירה המישירה מבט פנימה אל תהום הנפש ולא מסיטה את המבט גם כשהתהום מתבוננת אליה בחזרה. עם זאת יש בה כוח להשקיט, לערסל, לנתב את האימה החוצה והלאה. ניכר כי לנגד עיניה של פייל עומד כל מדף השירה העברית והעולמית, עִמו היא משוחחת, ממנו היא לוגמת לגימות מדודות של השראה, ובאמצעותו היא לשה מחדש את השפה הפואטית שלה.

 

סמדר פייל היא משוררת הכותבת את כישלונותיה, געגועיה, החמצותיה וחסכיה בישראל של כאן ועכשיו, מקום שבו הכול זמני ומעורער, על כן היציבות האפשרית היחידה לה היא יציבות המילה, יציבות השירה. "מצטערת, לא הכנתי אֶתכם לחיים" היא לוחשת – לילדיה, לתלמידיה, ליקרים לה. זו אמירה כנה, אולי כמעט בלתי נסבלת בפשטותה, שכן גם את המשוררת איש לא הכין לחיים. אך גם בכך טמון יופיו של הספר: הוא איננו מתחפש. הוא איננו מתנצל. הוא פשוט ישנו – חי, נושם, חושף.

 

סמדר פייל כותבת שירה מפוכחת אך לא צינית. עצובה, אך לא מרירה. זהו ספר על הבטחות שלא קוימו, על תקוות שהתפוגגו, על מי שמבינה לבסוף שאין עולם מתוקן, שאין פתרון מושלם. זהו ספר וידויִי עמוק ואינטימי, שבו נוכחות האמהות חדה ובולטת, אך היא איננה רק תימה – אלא גם שפה, הלך רוח, אתיקה וגופניות. "מישהו חייב, בסוף, לפנות את השולחן ולעשות כלים" היא כותבת – כביכול בפשטות, אך מאחורי הפשטות הזו מסתתר עולם שלם של הבנה, של כאב, של השלמה, ואולי גם שמץ של תודעת סוף.

 

 

עוד שירים יפים מתוך הספר "שמתי לב" של סמדר פייל:

 

 

*

לְהַבִּיט בַּיָּם שֶׁבְּתוֹךְ הָעַיִן

 

לֹא לְהַתִּיק אֶת הַמַּבָּט

לְהִצְטָרֵף לַתְּנוּעָה הַגְּדוֹלָה בָּעוֹלָם

שֶׁל הַחֶסֶד

לְהִשְׁתָּאוֹת מוּל הַלֵּב הַפָּתוּחַ

 

לְהַחֲלִיף מִלִּים בְּמַעֲשִׂים כְּמוֹ

בְּמִשְׂחַק רְבִיעִיּוֹת

יֵשׁ לְךָ מֶחֱוַת אַהֲבָה גְּדוֹלָה?

יֵשׁ לְךָ עוֹד?

 

וְלִפְנֵי הַכֹּל לֹא לְהַזִּיק

 

 

*

וְעַכְשָׁו תּוֹרָהּ

מְכַרְבֶּלֶת בְּמִלּוֹתֶיהָ

מַזְכִּירָה לִי יְצִיאוֹת מִצְרַיִם

וּמָן מִן הַשָּׁמַיִם

וְעֵת לְכָל חֵפֶץ

עַכְשָׁו תּוֹרִי

מַשְׁחִילָה אַהֲבָה וְרָצוֹן

בְּקוֹף הַמַּחַט

תּוֹפֶרֶת מַכְפֶּלֶת

לְחַיֵּינוּ שֶׁלֹּא נִדְרֹךְ עָלֶיהָ

נִכָּשֵׁל.

עַכְשָׁו עַכְשָׁו

תּוֹרָה תּוֹרָהּ

שׁוֹפַעַת וְרַכָּה

מִטַּל חֶרְמוֹן נוֹזֶלֶת

מַשְׁקָה אֶת כָּל הַפִּיּוֹת

כְּמוֹ טְלָאִים אָבַדְנוּ

מִי יִמְצָא אוֹתָנוּ

יַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ

יֹאמַר בְּרֹךְ: הָיִית צְמֵאָה.

עַכְשָׁו תּוֹרֵךְ.

 

 

*

נֹעָה בָּאָה לַעֲזֹר לִי לִפְתֹּחַ סְתִימָה בָּאַמְבַּטְיָה

יַחַד אֲנַחְנוּ מְסוֹבְבוֹת צִנּוֹר אָרֹךְ וּמְפֻתָּל

מְנַסּוֹת לִלְכֹּד מַשֶּׁהוּ

הִיא גְּרוּשָׁה עִם יְלָדִים וְהִיא לֹא מִתְלוֹנֶנֶת

אַף פַּעַם

אֲנִי מְבִיאָה לָהּ עוּגִיּוֹת מִשִּׁבֹּלֶת שׁוּעָל

וּמִתְלוֹנֶנֶת.

הִיא מְשַׁכְנַעַת אוֹתִי לָבוֹא לַהֲלִיכוֹת אֲרֻכּוֹת

וְהִיא לֹא מְפַחֶדֶת מִשּׁוּם דָּבָר גַּם לֹא

מִג'וּקִים.

כָּכָה דֶּלֶת מִמּוּל וְלֹא מְפַחֶדֶת

כָּכָה מוּלִי

שְׁתֵּינוּ מַשְׁאִירוֹת מַפְתֵּחַ בָּאָרוֹן

וּשְׁתֵּינוּ מְנַסּוֹת לִלְכֹּד

מַשֶּׁהוּ

 

 

*

אֲנִי רוֹצָה לִרְקֹף תַּחַת סֶלַע

וְרֻדָּה וְעִקֶּשֶׁת יַחַד עִם חַבְרוֹתַי

בַּשְׂרָנִיּוֹת הֶעָלִים

הַקֹּר מְחַדֵּד לָנוּ אֶת הַמַּחְשָׁבָה

וְאֵין לָנוּ יִרְאָה מֵהַכַּלָּנִיּוֹת עִם

הַהִלָּה הַלְּבָנָה הַזּוֹ

תְּנוּ לָנוּ לְהֵאָחֵז בָּרְגָבִים

יֵשׁ לָנוּ עֹמֶק בְּצוּרַת בָּצָל

וּגְלָדִים שֶׁל כְּאֵבִים לְהָסִיר

עַד הָעוֹנָה הַבָּאָה.

אֵין צֹרֶךְ לִנְסֹעַ לְחַפֵּשׂ אוֹתָנוּ

רָחוֹק

אֲנַחְנוּ כָּאן

כָּאן לְיַד הַבַּיִת.

 

 

*

אִישׁ לֹא קוֹרֵא לִי אִשְׁתִּי

גַּם לֹא: בַּת זוּגִי

וִתַּרְתִּי עַל חֲתֻנַּת כֶּסֶף וְזָהָב

עַל מִישֶׁהוּ שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לִזְכֹּר

כַּמָּה בְּקַלּוּת אָהַבְנוּ.

 

אֲנִי לֹא רַעְיָתוֹ שֶׁל אִישׁ

וַאֲנִי לֹא כְּגוּפוֹ.

אֲנִי לְגוּפִי וְהוּא לִי.

 

אֲנִי לֹא יְדוּעָה בַּצִּבּוּר שֶׁל אַף אֶחָד

אֲבָל מִישֶׁהוּ בָּעוֹלָם יוֹדֵעַ עָלַי.

 

 

*

אַחֲרֵי שֶׁהָיִינוּ קְצָת כֵּן

אֲנַחְנוּ שׁוּב לֹא

זֶה גּוֹרֵם לִי תָּמִיד לַחְשֹׁב

שֶׁלֹּא הָיִינוּ כֵּן

שֶׁלֹּא הָיִיתָ כֵּן

עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִזְּמַן כְּבָר

לֹא

וְכָל הַכֵּנִים נִרְאִים כְּמוֹ דִּמְיוֹנוֹת

וְרַק הַלֹּאִים חֲזָקִים

כְּמוֹ שְׁתִיקוֹת

וְנִשְׁאַר הַכֵּן הַזֶּה בַּגּוּף

לֹא

שָׁכַחְתִּי

כֵּן כֵּן

כֵּן

 

 

*

הַחֶדֶר הָיָה מָלֵא בְּפִילִים

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ הִנַּחְנוּ

רֶגֶל

הָיוּ שִׁבְרֵי זְכוּכִיּוֹת

הִצְמַדְתִּי אֶת הָאֹזֶן

לַגּוּף הָאָפֹר וְהַמְּקֻמָּט

(שָׁמַעְתִּי סִפּוּר

עַל מַסָּע)

הֵרַמְתִּי חֵדֶק בָּאֲוִיר

וְיָצָאתִי.

 

 

*

בֹּקֶר טוֹב תַּלְמִידִים

מַה הֲבֵאתֶם בַּתִּיקִים

מַה לְּקַחְתֶּם מֵהַבַּיִת

לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים אַחֲרֵי

הַלִּמּוּדִים

בֹּקֶר טוֹב תַּלְמִידִים

הֱיוּ מְתוּנִים הַרְבֵּה בַּדִּין

וְקִיצוֹנִיִּים פָנָאטִיִּים בָּאַהֲבָה

הָאַחֵר הוּא לֹא אֲנִי

הָאַחֵר הוּא אַחֵר.

וְכֵּן, אַתֶּם יְכוֹלִים

לָצֵאת לְהִתְאַוְרֵר.

 

 

*

יֵשׁ אֵיזֶה שָׁלָב

קָרוֹב לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם

שֶׁל שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד בְּדֶצֶמְבֶּר

שֶׁמְּסַפְּרִים לָנוּ שֶׁבְּאוֹסְטְרַלְיָה כְּבָר

מְקַבְּלִים בִּסְפִירָה לְאָחוֹר

אֶת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.

הָאוֹסְטְרָלִים עִם כּוֹס בִּירָה בַּיָּד

(עַל כִּיס הַחֻלְצָה

צִיּוּר שֶׁל קֶנְגּוּרוּ)

כְּבָר יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא

מַעֲבִירִים אֶת קַו הַמַּשְׁוֶה בֵּין

שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת

בַּחֲצוֹת כְּשֶׁאָנוּ נִתְנַשֵּׁק

הַזּוּג הָאוֹסְטְרָלִי כְּבָר הִסְפִּיק

לָשִׂים מֵדִיחַ אוֹ לְהִפָּרֵד

בְּכָל זֹאת

כְּבָר שָׁנָה.

 

 

סמדר פייל, ילידת 1977, היא משוררת ישראלית. עד כה כתבה שלושה ספרי שירה: "כל היותר מדי" (2017) שזיכה אותה בפרס ספר הביכורים לשירה של משרד התרבות, "ממלאת מקום" (2022), "שמתי לב" הוא ספרה השלישי. כל ספריה יצאו בהוצאת עמדה וזכו בקרנות ובמלגות ציבוריות.

 

 

שמתי לב – שירים, סמדר פייל, עורך: רן יגיל, ניקוד: יצחק רפפורט, כתיבה בגב הספר, פרופ' ורד טוהר, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין, שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר. הספר רואה אור בסיוע מפעלי ספרות של המרכז לספריות וספרות בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט.