החותם של דייזי, יוסי יונה, ביקורת ועוד איך תהיה

החותם של דייזי / יוסי יונה / ביקורת ועוד איך תהיה

 

ארבעה רומנים כתב עד כה הסופר יוסי יונה "לא זמן טוב לאהבה", "תאנים טובות מאוד", "היורש" ועכשיו "החותם של דייזי". את כולם קראתי, על כולם כתבתי ואת השני "תאנים טובות מאוד" גם ערכתי. יוסי יונה הלך בדרך הפוכה למסורת הכתיבה של סופר: תחילה פרסם רצף רומנים וכעת גונבה לאוזניי שמועה שנפנה לכתוב סיפורים קצרים. הוא יודע להפליא היטב ולעבוד באופן מדויק עם פרטים בריאליזם חד ביותר. הפרוזה שלו, העוסקת לא אחת בדמויות מן המזרח, משפחות עיראקיות יהודיות, ערבים במרחב, אינטלקטואלים חושבים, שואבת את השפעתה דווקא מן המערב ומסופרים יהודים אמריקנים כמו פיליפ רוֹת, סול בלו, ברנרד מלמוד. נפש האדם ועולמו נמצאים בפרטים. אלוהים נמצא בפרטים.

 

יתר על כן, אם נמנה את שלושת מעגלי הגיבור של הנרטולוג רוברט מקי בספרו על הקולנוע "סיפור": המעגל הפנימי שבין הגיבור לבין עצמו, הווידוי הנפשי בלב פנימה, נקרא לו המעגל האקזיסטנציאליסטי לצורך העניין, הסארטריאני; המעגל השני הוא המעגל של הסביבה הקרובה, המשפחה, הזוגיות, היחסים בין הקרובים והחברים והמתחים וההשפעה שלהם עלינו, נקרא לו המעגל הפסיכולוגי או הפרוידיאני, ואילו המעגל השלישי הוא המעגל הרחוק מן הגיבור אך משפיע על תודעתו, המעגל השכונתי, המדינתי, הפוליטי החברתי, נקרא לו לצורך העניין המעגל המרקסיסטי, אם מנינו את שלושת המעגלים האלה – הרי הפרוזה המרתקת של יוסי יונה נעה תמיד מן המעגל השני הפרוידיאני המשפחתי, זה של הקרובים הבוגדים בך, אל עבר החברה והמוצא שמהם באת אשר מעצבים את הזהות שלך, המעגל המרקסיסטי, ורק אז, אחרי ערבּוב וערבּול ומסע במעגל השני והשלישי חודרת הדמות אל לב ליבה פנימה, אל תוך המעגל הווידויי הפנימי האקזיסטנציאליסטי הסארטריאני האישי ביותר, חודרת כדי לבצע תיקון אם תוכל.

 

זה בדיוק מה שקורה לגיבורה ניצה ברומן החדש שלו דרך יחסי האהבה והשנאה ובעיקר הסלידה הנוראה, שאין לה פשר, שחשה מצד אימא שלה, דייזי. עד כה התעסק יונה בעיקר בדמויות של גברים ולא סתם גברים, לא בדיוק אנטי גיבורים, אבל גם לא גיבורים גברים מחוספסים, אלא גברים רגישים אינטלקטואלים, דנדים שכאלה, אנשי נשים מרשימים עם הרבה שרמנט והרפתקאות, כי בכל רומן ריאליסטי טוב יש תמיד שריד עמוק של רומנטיקה. בלי זה אי אפשר. הפעם הוא זונח את הגבר השרמנטי המוכר לו היטב, זה שתמיד מבקש מהחיים יותר ממה שהם מציעים כמו ברומנים "תאנים טובות מאוד" ו"היורש", לטובת צלילת עומק לתודעתה של אישה. זאת ניצה. דמות מרתקת שחיה עשרות שנים את הקונפליקט עם אימא שלה, עד שבדרך מקרה, דרך לא דרך, מתברר לה מקור הפער הרגשי בינה לבין אימה.

 

לא קל לגבר לכתוב אישה. זה מאתגר. הרומן הריאליסטי העולמי במערב משופע ביצירות גאוניות שכאלה. די אם נמנה את "מאדאם בּובארי" של גוסטאב פלובר בספרות הצרפתית, את "אנה קארנינה" של לב טולסטי בספרות הרוסית, את "אפי בּריסט" של תיאודור פונטאנה בספרות הגרמנית – מי שעוד לא קרא את הרומן הזה אני מקנא בו – או את "דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס בספרות האנגלו-אמריקנית על איזבּל ארצ'ר שובת הלב. סופר גבר תמיד מבקש לחדור אל ראשה של אישה בת זמנו. כך גם אצלנו, בספרותנו: הרומן "מרים" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, או "שירה" של ש"י עגנון, ספר שהסופר עצמו חזר וכתב אותו בהפסקות ארוכות ובעצם לא הגיע לכלל השלמתו הסופית. ובספרות הישראלית המקרה הקלאסי של "מיכאל שלי" של עמוס עוז, או "ויקטוריה" של סמי מיכאל.

 

אבל כמו שאמר פלובר במשפטו הנודע "מאדם בובארי סֶה מואה". דהיינו, מאדאם בובארי היא אני, גם בניצה יש הרבה מיוסי יונה עצמו. מי שמכיר אותו יודע את זה. לא נעשה כאן קלקלנים, דהיינו ספוילרים, אבל יש כאן, מעֵבר לרומן הריאליסטי פסיכולוגיסטי חברתי, ממש סיפור מתח הנבנֶה בהדרגה באמצעות הפרטים. לידיה של גיבורת הרומן מזדמן ספר העוסק בקורותיו של תא מחתרתי שפעל בעיראק בשנות הארבעים של המאה הקודמת. ככל שהקריאה בספר מתקדמת נוחתת על ניצה אותה הכרה מפכּחת של בגידת האוהבים בעבר ובהווה ובגידת האהובים במעגל הקרוב, והיא מבינה תוך התפּכּחות מרה שהוריה הם גיבוריו הטרָגיים של אותו המקרה ושהדבר הוסתר ממנה כל השנים.

 

יונה עושה כאן שימוש מעניין, לא חלילה מזלזל, אבל קצת אירוני ומפוכח בתעשיית הזיכרונות בכלל ובתעשיית ספרי הזיכרונות בפרט. אותו יהודי ציוני ישראלי עיראקי זקן, ראובן קמא, שכתב את הספר שיפקח את עיניה של ניצה, מתואר תחת ידיו באופן נהדר. אתם ודאי מכירים כאלה. לקטני זיכרונות, קנאים לספרם. הדיאלוג של ניצה איתו שיש לה עניין מאוד מסוים בפרק בספר באופן ספציפי, תועלתני, הוא נהדר. לא רק נפש אישה נכתבת כאן ביד בטוחה, אלא גם דמות של סופר אזוטרי המחכה למחמאה.

 

יונה עצמו איני מחכה למחמאות ועושה דרך כיוצר. מתוך הרומן הוא גזר מחזה יפה תחת השם "לאהוב את דייזי". דייזי ברומן היא כאמור אימהּ של ניצה, אבל המחזה העכשווי העולה בתיאטרון יפו, אינו עיבוד של הרומן ואפילו נכון יהא לומר שאינו חלק מעובד של הרומן, אלא יש כאן שימוש בדמויות השונות כדי ליצור נרטיב חדש על אותו הרקע, כאילו אמר לנו יונה, רגע רגע, תמיד אפשר לשנות קצת את הסיפור לצורכי המדיה האמנותית ולספר אותו מחדש קצת אחרת. רוצה לומר, לא מעניין לעשות סתם אדפטציה, אלא לכתוב מחזה חדש על רקע הרומן. אני ראיתי את ההצגה ואני ממליץ גם עליה בחום.

 

לבסוף פטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה ציטוט יפה שאני אוהב מתוך הרומן "החותם של דייזי". דייזי האֵם לא צריכה הרבה כדי להותיר את חותמהּ בליבה ובנפשה של ניצה בִּתה. מספיקות שתי מילים בוטות בלבד: "'אחת הדרכים ליצור קשר עם קשישים שלוקים בדמנציה,' הסבירה הרופאה הגריאטרית בבית החולים איכילוב בתום הערכת מצבה של אמהּ, 'היא באמצעות אלבומי תמונות משפחתיים. שְׁבו איתה, שתפו אותה! הצביעו על צילומים שבהם היא מופיעה יחד איתכם בצמתים שונים בחיים שלה ונסו לעורר אצלה זיכרונות מהעבר. לפעמים זה עוזר.'

 

'אִמא,' הצביעה ניצה על צילום שבו עומדים הוריה זה לצד זה, חיוך נסוך על פניו של האב ואילו האֵם מביטה נִכחה בחוסר עניין. מאחוריהם עמדה שְׂדֵרת דקלים ובמרחק רב יותר בִּצבּצה חלקת ים בצבע התכלת. 'הנה את ואבא. זה מתוך טיול שעשיתם. איפה זה היה, את זוכרת? בכנרת, בים המלח?'

 

מבטה של דייזי היה נעוץ בצילום, אך לא ניכר בפניה כל סימן שהוא מעורר בה תגובה או זיכרונות כלשהם. ניצה לא אמרה נואש והמשיכה לעלעל בדפי האלבום. 'והנה אני ואבא. זה פה מייד אחרי שנולדתי, בחצר.'

 

'ניצה,' דייזי ספק קבעה ספק שאלה.

 

'כן, אִמא, זאת אני,' קראה בחדווה, למרות שלא ידעה אם אִמהּ מזהה את התינוקת שבצילום או שבראשה הבזיקה לפתע ההכרה שהאישה שיושבת לצידה זאת היא ולא קולי־אבו, המטפלת.

 

'זונה, כלבה!' סיננה לפתע אִמהּ בפנים מעוותות, ממקדת בה את מבטה, עיני השקד שלה רושפות משטמה.

 

'מה? מה אמרת?' לחשה ניצה בכאב ובחנה את פניה כמי שמסרבת להאמין שהנאצות הללו, שדמו לחיצים מורעלים שנורו לעֶברהּ יש מאין, יצאו מפיה ושהן מופנות אליה.

 

'בסדר,' הפטירה אמהּ, נמוגה מעבר למסך השיטיון.

 

בעיניים דומעות ניתרה ממקומה ופסעה במהירות לעבר דלת הבית. קולי־אבו, שלא הבינה על מה המהומה, ליוותה אותה בעיניים חרדות. 'מאם, מאם,' הספיקה לקרוא אחריה לפני שיצאה מחוץ לבית, 'המשקפיים, המשקפיים,' הצביעה לעֵבר משקפי השמש בעלי המסגרת הפלסטית השחורה, שהיו מונחים על השולחן בפינת האוכל".

 

 

החותם של דייזי, יוסי יונה, עורכת: דפנה שחורי, עורכת לשון: גילי תל אורן, צילום על העטיפה: חנה סהר, צלמת ואמנית מתוך "אשלון ביוטי", עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין, שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר, עמדה, 288 עמודים, 84 שקלים